הברה, מוצא
וחתוך הפה, מבטא שפתים (במדבר ל׳ ז׳); בתורת הלשון כלי המבטא הם: הגרון החך הלשון
השנים והשפתים. המבטא נרשם ע״י אותות והם
שבע תנועות נשימות או קולות: פתח a,
קמץ o, צירה ei, סגל e, חירק i, חולם oi, שורק או מלאפום u (ויש מחלוקת בזה ע״ע תנועות).
מבטא העברי כמו מבטא הסורי יש לו שני מבטאות: מדנחאי ומערבאי, או מזרחי
ומערבי, ששונים זה מזה ע״י השפעת המקום והאקלים.
המבטאות האלה נודעו עתה בשם המבטא האשכנזי והמבטא הספרדי, ונראה כי מקור
האשכנזי הוא ממדנחאי שהיא א״י, ומקור הספרדי הוא ממערבאי היינו בבל. הקריאה הספרדית הושפעה מהקריאה הערבית, והקריאה
האשכנזית הושפעה מהקריאה הסורית. הספרדים
קוראים את הקמץ דומה לפתח והצירה דומה לסגל והחולם oh. הראב״ע
שהיה ספרדי אומר בספרו ״צחות״ בצורת קמץ כי ״נקמץ בקריאתו ואינו פתוח כפתח גדול
כאשר אנחנו קוראים במקומות אלה, רק אנשי טבריא (א״י) גם חכמי מצרים ואפריקא יודעין
לקרות הקמץ״. מזה נראה כי גם במצרים
ואפריקא שמשו במבטא האשכנזי. וכן באבן ירחי ומקנה אברם משבח הקריאה האשכנזית (יתרון לאדם לתלמוד עברי צד 19). אולם גם בין האשכנזים נמצאים חלוקים הרבה בקריאה,
כי הליטאים קוראים המלאפום כמו הספרדים, אבל בני אשכנז, אוסטריא אונגריא פולין רומניא
ובדרום רוסיא יבטאו את המלאפום כמו חירק. וכמו
שיבטאו הצרפתים התנועה u
והאשכנזים התנועה ü. וכמו שיש חילוק במבטא התנועה y בין הרוסים ובין יתר עמי אירופא. גם יש חלוקים במבטא הצירה כי הליטאים ובני דרום
רוסיא ורומניא יבטאו התנועה כמו ei,
ובני פולין אוסטריא אונגריא ואשכנז יבטאו אותה כמו ai. הליטאים
יבטאו החולם כמו צירה, ויש שאינם מבדילים בין תנועה פשוטה לתנועה בחטף, ויבטאו
השו״א כמו צירה.
[מבטא
האותיות] בהברת האותיות יש חלוקים גדולים בין האשכנזים הספרדים והתימנים. האשכנזים מבדילים במבטאם בין דגושות לרפיות
באותיות ב׳ כ׳ פ׳ ת׳, הספרדים מבדילים באותיות כ׳ פ׳ אך באותיות ב׳ ת׳ אין ההבדל
ניכר, ויש מבדילין בין ת׳ דגושה כמו t
ות׳ רפויה כמו th
באנגלית. התימני מבדיל גם באותיות
ג׳ ד׳, כי ג׳
דגושה היא אצלם כמו g
רפה בצרפתית, בהברת זש— (j), וקוראין: הזשדול הזשׁבור (הגדול הגבור) והד׳
דגושה כמו dh. אנשי זאמוט ברוסיא מחלפין שי״ן ימנית לשי״ן שמאלית
כמו בני אפרים שאמרו סבולת במקום שבולת (שופטים י״ב ו'). בזמן חכמי התלמוד היו בית שאן קורין לאלפי״ן
עיני״ן ולעיני״ן אלפי״ן (מגילה כ״ד:), ואנשי
א״י היו מבטאין אות ח׳ כמו ה׳ כמבואר בירושלמי. ולפעמים היו משמיטין אותיות אהו״י כמו במקום חייב אמר חב שהיא לשון קלילא
(ב״ק ב׳.), וכן השמיטו אוח א׳ ואוח ע׳ וקראו לאליעזר = ליזר ולזעירא = זירא, וכדומה.
