חברובסק ו- בירוביג'ן, קורדובה ו- בוברויסק

פגשתי השבוע שני אנשים שהם, או אבותיהם, נולדו במקומות מעניינים... וכך למדתי עוד כמה דברים חדשים.

1.

הבחורה נולדה בעיר חברובסק (מפה), עיר הנמצאת במזרח הרחוק הרוסי.  חברובסק נמצאת כ- 185 ק"מ ממזרח-דרום-מזרח לעיר בירוביג'ן - בירת המחוז היהודי האוטונומי, שהוקם בשנת 1934 כתוצאה ממדיניות הלאומיות של סטלין.  השפה הרשמית באזור הייתה יידיש.

הסיפור על האוטונומיה היהודית הזו, הזכיר לי את מרדכי מנואל נח (1785-1851) וחלומו להקמת "אררט" - מדינת מקלט לעם היהודי, בארה"ב (כבר ב- 1825).

התכנית של מרדכי מנואל נח לא יצאה לפועל... ו- "שנים לאחר מכן הגיע נח למסקנה שתחיית היהודים אפשרית רק בארץ ישראל וקרא למעצמות המערב, תחילה צרפת ואנגליה ולאחר מכן אמריקה, לסייע ליהודים.  ב-1837, עשרות שנים לפני הרצל, כתב:

"היהודים צריכים לעשות משהו עבור עצמם... סוריה [הכוונה לארץ ישראל] תחזור ליהודים בדרך של רכישה... בחסותן של צרפת ובריטניה... אכלוסה של סוריה מחדש... [הוא] מעשי והגיוני".

על מרדכי מנואל נח קראתי לראשונה, לפני כ- 4 שנים, בספר "אוצר זיכרונותיי" מאת יהודה דוד אייזנשטיין (1854-1956).

2.

האיש לא היה נראה ישראלי, אך לא היה בדיבורו משהו שעלול להסגיר מבטא זר.  שאלתי היכן נולד... והוא אמר ב- קורדובה, ארגנטינה.  האיש כבר 50 שנה בארץ.  המשכתי ושאלתי, מהיכן משפחתו, לפני הגיעם לארגנטינה... והוא ציין שמצד אמו, סבו וסבתו נולדו(?) בבילורוסיה, בעיר בשם בוברויסק... ושם משפחתם היה Efron.  קורדובה ממוקמת כ- 300 ק"מ מערבית למקום בשם Moisés Ville, שנוסד ב- 1889 ע"י יהודים שהגיעו לארגנטינה מרוסיה.  הבארון משה מוריס הירש היה פטרון המושבה החלקאית הזו, שהייתה ראשונה מסוגה בדרום אמריקה.  האיש סיפר לי שסבה של אמו, היה רב במקום, והיה אחראי על המקווה.

בשנת 1897 נערך מפקד אוכלוסין כללי ברוסיה.  לפי מפקד זה, אחוז היהודים ב- בוברויסק עמד על כ-71% מתושבי המקום... ובתחילת המאה ה-20 הייתה בוברויסק עיר בת כ- 35 אלף נפש, גם כן, בעלת רוב יהודי.

האיש אמר שבבית הקברות כנרת, קבורים אנשים ילידי בוברויסק.

אני הצלחתי לאתר רק את ברל כצנלסון.

הנה רשימת אנשים נוספים, שהצלחתי לאתר, שנולדו או גדלו ב- בוברויסק:

חיים יהודה לייב ליטווין, יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, אליעזר שיין, מנחם שמי, אב"א אחימאיר, קדיש לוז, יצחק ניסנבוים, מיכאל דשא, יצחק טבנקין, אליהו דובקין, דוד שמעוני, ברוך מרדכי אטינגר, מנחם ברבש.

מעניין, ב"ה.

(במאמר מוטמעים ציטוטים, וכמובן קישורים, מוויקיפדיה.  עדכון אחרון: 3 לאפריל 2019)

גם אתכם מטרידים בטלפון, כלמיני שירותי טלמרקטינג?

