בכי מעבודה

רק בליל יום ראשון, 24 לדצמבר 2017, קראתי את רשימתו המצויינת של רענן שקד "בכי מעבודה", שפורסמה בגיליון "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" 19 יום קודם.  הרשימה מציפה שוב (וטוב שכך) את תופעת ההתעמרות בעבודה... ו- "המגפה השקטה במקומות העבודה".  יצרתי קשר עם רענן, שלשמחתי נתן לי הסכמתו לפרסום הרשימה כאן, להלן.  רענן גם היפנה את תשומת לבי למאמר נוסף בנושא, שפורסם ממש היום (25.12), באתר "המקום הכי חם בגיהנום" (אתר שעד היום לא הכרתי): אחרי 16 שנה של התעמרויות קרסתי. חוץ מלירות בי עשו הכול.

בכי מעבודה

איך זה שכל דבר שאיננו הטרדה מינית עדיין קביל במקום עבודה? איך ייתכנו בוסים שמייצרים סביבה רעילה לחלוטין? הגיע הזמן לשינוי בתקשורת ומחוצה לה

רענן שקד

יש מצב – ואני אומר את זה בזהירות כל כך מופלגת שמצידי אתם יכולים לכתוב כאן "אין מצב" – שליאור שליין הוא לא הבוס הכי נוח, מתחשב ועדין שמישהו עבד איתו אי פעם.

ייתכן.

וממש בלי להגיד משהו ספציפי על שליין, ייתכן שהעורך הראשי בתוכנית סאטירה שבועית לחוצה לא יזכור בכל זמן נתון לתת לך להיכנס לחדר לפניו, להחמיא על הדבר ההוא שכתבת ובסוף לא נכנס ולתהות אם לשים לך סוכר או ממתיק בקפה.

ייתכן.

כי שליין הוא לא העניין.  הוא עצמו, וכמה אנשים שעובדים עימו, הכחישו נמרצות את הטענות כלפיו, אבל הן בהחלט סיבה לדיון עקרוני בנושא.

העניין הוא שבוסים – בפרט בסביבות עבודה לחוצות ותחרותיות – עשויים להיות קשים, תובעניים וקצרי רוח.  זו, אגב, זכותם.  לפעמים זה בא עם הטריטוריה, לפעמים עם האישיות, ובמקרים הטובים באמת – עם הכישרון.

השאלה היא איפה ומתי נחצים קווים – ואני לחלוטין לא מדבר על עסקי ההטרדות המיניות, אני מדבר על הרבה קודם.  אני מדבר על הבוסים שהופכים את חיי הכפופים להם למחנה שבויים יפני.  לגיהינום יומיומי קטן.  כולנו הכרנו כאלה: בוסים צועקים, צורחים, יוצאים מדעתם; בוסים שמפטרים בקפריזה של רגע ואז מתנצלים; בוסים שמטרידים בהודעות טקסט ושיחות טלפון פאסיב־אגרסיביות בשעות שאינן, תחת שום הגדרה, שעות עבודה; בוסים שיבצעו בדיחות פרקטיות על חשבונך; בוסים סאדיסטים שינחיתו עליך מהלומה מיותרת רק כדי לצפות בך מתפתל; בוסים מנותקים, אדישים, קרים, יהירים.  בוסים הפכפכים; נעדרים; מליני שכר; מכחישי עבודה; חדלי אישים.  והרשימה נמשכת.

כל זה, מתברר, אמור להיות לחלוטין מקובל עלינו כעובדים, ולהפוך בעייתי רק ברגע שבו נשלח, מי ישמע, אימייל המאזכר את המילה המפורשת "זקפה".  קיבלתם "זקפה"? לכו להתלונן.  יש אצל מי.  יש ממונה שתפקידו הרשמי, על פי חוקי העבודה, לסייע לכם.

לא חוויתם הטרדה מינית? לא קיבלתם זקפה אלא סתם אולקוס? דיכאון קיומי? מחלה כרונית? דפיקות לב מואצות? לכו חפשו.  או כפי שניסח זאת אחד מבוסיי לשעבר, "לא טוב לך? תתפטר".

איך קרה, בעצם, שכל דבר שאיננו הטרדה מינית עדיין קביל במקום עבודה? איך ייתכנו סביבות עבודה רעילות לחלוטין? איך קורה שכל התנהגות משרדית – אלימה, דורסנית ופוגענית ככל שתהיה – עדיין שמורה ומוגנת לבטח ברשימת זכויותיו של הבוס? איך ייתכן שעם כוח גדול באה אחריות כל כך קטנה?