אין חילוק במבטא בין אות ט׳ לאות ת׳ דגושה
אך תלמידי הגר״א הבדילו ביניהן וקראו ת׳ דגושה כמו th
באנגלית. יהודי בייערן כמעט
לא הבדילו בין ב׳ ובין פ׳ ומבטאים הדגושות כמו p והרפויות כמו v, ויהודי הנובר יבטאו גם הוא״ו כמו v. באיזה
מקומות בגרמניא יבטאו אות כ' רפויה כמו ch
באשכנזית. בהולאנד ואנגליא יבטאו אות ע'
בנשימת החוטם בהוספת אות נ', כמו שמע = שמען, יעקב = יענקב וכמו האות n בצרפתית.
ויש מקומות בפולין דרום רוסיא וגליציא המבטאים גם המלה אשר כמו אנשר. יהודי המבורג לא יבדילו בין אות ס' לאות צ'
במבטא. בשלעזיא העליונה באנגליא ובאמריקא
קשה לילודי הארץ לבטא ח׳ ויקראו כמו ה׳ = h.
[המבטא
העברית בהעתקת הלועזים] בתרגום השבעים נתחלפה אות ח' באות ה' כמו נחום Nahum, חגי = Haggai וגם באות א' או ע' כמו חוה Eva. הע׳
מבטאים לפעמים כמו ג׳ בשמות עמורה = Gomorah,
רעמה = Regma ועוד. אות צ' נחלפה באות ט' כמו צור Tyre, בשם צלפחד = Salpaad נחלפה הצ' בס' והח' בשני אלפי"ן. גם יוסיפוס שנה הרבה בהעתקת השמות הפרטיים
מהברת העברית. בתנועות השתמשו לרוב במבטא
הספרדי, קמץ כמו פתח, צירה כמו סגל, תנועה חטפית כמו תנועה שלמה, שו״א כמו צירה. אות פ׳ רפויה ph, ת' רפויה th, ש' sch
או sh, צ' s או c,
אות ס' הכפילו לפעמים ss.
ויש שמבדילים בין כ' = c ובין ק' = k ויש שעושים נקודה על k המורה על אות ק' ועל s המורה על ש', ועלz המורה על צ' ועל t המורה על ט', ועוד הרבה שנוים בין המעתיקים האותיות
(transliteration).
[המבטא
בתלמוד] יש ראיות כי חז״ל בא״י שמשו במבטא האשכנזי ממה שנמצא בתלמוד ירושלמי
אות ו' במקום ב' כמו במקום ר' אבא ר' ווא כי האל״ף נשמט. והוא״ו במקום בי״ת. וכי הקמץ נקרא כמו o שדומה למבטא החולם ולא לפתח. ואמרו תינוק שקורא למושה מָשה ולאהרון אהרָן
ולעפרון עפרָן, אמר הקב"ה ולגלוגו עלי אהבה (שה״ש רבה פסוק וְדִגְלוֹ עָלַי
אַהֲבָה) כי בין
קמץ אשכנזי לחולם יש חילוק קטן ונקל לתינוק לטעות. גם בהברת ההמון אם משתמשים במלה עברית מחליפים
קמץ בחולם כמו: רוצחים שונאים רוב דור סוד סוף.
בני יהודה דקדקו בלשונם ובהברתם ובני גליל לא דקדקו, ומסופר כי ההוא גלילאה
דהוה קאזיל ואמר ״אמר למאן״ אמרו ליה גלילאה שוטה חמר למירכב או חמר למישתי, עמד
למילבש או אימר לאיתכסאה? כי הוא לא הבדיל בין א' לע' ובין א' לח׳ (עירובין נ״ג:). חז״ל בבבל נראה כי שמשו במבטא הספרדי ממה שאמרו
שצריכין לתת ריוח בין הדבקים בק״ש, כמו עשב בשדך הכנף פתיל (ברכות ט״ו:) מפני שלא
הבדילו באותיות ב' פ' בין דגושות לרפיות והיו יכולין לבלע אות אחת כשהן כפולות (עי׳
הגר״א בביאורו לתקוני זהר, תקון שיתסר בד״ה ושוב בדג״ש, ורפאפורט בתולדות הקליר הערה
10). אבל המאמר הזה מכחיש גם המבטא של
הספרדים שיש להם פ' רפה. אמנם לפי פירוש
הרד״ק (מכלול דפוס ליק דף ע״ג) ״עשב בשדך הכנף פתיל אף כי האחת רפה והשנית דגושה
צריך לתת ריוח ביניהם בלשון, שאם לא יעשה כן ידמה שלא קרא אלא אחת, כי הרפה נבלעת בדגושה״.
