הקדמה
עלוב הוא הילד העברי האמריקה
ועלובה היא יהדותו: אין לו לא סביבה
יהודית ברחוב שהוא דר בה ולא אתמוספירה יהודית בבית שהוא מתגדל בו. אין לו המקור הטבעי לינוק הימנו השפעה יהודית
לאומית.
בתנאים כאלה נשאר בית הספר
העברי המוסד היחידי להשפעה לאומית, וכל רגע מן הרגעים שהנער מבלה בתוך כתלי בית
הספר צריך להיות מוקדש אל ורק לחנוך עברי טהור.
ולפיכך כשנגשתי לחבור הספר
הזה בחרתי בחמר שכלו יהודי, חמר שיגולל לפני התלמיד את חיי עמו ונשמתו, בפרט אותם
הצדדים שאפשר לו להשיג אותם ולהבינם.
הרביתי בפרקים על השבת ועל מועדי
ישראל, משום שאלה הם כמעט שרידי היהדות היחידים המורגשים עדיין במשפחה העברית
באמריקה; בברור הספורים והתאורים הלקוחים
מן החיים נתתי את משפט הבכורה לאלה, המגלים את היופי הפנימי שביהודי ונוסכים אור
אידיאלי על דרכיו ומנהגיו ומעשיו; הקדשתי
מקום רחב לאגדה העממית, בפרט לאותו החלק המגלה לפנינו את שרטוטי אפינו הלאומי ואת
מסירותינו לקדשינו. שליש הספר מוקדש לארץ
ישראל, בכדי להאציל על התלמיד מרוח החבה העזה שהעם העברי הוגה לארצו ובכדי להגביר
בו את תקות שיבת ציון וחזון הגאולה.
מתוך החמר המצוי בספרי המקרא
העברים ובספרותנו החדשה בחרתי באלה, שהניסיון הוכיח לי, שהתלמידים מתענינים
בהם ומושפעים מהם. משום שהידיעות הלשוניות
של התלמידים משנת הלמוד השלישית קלושות ורפויות — אף על פי שבשכלם הם בוגרים
ומפותחים — המעטתי בתאורים והרביתי בספורים ובאגדות, ואף התאורים והשירים מכילים
תכן ספורי. מאותה הסבה לא הכנסתי
מיצירותיהם של אחדים מסופרינו, שכבר קנו להם זכות אזרח בספרות החנוכית העברית, כי
לפי סגנונן מוקדמות הן בשנות למוד אלה.
בְּשַׁעֲרֵי ירושלים
(סִפּור)
הרחק, הרחק שם בקצה ארץ ישראל יש הרים,
הם הרי הלבנון. ובקצה הלבנון יש בקעה,
ובבקעה יש כפר. בכפר ההוא יושב אִכָּר זקן
ואשתו; וְהָאִכָּר בן תשעים שנה, ואשתו בת
שמונים ושתים.
אהֶל יָשָׁן עומד שם, ובָאהֶל
ההוא יושב הָאִכָּר הזקן; ועל יד הָאהֶל
אֻרְוָה יש, ובָאֻרְוָה ההיא עומדת אתון צחורה.
ועל יד הָאֻרְוָה מחרשה יש, מַחֲרֶשֶׁת ברזל מתנוצצת; ובמחרשה הזאת הזקן חורש את שדהו.
בבקר בבקר קם הזקן ויצא
לעבודתו; לוקח את אתונו הצחורה ואת מַחֲרַשְׁתו
המתנוצצת, ויוצא אל השדה. וחורש הזקן מן
הבקר עד הערב, חורש וזורע; ומסביב — הַס! אין כל בלתי אם השדה והשמש. וצועד הזקן אחרי מַחֲרַשְׁתו, צועד וחושב.
וחושב הזקן על השנה שעברה, עת
עלה ירושלימה; ובידו סל הַבִכּורים, מנחה
לה' הכהנים והשרים, גדולי ירושלים, יצאו לקראתו ולקראת על העם; המלך בכבודו, מלך ישראל, השתחוה לו, לאכר
הזקן... וחורש האכר, חורש וחושב:
"הנה זקנתי, בן תשעים אנכי היום;
ואני מה אחפוץ לשוב ולראות את ירושלים הקדושה, בטרם אמות"!...