אז בואו; כשנתפנה לבסוף משלל מלחמות המינים, אולי כדאי לעבור למקום החשוב הבא: מלחמות הכפופים.  הגדרתם המחודשת של היחסים הקבילים בסביבת עבודה.  עד אז, פשוט נסו לחמוק מההמבורגר ההוא בדרכו לקיר.

עד כאן הכתבה.

לקריאה נוספת:

-         כבוד האדם וחירותו: "בצלם אלוקים ברא אותו" / מנחם אֵלון (תשס"ב, אוקטובר 2001)

-         כבוד העובד וחירותו ואיסור העסקה פוגענית: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" / אביעד הכהן (תשס"ה, ינואר 2005)

-         לחץ בעבודה: מה יקרה עם החוק למניעת התעמרות? מאז עברה ההצעה בקריאה טרומית, ביולי 2015, היא לא קודמה ונותרה תקועה (גלובס, מרץ 2017)

-         למ"ס: עובדים רבים מתקשים לתפקד במשפחה בגלל המחויבות לעבודה (אוקטובר 2017)

-         זה הזמן לחוקק את החוק למניעת התעמרות בעבודה (דצמבר 2017)

זה המקום לציין לשבח את שמות האמיצים – יוזמי החוק למניעת התעמרות בעבודה:

אורי מקלב (יהדות התורה), אורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו), אילן גילאון (מרצ), איציק שמולי (המחנה הציוני), איתן כבל (המחנה הציוני), אלי אלאלוף (כולנו), דב חנין (הרשימה המשותפת), ז`קי לוי (הליכוד), יעל גרמן (יש עתיד), יעקב מרגי (ש"ס), מיכאל אורן (כולנו), מירב בן-ארי (כולנו), מרב מיכאלי (המחנה הציוני), מוטי יוגב (הבית היהודי), משה גפני (יהדות התורה), ניסן סלומינסקי (הבית היהודי), סופה לנדבר (ישראל ביתנו), עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), עמיר פרץ (המחנה הציוני), רחל עזריה (כולנו), שלי יחימוביץ (המחנה הציוני).

ויוזמי החוק בעבר:

דניאל עטר (המחנה הציוני), מאיר פרוש (יהדות התורה).

כבישי הפקר / מחדל החינוך והאכיפה

24 לספטמבר 2017: המשטרה על הפגנות הנכים: לא נאפשר חסימות בכבישים

לאחר שהיום חסמו הנכים ארבעה מוקדים מרכזיים בכבישי ישראל, הודיעה המשטרה על הקשחת המדיניות בטיפול בהפגנות: "נאכוף את חוקי התנועה".  המשטרה הודיעה כי הציעה לראשי המחאה לבחור במתווי מחאה חלופיים, אך אלו טענו: "אף אחד לא פנה אלינו, נסלים את המאבק"

28 לספטמבר: מחאת הנכים הבלתי מתחשבת נמשכת. חוסמים כעת את צומת לב המפרץ

1 לאוקטובר: מחאת הנכים: כביש החוף נחסם במחלף הסירה

3 לאוקטובר:

-         ‏מחאת הנכים: מפגינים חוסמים כעת את כביש 4 סמוך למחלף יבנה

-         מחאת הנכים: מפגינים חסמו את הכניסה לנמל אשדוד

15 לאוקטובר: בשיא העומס: פעילי מחאת הנכים שיבשו את התנועה באזור נתניה

17 לאוקטובר: מחאת הנכים חוסמים כרגע את צומת קרן היסוד אחד העם בירושלים

23 לאוקטובר:

-         מקרה 1: שוטר שנצפה מזגזג עם ניידת – נעצר ורישיונו נשלל

-         מקרה 2: ניידת משטרה נוסעת בזיגזג.  ככה עוצרים תנועה בכביש מהיר

24 לאוקטובר: מחאת הנכים – חוסמים את הכניסה לכנסת

25 לאוקטובר: מחאת הנכים: שבוע הבא יחסמו את נתב''ג ומפעלים חשובים

לקריאה נוספת:

-         על סכנת "המדרון החלקלק"

-         (אי-) אכיפה, וחוסר מודעות לחיי אדם

-         חוצים בין חיים למוות.  מעבר החצייה אמור להיות המקום הבטוח ביותר להולכי הרגל, אבל בכבישי ישראל הנתונים מדאיגים

-         אבסורד: למעלה ממחצית מהולכי הרגל שנפגעו בתאונות דרכים בשנת 2016 חצו את הכביש במעבר חציה.

גבעת שמואל

מדוע הרכב הכחול חונה בצד הלא נכון של הכביש, לפני מעבר חציה?

פתח תקווה

מדוע האוטובוס חונה בצד הלא נכון של הכביש?

איך הגיע לשם, בלי לעבור על קו הפרדה רצוף וכפול?

