הספריה ליהדות באוני' בר-אילן. האם הנשיא נרדם בשמירה?

ב- 18 לאוקטובר התפרסמה בעיתון "ישראל היום" הכתבה "להחזיר את הרוח ללימודים", בה נכתב:

"גם בשנת הלימודים האקדמית הנוכחית יימשך הפיחות במעמד מדעי הרוח... התחום שהוא מאבני היסוד של האקדמיה נזנח... ההידרדרות במעמד מדעי הרוח ניכרת לאורך כמה עשורים. החברה מתמקדת בעיקר בכלכלה ובטכנולוגיה... פרופ' משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר-אילן, מגדיר את המצב שאליו הגיעה למידת מדעי הרוח "אסון"... אסור להירדם בשמירה".

פרופ' קווה סבור כי ללא מדעי הרוח, מדינה מתוקנת לא תוכל להתקיים. "אי אפשר לדמיין מדינה שכולם בה חכמים אבל לא יהיה מישהו שכותב ספרים. זו תהיה חברה לא בריאה. המצב של היום לא יכול להמשיך, וזה אמור להדאיג את כולם. זה קריטי למדינת ישראל".

במאי השנה, לאחר ביקור באוניברסיטת בר-אילן, אמר שגריר ארה"ב בישראל:

"אני מעריץ את בר-אילן על השילוב והמחוייבות ללימודי יהדות וערכים יהודיים עם לימודים מהשורה הראשונה במחקר במדע, חינוך, שפות ותחומים אחרים".

... ואני תוהה, האם ביקר השגריר גם בספריה ליהדות של אוני' בר-אילן?

מתי, לאחרונה, היה נשיא האוניברסיטה, המזועזע מרמת מדעי הרוח, ומחברה לא בריאה... בספריה ליהדות באוניברסיטת בר-אילן?

האם פרופ' קווה נרדם בשמירה?

כיצד אפשר ללמוד ביעילות כאשר רמת הטכנולוגיה בספריה רדודה ביותר?

כיצד ניתן ללמוד ברמה סבירה, כאשר ישנם רק קומץ מחשבים איטיים וישנים, שלא מאפשרים חיפוש מהיר ויעיל במאגרי המידע הקיימים?

אפילו שירות הספרנים לוקה בחסר, כאשר מערכת המיחשוב לא עומדת בסטנדרט המקובל בעולם המחשבים באקדמיה, והם לא יכולים לספק שירות .

זו קצת צביעות לשמוע טענות אלה מפרופ' קווה, בעת שבאוניברסיטת בר-אילן מתהדרים במרכז ננו-טכנולוגיה חדש ומתקדם, ובפקולטה לרפואה... בה בעת שהספריה ליהדות מתנוונת!!

לא רק מחשבים צריכים שם.  מתי הספריה שופצה באופן מקיף? יש לשפץ את התאורה בלובי הספריה.  אולי להחליף את השטיח הבלוי והישן.  אולי לקנות שואב אבק הגון, ולוודא שהשטיח מנוקה ומתוחזק כראוי.  אולי לרשת את הספריה בחיבור אינטרנט מהיר, כדי לאפשר (גם) חיבור אינטרנט קווי למחשבים ניידים, ונקודות חשמל בהתאם... כמו שקיים, לדוגמא, בספריה המרכזית בניו יורק.  אולי גם ריהוט חדש, הכולל שולחנות עבודה ולימוד הגונים?!

ב- 24 לאוקטובר, בכתבת דה מרקר, שכותרתה: "המלחמה המוצלחת של אמריקה הלטינית באי שוויון ביבשת" (תרגום לכתבה למקורית: Gini back in the bottle Anunequal continent is becoming less so):

במהדורה העברית יש תמונה מכיתת לימוד בבית ספר בלימה, פרו.

הנה תגובה שכתבתי, ושבדה-מרקר בחרו, משום-מה, לא לפרסם:

בבי"ס בלימה, פרו... יש יותר מחשבים מבספריה ליהדות של אוני' בר-אילן!!??!!??

כיצד יתכן, שבמדינת ישראל 2012, ישנם רק 5 מחשבים מקרטעים איטיים ומיושנים, בספריה המרכזית של אוניברסיטת בר-אילן???

בתמונה הקטנה המצורפת לכתבה, נראה שיש בכיתה בפרו... 9 מחשבים, שנראים מודרניים לחלוטין.