ערב חג השבועות. ירושלים עיר הקדש שמחה, ויושביה צוהלים. אנשים לאלפים רצים ברחובות ובַשְּׁוָקים, אלה
ברגל ואלה בסוסים; וילדים וילדות נדחקים
ביניהם...
ועל יד שערי העיר, שמה כסאות
למלך ולגדולי ירושלים; המלך והשרים מקבלים
פני האורחים, והאורחים מה רבים הם! מכל
ארץ ישראל הם באים, נמשכים ובאים ברנה.
סלי הבכורים על כתפם, והסלים מְקֻשָטים בזרי פרחים; והפרחים נותנים ריח ניחוח.
כל האורחים כבר באו העירה,
וגדולי ירושלים הנה זה קמו ללכת; אל מי
הוא ההולך ובא שם מרחוק? זקן בן תשעים הוא ההולך וקרב; ואחריו נמשכת אתונו הצחורה, נושאת מכל טוב,
מראשית פרי שדהו...
ראוהו גדולי ירושלים, וימהרו
לקראתו; וישתחוו ארצה.
"שלום לך זקן!" קרא
המלך, "שלום לאשתך, לאהלך ולבהמתך!" והזקן השתחוה ארצה, ואחר נשא את
עיניו ירושלימה ויאמר: "שלום לך, אִמִּי ירושלים! שלום לך, אבי מלך ישראל! שלום לכם, אחי הכהנים והשרים! רב לי, אמותה הפעם, אחרי רְאותי את ירושלים
הקדושה"...
ואך כִּלָּה לדבר — שכב לנוח,
כי עֲזָבָהו כּחו; ויגוע האכר הזקן, ויאסף
אל עמיו בשערי ירושלים.
(עפ"י
נ. לוין)
תל-אביב
(תֵּאור)
הַתַיָר הבא אל תל-אביב, העיר
העומדת על שפת הים התיכון, מצפון ליפו, לא יאמין כי באחת מערי הקדם עומדות
רגליו. כי כל עיר במזרח — רחובותיה צרים וַעקֻמים,
ובהם אבק רב ואשפתות. לא כן תל-אביב. יפה היא ונקיה מאד, וטוב ונעים לשבת בה. רחובותיה ישרים, ורחבי-ידים, ומרוצפים היטב,
והבתים נאים, מהם גדולים ומפוארים, עם מגדלים וגזוזטרות וקשוטים, ומהם קטנים
ופשוטים, אך גם הקטנים בנויים בטעם טוב.
בכל הבתים יש מים הנמשכים בצנורות, וחדרי רחצה עם אמבטות ומקלחות, ואור
החשמל, כנהוג באמריקה ובמערב אירופה.
וברחובות חיים ותנועה. ביחוד ברחובות המסחר: רחוב הרצל, נחלת בנימין
ורחוב אַלֶּנְבֵּיי. בהם רצים מובִּילים גדולים, להוביל
נוסעים מקצה העיר עד שפת הים, וצעירים ירוצו רָצוא ושוב בְּרָכְבָּם על
אָפְנֵיהֶם, ועל המדרכות רבים העוברים והשבים, לבושים רֻבָּם בגדי בַד לָבָן,
ונערים ישוטטו אָנֶה וְאָנָה ויביטו בפני העוברים ויכריזו בקול: "הארץ",
"דָּבָר" — הלא הם שמות שני העתונים היוצאים יום יום בתל-אביב.
בְּאַחַד הרחובות נטוע לכל
ארכו גן נהדר, ובגן יגדלו עצי תמֶר פורשי-כפות, ושיחי-פרחים ושושנים, המרהיבים את
העין בשלל צבעיהם. אל הגן הזה יבואו בני
העיר לטַיֵל ולשוחח ולקרוא עתונים, והילדים יתאספו שמה לשחק את משחקיהם. גן-טיול זה נקרא בשם "שִׁדְרות
רוטשילד". על שם הנדיב אֶדְמונד
רוטשילד, שנתן מיליונים רבים מכספו ליסד מושבות בארץ ישראל ולהושיב בהן אכרים
וכורמים עִבְרים.