קורות סבא וסבתא (עוד מסמך)

בדצמבר 1987, בגיל 16, הגיש אחד הנכדים עבודה בנושא: "הקיבוץ הדתי בראשיתו".

בהקדמה כתב:

"הקיבוץ הדתי מאז ומתמיד ייצג בעיניי את שיאה של ההגשמה בנושא ישוב הארץ והתחדשות האומה על אדמתה.  כאשר מדובר ומוזכר הערך החשוב של "עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל", ההתיישבות העובדת המנהלת אורח חיים דתי בבחינת שילוב "תורה ועבודה", בחיי יומיום גופא, מסמלת יותר מכל את מימושו.

מאחר וסבי וסבתי מייצגים אף הם באופן פרטי את דרכו הראשונית של הקיבוץ הדתי, הרי שההתעניינות בנושא גברה ושמחתי לאתגר של לימוד מעמיק יותר וכתיבת עבודה על הקיבוץ הדתי בראשיתו".

לסיכום כתב:

"... במקום סיכום הדברים שכבר נאמרו, בחרתי לראיין ולשוחח עם סבי וסבתי שיחיו עד מאה ועשרים, משבראשית דרכם ושילובם בחיי הארץ מגלמים הם את הרעיון מ- "שואה לתקומה".  חייהם כרוכים ושזורים במסכת הנפלאה של הקיבוץ הדתי וחלק נכבד מהכתוב בנושא זה מצאתי בהסטוריה הפרטית של משפחתי.

מברלין ומברסלאו לעמק בית שאן

סיפורם של

סבא אפרים (1921-2007)

וסבתא חוה (1922-2005)

מספר סבא:

הצטרפתי לתנועת נוער דתית ב- 1929 בערך, בראשונה ל- "עזרא".  המדריך שלי היה הרב קלמן כהנא, מראשוני קיבוץ חפץ חיים.  אחר כך עברתי לתנועת "ברית הנוער של צעירי מזרחי בגרמניה", מקביל לבני עקיבא בארץ.  השתתפתי בפעילויות בתנועה באופן קבוע במחנות קיץ וחורף ומאוחר יותר יצאתי למחנות הכשרה של התנועה בחופשות הקיץ.  שני מקומות חשובים ביותר היו: הכשרת הביניים בשטקלסדורף, אשר רובם הצטרפו בארץ לקבוצת שדה אליהו; ובמחנה לעליה ברידניץ (Rüdnitz), שעלו ארצה רובם לכפר הנוער הדתי.  אני גורשתי (בגיל 17) מגרמניה כנתין פולני והייתי מספר שבועות במחנה הסגר פולני (זבונשין / Zbąszyń).  הצלחתי לברוח משם ולהגיע לקרובים בקרקוב, בה הקמתי סניף של "ברית הנוער" מגרמניה, עם יתר המגורשים שהיו שם.  סוף סוף עליתי ארצה, לקיבוץ רודגס, בה סיימתי הכשרה של שנתיים במסגרת עלית הנוער.  ב- 1941 ייסדנו את קבוצת שלוחות, בקרית שמואל על יד חיפה.  חלק היינו בוגרים מרודגס וחלק היו בוגרים משדה יעקב, וכן בודדות מבית צעירות ירושלים, ובהן גם סבתא.  הייתי מזכיר וגזבר בקבוצה הצעירה ועל אף התנאים הקשים של ימי מלחמת העולם השניה ביססנו את הקבוצה והועברנו ע"י "הקיבוץ הדתי" למחנה קיבוץ רודגס שליד פתח תקווה, בזמן שאלה -- הוותיקים שישבו ברודגס -- עלו להתיישבות סופית בקבוצת יבנה.  כקבוצה צעירה נדרשנו הרבה פעמים להתגייס לעזרת קבוצות וותיקות, כך שחבורתנו "נקרעה" לעיתים לגזרים רבים.  חברינו וחברותינו עזרו לטירת צבי, לקבוצת יבנה בהקמת גדר ובחפירת הבאר, וגם לרמת השומרון שישבו על יד פרדס חנה, והם כיום "בארות יצחק".  הועברנו למחנה של רמת השומרון, כי במחנה של רודגס הוקם בינתיים מוסד ילדים.  עד שסוף סוף זכינו לעלות להתיישבות סופית לעמק בית שאן, ואחרי שהייה ממושכת ומשותפת במחנה אחד עם קבוצת השומר הצעיר "רשפים", זכינו למחנה ולמשק משלנו, שעד היום הוא פורח בעמק בית שאן ושמו עדיין "שלוחות", על שם שלוחות הכרמל ששם ייסדנו את קבוצתנו.  מיום ייסודנו הקפדנו להתפרנס מעמל כפינו ודחינו כל עזרה שאינה במסגרת התישבותית מתוך מחשבה שאנו צעירים וחייבים להקים את ביתנו בכוחות עצמנו.  כך דחינו עזרת "נשי מזרחי אמריקה" ונשים טובות אחרות שרצו להגיש לנו עזרה כספית.  גם חברינו, שזכו והוריהם גרו בעיר, לא הסכימו לקבל מהוריהם מתנות בצורה כלשהי כדי להקל על קשיינו בהתחלה.  לא היה נהוג שולחן נפרד ל- "דיאטה", דבר שהיה מקובל ברוב המשקים אז, כי השתדלנו להגיש מזון טוב לכולם.  מקודם קיבלנו את ביתנו זוג הורים זקנים של חברים ובשמחה שיתפנו אותם בחיי הקבוצה.  הפעילות התרבותית שהייתה עשירה מאוד בחיים הראשונים חייבה את השתתפות כל החברים ומוקדם מאוד שלחנו חברים להשתלמות רוחנית בנוסף להשתלמויות המקצועיות שחברים יצאו אליהם.  אם אינני טועה, אחד מהחברים שלנו היה בקבוצת הלומדים הראשונים או מן הקבוצות הראשונות בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה.  אישיי ציבור ואנשי תורה שבתו אצלנו הרבה פעמים כך ששבתות ומועדים נוהלו ע"י בעלי תורה מהחוץ.  כך היה אורח קבוע -- ראש המחלקה לתרבות של הפועל המזרחי, פרופ' קאסוטו ואחרים.