איפה מבקר המדינה?

לאן הולכים המיליונים של האוניברסיטה?

לקריאה נוספת:

קצב הגידול בתעסוקה בתקופת נתניהו דומה ל-43 השנים האחרונות

המהירות המירבית המותרת בכביש המהיר ביותר בארה"ב - - 136 קמ"ש (85 מייל לשעה)

Texas opens highway with 85 mph speed limit,

fastest in America -- is it too fast?

מצוקה בעבודה (3ב)

התפקיד שלי בעבודה זה כח עזר משלים לעבודת שאר אנשי הצוות.

כששאר אנשי הצוות נתקלים בבעיה, הם צריכים להפנות את תשומת לבי לעניין... לתאר לי את הבעיה... ואני צריך לנסות לפתור אותה באופן ממוחשב.  אני היחיד בצוות שעובד מול מחשב ומול מאגרי הנתונים והמלאי, כולל תקשורת עם גורמי החוץ, כגון: ספקים, טכנאים, ותמיכה טכנית.

אני יכול רק לסייע. אך למרות תפקידי החיובי... אני כמטרה לחיציהם של אנשי הצוות.

כל ניסיון לשיחה וניסיון לשתף ביוזמה לשיפור העבודה (רשימות, ריהוט, עזרים, שיפור תהליכים) שאני מנסה להטמיע, נתקל, כמעט אוטומאטית, בהתנגדות נחרצת, שמלווה לעיתים קרובות מידיי בצעקות, אלימות מילולית, ולעיתים אף באיומים באלימות, כלפיי. 

אפילו נהלי עבודה, אותם מכתיבים מההנהלה ומהמשרדים הראשיים, אותם אני אמור להביא לידיעת הצוות... נתקלים לא אחת בזלזול ובביזוי.

קשה לעבוד וקשה לשמור על הבריאות בסביבה עויינת.

הנה שני דוגמאות לאירועים שקרו לאחרונה:

1.

ישנם יותר כמאתיים ספקים, המחולקים לארבע קטגוריות עיקריות, שעיקרן כיצד תתקבל הסחורה שהם מביאים. שלוש רשימות-עזר תלויות על הקיר, לסייע לאנשי הצוות לדעת באיזה סטטוס נמצא ספק זה או אחר.

קשה לתאר את הסיטואציה, בלי להכיר את המקום האנשים.

אז אפשר רק לנסות לדמיין.

במשך כמה ימים עמלתי לעבור על כל רשימת הספקים, לעדכן את הרשימות (דבר שלא נעשה מזמן, או מעולם לא נעשה)... והפקתי רשימה רביעית, של כל הספקים, לפי אל"ף בי"ת, כשליד כל אחד מצויינת בצבע שונה הקטגוריה אליו הוא משתייך.  הרשימה הזו, בעצם מרכזת את נתוני שלוש הרשימות, לרשימה אחת מקיפה וכוללת.  עד עכשיו אנשי הצוות היו צריכים לעיין בשלוש הרשימות הנפרדות... כעת, די בעיון ברשימה הזו, כדי ללמוד על הספק אותו אתה מחפש.

חשוב להדגיש, ששלוש הרשימות הנפרדות, עדיין במקומן;  אחת מהן אפילו הדפסתי בצבע, כדי להדגיש את הספקים איתם אנחנו עובדים הכי הרבה, לעומת ספקים איתם אנחנו עובדים לעיתים נדירות.

הכל כדי לסייע ולשפר את העבודה... ולמנוע תקלות, שאפשר היה למונען, מזמן... והן עדיין מתרחשות על בסיס שבועי.

כשסיימתי את הפרוייקט, ולפני שתליתי את הרשימה על הקיר... פניתי לאיש הצוות הוותיק ביותר, שהוא גם המבוגר ביותר, כדי להראות לו מה עשיתי, ולהסביר את מהות הרשימה וכו'.

התגובה הייתה מיידית! הוא העיף מבט קל ביותר... ופסק בטון לא ידידותי, שהרשימה לא טובה... ושאם אעיז לתלות אותה על הקיר, הוא יוריד אותה!!!