פעם קוראים למטריד הסדרתי-התורן "המרכז לטיפול בהפרעות קשב וריכוז בשיטה הטבעית", ופעם זה מועמד לבחירות כלשהן.  פעם זו בקשת תרומה, ופעם זה סקר ממוחשב.

ההטרדה הזו... בלשמוע צלצול... להפסיק את העיסוקים... להגיע לטלפון... ולשמוע ההודעות המעצבנות הללו... פשוט עולה על העצבים.

בארה"ב, לדוגמא... יש מערכת ממשלתית, שמטרת להגן על הציבור מפני מטרידים, הנקראת  National Do Not Call Registry

תכניות דומות יש גם ב: קנדה, אוסטרליה, אנגליה, ניו-זילנד, ואפילו ב- הודו.

המערכת בארה"ב קיימת כבר משנת 2003-2004... מתי, לעזאזל, תהיה מערכת כזו במדינת ישראל?

דיי להפקרות – קדימה פיקוד ואחריות

ראוי להיתלות בכל בית

עונת אסיפות ההורים פה.  ישובים על הכיסאות הקטנים, מאזינים למורה, אנחנו שוכחים לפעמים שלגדל ילד זה אומר לראות את גדולתו.  לגדל אותו במילים, במבט.  אי־מייל שקיבלתי מרוני גור, מורה מחיפה, ראוי להיתלות בכל בית: "אחרי עוד יום הורים, בתור מורה.  אני לא מצליחה להירדם.  נדהמתי לראות הורים שבמקום לתמוך בילדים שלהם הם לא מפסיקים לבקר אותם, להלחיץ אותם ולהפחית בערכם.  כל זה מולי, המורה.  אני מוצאת את עצמי משכנעת את ההורים עד כמה הילדים שלהם מקסימים, חכמים, משתדלים.   והם עונים לי, מול הילד: את צריכה לראות איך הוא מתנהג בבית.  אני פוגשת ילדים וילדות מתוקים ומעולים אבל חסרי ביטחון בצורה משוועת.  בתור מורה אני עסוקה בלחבק, לעודד, לתת להם את הכוח והאומץ להיות מי שהם, ולפעמים לנסות להתגבר על נזקי ההורים.  הורים, אם אתם לא תעריכו את הילדים שלכם, מי יעשה את זה?"

מוסף "ישראל השבוע", 20.12.2013, עמוד 18

״מישהו שומע אותי?״ / אמילי עמרוסי

(פסקה אחרונה)

מתיחה קלה ומוסר השכל

http://upload-community.kipa.co.il/129201341752.jpg

שתי מצוות בערב אחד, ובהשגחה פרטית

בשבת חנוכה היינו במלון בירושלים... ובבית הכנסת ראיתי סידור ובו הקדשה אישית של הורים לבנם, מ- ל"ג בעומר ה'תש"ע.

הקיצר, הצלחנו לאתר את המשפחה, בעיר גדולה במרכז הארץ.

מה שהיה מפליא בעיניי, הוא שביום ראשון, תכננתי ממילא להגיע לאותה עיר (שנדיר שאני בכלל מגיע אליה), לניחום אבלים של חבר וותיק של הוריי;  אמו נפטרה בגיל 103, בשיבה טובה.

בבדיקת הכתובות ומסלול הנסיעה... התברר, ששתי הכתובות נמצאות פחות מ- 2 ק"מ אחת מהשניה... ודיי בכיוון שלי (לא, לדוגמא, זו במערב העיר וזו במזרחה, וכד').

ממש מעניין.

אז בערב אחד, תוך שעה, בורא עולם זיכה אותי לקיים מצוות "השבת האבדה" + "ניחום אבלים".

ברוך ה'.

כיסחתי קצת את ה- Pinky Toe שלי

יום ראשון בבוקר, 24 לנובמבר, תוך כדי הליכה מהירה בבית, הצלחתי ברוב כישרון, לדפוק את האצבע הקטנה של רגל שמאל באחד הרהיטים, דיי חזק.  במבט ראשוני לא נראה שום דבר חריג, וחוץ מהכאב המעט מוכר, לא היה כלום.