בערב שבת, עם נטות היום,
יעבור ברחובות תל-אביב איש יהודי וִיחַצְּצֵר בַּחֲצוצרה, לאות כי הגיעה השעה
לַחֶנְוָנים לסגור את חנויותיהם וְלָאומָנים להפסיק את מלאכתם. אז יָאוצו בני העיר אל בתיהם לקבל את השבת,
והנשים נושאות צרורות-פרחים לפאר בהם את השלחן.
ובכל יום השבת מנוחה נעימה ברחובות, עגלה עוברת לא תֵרָאֶה, ולא מובִּיל
רץ, אך בשעת בין השמשות יצאו כמעט כל בני העיר, מקטן ועד גדול, לטיל אל שפת הים,
כֻּלָּם לבושים בגדי שבת, ובהגיעם שמה יש אשר יתפשטו על החול ויקשיבו לְהֶמְיַת
הגלים, ויש אשר יבלו זמנם בשירים ובשיחות רֵעים, ועד שעה מאוחרת בלילה יָשורו שם
שָׁאון והמולה.
תל-אביב היא עיר עִבְרִיָה,
העיר היחידה בעולם שכל תושביה עִבְרים וכל פקידיה עִבְרים. הרחובות נקראים בשמות עִבְרים: רחוב יונה
הנביא, רחוב יהודה הלוי; רחוב הַשַּׁחַר, רחוב
הכרמל, רחוב הירקון, רחוב אחד העם, רחוב ביאליק, וכיוצא בְּאֵלו. השלטים התלוים מעל לַחֲנֻיות כתובים
עברית: הנה חנות בגדים בשם
"הַמַּלְבּושׁ", והנה חנות ממתקים בשם "נעַם", פה מוכרים גלידה
"שלג לבנון" ושם מוכרים מַעֲשֵי אפֶה "טעם גן-עדן". במשטרה, בָּעיריה, בבית הדאר, במסעדה ובֶחָנות,
ובכל מקום, תְּדֻבַּר הלשון העברית, ואם ידבר הָאֶחָד שפה אחרת, אות הוא כי תַיָר
הוא אשר בא לראות את הארץ, או אַחַד התושבים החדשים, אשר זה לא כבר בא מן הגולה לשבת
בארץ, ולא הספיק עוד ללמוד את הלשון.
תושָבֵי תל-אביב יתפרנסו מן
המסחר ומן המלאכה וְהַחֲרשֶת. אל תל-אביב
יבואו האכרים והפרדסנים ממושבות יהודה לקנות את צרכיהם. והסחורות אשר יכינו בבתי הַחֲרשֶת: כלי ברזל, רהיטים, פּוזְמָקים ובגדים סרוגים,
ממתקים ושוקולד, נמכרות בכל ארץ ישראל, ובחוץ לארץ.
תל-אביב נבנתה על חול, על שפת
ים התיכון. לפני שנים מעטות, בִּשְׁנת
תַּרְעַ"ח, עוד היה המקום שָמֵם, ומלבד גבעות חול לא נראה בו כל עץ
ושיח. ואז באו יהודים אחדים מִיָפו
לְיַסֵד עיר חדשה, והניחו אבן הַפִּנָה לשני רחובות. עכשו יגורו בתל-אביב כארבע מאות אלף נפש, ויש
בה ספריות וְתֵיאַטְרונים ובתי ספר עממיים ותיכונים רבים. מי שראה את המקום הזה בְּשִׁמְמונו ורואה אותו
בימינו אלה בְּבִנְיָנו, יגיל וישמח ויברך את המיסדים אשר עשו פלא גדול, פלא שאין
דומה לו בכל ארצות הקדם.
(צבי
שרפשטיין)