נאלצתי לפנות למנהל הצוות, כדי לבקש ממנו שיתערב ויוודא שהרשימה נשארת על הקיר ולא מושחתת.  המנהל הדגיש והזכיר לאיש הצוות, מי המנהל ומי מנהל המשרד... ושהוא, העובד, לא חייב להשתמש בכלים המופקים עבורו.

המנהל אף ביקש ממני, להדפיס עוד עותק מהרשימה, כדי שיעביר אותה למנהל שלו.   

2.

אני עובד במציאות, בה גם אנשי הצוות, בינם לבין עצמם, לא מסתדרים לעיתים קרובות, ולעיתים אף מכשילים במכוון אחד את השני.  למקרה אחד הייתי עד... כשישבתי מול אחד מאנשי הצוות, בשיחה על איזה עניין (הפעם זו הייתה שיחה ראויה);  נכנס איש צוות נוסף ושם על השולחן, ולא במקום המיועד לה, תעודת משלוח של סחורה שזה עתה הגיעה, ויצא.  איש הצוות, חייך לעברי... ומול עיניי, לקח התעודה והחביא אותה מתחת לחפצים מאובקים, המונחים גבוהה מעל ארון המדפים במשרד... וסינן: "מגיע לו! שיחפש את זה! שילמד לשים את התעודה במקום שהיא צריכה להיות!".

אבל כשהחיצים מופנים אליי... אז כל החבורה מתאחדת!

קורה לעיתים מידיי קרובות, שהצוות טוען שנעלמו להם תעודות, או שהם לא מוצאים תעודות.

תעודות משלוח מסתובבות להן בכל-מיני מקומות במשרד.

בעיקרון ישנם 3 תאים למסמכים: אחת לתעודות עבור הספקים, ושתיים (בשתי קטגוריות) השייכות למסמכים לתיוק, השייכים לי.

מכיוון שישנה "אפס" יוזמה מצד שאר אנשי הצוות (להם משרד אחד, ולי משרד אחד) לשפר את תנאי עבודתם הם... החלטתי לקחת יוזמה... ובעצה אחת עם מנהל הצוות, עשיתי בקשת רכש עבור עוד יחידת תאי איחסון למסמכים... כדי לתת לשאר אנשי הצוות, מקום מרוכז וידוע בו יוכלו להניח מסמכיהם.

ביום שלישי המוצר הגיע.  סימנתי אותו בבירור, בצורה מאירת עיניים... והתקנתי שני מדפים מתחת לתאים שהיו עד כה. חשבתי שירצו שיהיה להם נגיש יותר, התחתית ולא בראש המתקן.

ביום רביעי הגעתי לעבודה... ונתקבלתי בצעקות (אני לא מגזים), מה פתאום אני מוסיף להם תאי אחסון... ולא צריך את זה... ומה אני מתערב להם בעבודה... ושהתאים גבוהים מידי ונמוכים מידיי... ועוד כלמיני טענות שווא...; ואחד מאנשי הצוות כבר תפס יוזמה, פרק את התאים (ההרכבה כמו פאזל) ושם אותם במקום אחר.

ניסיתי לומר ולהסביר בנחת... שהמתקן הוא כמו פאזל, ומכיוון שאין בינינו תקשורת של אנשים בוגרים שעובדים יחד בצוות ובשפה נקייה ורגועה... לא יכולתי לתקשר כיצד ירצו שאבנה את המתקן המודולרי לנוחיות החברים.  אולם, זה לא מאוחר... ואם יחפצו... יוכלו לעצב המתקן כפי ראות עיניהם.

לצערי, גם הפעם, נאלצתי לפנות למנהל הצוות... וכן, כמו גננת או ביביסיטר לילדים סוררים... הוא זימן את האיש הסורר... והסביר לו שהוא – המנהל – מנהל את העניינים... ועל תאי האחסון החדשים לחזור למקומם על שולחן העבודה, ולהיות זמינים ושמישים עבור אנשי הצוות.

וכך היה!

לצערי, לא אחת, אני נאלץ לבקש התערבות של מנהל הצוות, כדי שאוכל להמשיך בעבודה שלי כשורה, בעת שאנשי הצוות האחרים מעגלים פינות, עושים קיצורי דרך, מסרבלים ומסבכים את ההתנהלות היומיומית.  לצערי, למרות קשיחותו... לא מצליח מנהל הצוות להחדיר בעובדיו משמעת ברורה ולהטמיע בהם גישה מקצועית ונכונה.