הלכתי ליום עבודה מלא, של 10 שעות.  נעלי העבודה הבריאות שמרו על כף הרגל... אולם, באמצע היום כבר הרגשתי כאב חד ולא כיפי, ובהמשך קצת תחושה של חוסר תחושה ואולי נפיחות.  רק בסוף יום העבודה... כשהחלפתי לסנדלים, בדרך הביתה... נראתה האצבע המסכנה, עם שטפי דם, והאזור היה נפוח.

רופא המשפחה, אליו הוכנסתי בין התורים... שלח אותי מיד לבדיקה ב- "מוקד רפואה דחופה" של קופת החולים... ואכן, בצילום, נראה בבירור שאחת העצמות, נשברה.

ממצאי האורתופד:

רגישות והמטומה (שטף-דם) בבוהן 5 רגל שמאל ללא דפורמציה וללא חסר N.V דיסטלית.  בצילום – שבר בגליל מקורב בוהן 5, לקיבוע ללא תזוזה.

תכנית טיפולית:

רגל מורמת, קומפרסים קרים, דריכה לפי כאב בתמיכת קביים.  נגד כאבים לפי הצורך.  מעקב רופא מטפל.  בקורת אורתופד בקופ"ח בעוד שבוע.  בהחמרת המצב, יש לשוב למוקד.

בינתיים קיבלתי 3 ימי מחלה למנוחה בבית;  ולגבי המשך מנוחה, במקרה הצורך, בתיאום עם רופא המשפחה.

אני חייב לציין לטובה, את החוויה במוקד, בו הייתי בפעם הראשונה. דורה - הגב' בקבלה הייתה רגועה, אדיבה וסבלנית (למרות שהיו עוד מטופלים להם הייתה צריכה לתת מענה (ולכולם, בנחת וברוגע))... וענתה בנחת לכל שאלותיי (איפה האורתופד? איפה עושים צילום? איך הולך התור אצל האחיות? ועוד.).

הרופא היה בסדר.  צוות הרנטגן היה ידידותי וחביב להפליא (הנשים בקבלה והטכנאי).  וגם האחות ג'ניה, שחבשה אותי בחיוך נעים, בעדינות ובמיומנות.  לג'ניה אמרתי שאני מופתע לטובה, שכולם כ"כ אדיבים ונחמדים... והיא תהתה: "למה ציפית?".  אמרתי לה שאני מקווה שהם תמיד ככה, ולא רק היום.  גם לדורה אמרתי תודה רבה מאוד, כשיצאתי מהמקום, מדדה לאיטי לאוטו.

ברוך ה'.

אז מה למדנו?

-         שצריך להיזהר.

-         שאצבעות כף הרגל (כמו כף היד) מורכבות מעצמות קצרות המכונות "גלילים"... ובאנגלית קוראים לגלילים: Phalanges of the foot.

-         שלכל אצבעות הרגל קוראים "בוהן", ובאנגלית Toe... ולאצבע הקטנה קוראים באנגלית, גם, Pinky toe.

-         השבר אצלי, הוא בעצם שנקראת (ע"פ מיקומה) "בגליל המקורב"... ובאנגלית קוראים לזה: Proximal phalanx.

-         את האצבע הקטנה אי אפשר לגבס... אז חבשו וקיבעו לי אותה לאצבע השכנה.  המליצו לנוח בבית, עם רגל מורמת (גם בשכיבה), גם כדי להקל על כאב או לחץ, וגם כדי שפחות דם יזרום לאזור הפגוע, ובכך זה יוריד הנפיחות, וההבראה תהיה טובה יותר.  ולשים קרח על המקום הפגוע.

-         שיש להודות על דברים טובים.  אני מודה לאל על כך שלא נגרם לי נזק חיצוני (חתכים, פצע פתוח, דימום חיצוני וכד').  תודה לאל, שכמעט ולא כואב לי, למרות הנזק.  ותודה לאנשי המקצוע (כולל רופא המשפחה) שטיפלו בי באופן כה ראוי.

-         איכשהו, הכל לטובה.

 בריאות ובשורות טובות.