ונראה מזה שגם הרד״ק היה מבדיל באות ב׳
בין דגושה לרפויה. גם משמע שחז״ל הבדילו
בין ת׳ דגושה לרפויה, וקראו את הרפויה כמו ס' לפי המבטא האשכנזי, ממה שאמרו לענין בושת
ופגם של האשה: מתקיף לה רבא בר חנן אלא מעתה בייש סוסתו של חברו ה״נ דבעי
למיתן ליה בושת? ומקשא בגמרא וסוס בר בושת הוא? אלא רקק בבגדו של חברו וכו' (כתובות ס״ו:). ונראה שהיתה שאלת רבא בייש סותתו
בשתי תוי״ן והוא בגד מלשון ובדם ענבים סותה (בראשית מ״ט י״א), והמקשה לא הבין
דבריו וסבר ששואל בייש סוסתו בשתי סמכי״ן. כי אם נאמר שהברת התי״ו הרפויה רחוקה מהברת הסמ״ך
כרחוק הברת הטי״ת מסמ״ך, איך איתחליף ליה סות בסוס (א״ל גארדאן חבצלת שנה ל״ח
204).
[המבטא
הנכון] אין ספק כי כל המבטאות האלה יבואו ממקור אחד אך נשתנו לפי המקום
והאקלים, כמו שאנו רואים ג״כ בלשונות לועזיות, וכ״כ גדול כח האקלים עד כי באיזה
מקומות אי אפשר לבטא אותיות שלמות כמו אות ח׳ באנגלית, אות ר' בלשון סינית
(ואומרים אמליקא במקום אמריקא), ובדומה הרבה.
גם הפתח והקמץ מתחלפות כמו באשכנזית ״וואס״ ״דאס״ ״שלאף״ שנכתב באות a ונקרא בפי כמה אשכנזים וגם בלשון
יהודית-אשכנזית כמו o. אמנם להעביר את מבטא הקמץ של האשכנזים אי אפשר
כי הוראת השם קמץ מורה על קמיצות הפה מלשון וקמץ הכהן, ופתח מורה על פתיחת הפה וזה
ראיה למבטא האשכנזים (עי׳ אברהם די בלמס בספרו מקנה אברם שער הנקודות). ולפי מבטא הספרדים חסרות תנועת קמץ ותנועת צירה
כי ההבדל שעושים אחדים בין תנועה ארוכה וממושכת ובין תנועה קטנה ורהוטה לא ניכר
כלל. וכן בנוגע לבני אשכנז ופולין ועוד,
שאינם מבדילים בההברה בין מלאפום לחירק, אף כי המבטא הזה הוא עתיק מאד כנראה מבעלי
התרגומים הראשונים שבלשון ארמית נתחלף וא״ו ביו״ד, אין לחוש להם כי גם הם מחסירים
תנועה אחת ועי״ז מחליפים הברת הקמץ כמו הברת המלאפום = u ברומית.
ולכן כדאי שלא לאבד שום תנועה משבע התנועות הסכימו כמעט כל בתי החינוך בזמן
הזה בארצות המערב לאחוז במבטא הליטאי בההברה של הקמץ o, הצירה ei, והסגל e, והמלאפום u, אך את החולם ישנו להברה oh, ואין מחלוקת בהברת הפתח a והחירק i.
הציונים שהתישבו בארץ ישראל בשנים האחרונות רצו לעשות נחת להספרדים ויחזיקו
במבטא שלהם ויסתפרדו כמוהם, בחשבם כי עי״ז יתקרבו אליהם ויכרתו ברית שלום
עמהם. אבל תחת זה עוררו עליהם מחלוקת בני
ארץ מולדתם על אשר עזבו את קבלת אבותיהם בשביל מבטא חדש קטוע ומשחת, וגם כי
הספרדים הם כעת המעטים לעומת האשכנזים ואחרי רבים להטות. ע״ע ספרדים.
ביבליוגרפיא: חבצלת שנה ל״ח; רומאנעלי, מעשה בערב 9;
שד״ל בית האוצר ח״ג 55; הבקר אור ח״ה 165; רייכערסאן, הלכות הנקוד 105; פרידריכספעלד,
מענה רך משיב חמה; זאמערהאף, רודף משרים; רפאפורט אגרות שי״ר 224, 231, 236; י״מ
כהן, דער ע׳ לויט, פפד״מ 1871.
א.
מתוך "אוצר ישראל", בעריכת יהודה
דוד אייזנשטיין. חלק שישי עמוד 89-90...