זוכר אני מקרה שמנהלת המטבח אמרה לי שצינור חרס נשבר, ואמרתי שאזמין במשביר המרכזי בחיפה.  והנה בבואי הביתה אחרי הצהרים כבר היה הצינור במקומו, והתפלאתי מאוד איך כבר הגיע?! ואז נתברר לי שאחד החברים "סחב" צינור  ממחנה הצבא הבריטי בקרית מוצקין, כדי לתקן את המקום, בתואנה שזה מן הגויים.  כינסתי אספה כללית וכולם גינו את הדבר וציינו שגם זו גניבה.  באותו לילה נדרש החבר להחזיר את זה למחנה הצבאי הבריטי (בטוחני שמאות צינורות כאלו נשברו ונסחבו מהמחנה); בכל זאת לא רצינו רכוש גנוב בבתינו.

חונכנו בבית ובתנועה לערכי תורה ועבודה.  באנו ארצה לבנותה ולהבנות בה.  ראינו במפעל ההתישבות פעמי משיח, ולא רצינו בשום אופן לכער את המעשה היפה.  גם סבתא הלכה באותה דרך, אלא שהיא באה מברסלאו (וויקיפדיה) בדרך ההכשרה בשטקלסדורף לירושלים ל- "בית צעירות מזרחי", שם הצטרפה אלינו בראשית שנת 1941 ושם נפגשנו והקמנו את ביתנו מאוחר יותר.

אף על פי שעזבנו את הקבוצה ויצאנו להדריך את "ילדי טהרן" (וויקיפדיה, הארכיון הציוני המרכזי, "האתר"), אנו מאמינים עד היום שצורת החיים של הקבוצה הדתית היא הדרך הטובה ביותר להגשמת רעיון תורה ועבודה בארץ ישראל, על פי תורת ישראל.

 

מידע נוסף:

31 בדצמבר 1921.

סבא נולד בברלין (הוריו היגרו לגרמניה, מפולין, לפני מלחמת העולם הראשונה).  סבא – אזרח פולני.

אוקטובר 1938.  

הגרמנים מגרשים לפולין כ- 17,000 יהודים בעלי נתינות פולנית.  סבא, כאמור, כבן 17, שוהה כמה שבועות במחנה הסגר באיזור העיר זבונשין / Zbąszyń (מפה), פולין.  באחד הלילות הוא בורח מהמחנה יחד עם חבר.  הם עלו על רכבת לקראקוב ונסעו כל הלילה, תוך שהם מתחבאים מהכרטיסן ושומרי הרכבת.

סבא מגיע לקראקוב ובא לבית דודו – מנשה חזקאל קלוגר-בלאוגרונד, אצלו שהה בערך חצי שנה, כאשר הוא מחכה לאישורי הכניסה שלו לארץ ישראל.

נובמבר 1938.

ליל הבדולח.

ינואר 1939.

ממשלות גרמניה ופולין חותמות על הסכם המאפשר ליהודים שגורשו לחזור לגרמניה.

פברואר(?) 1939

במכתב, ששלח סבא לאחיו (יליד חודש פברואר), מאחל לו סבא מזל טוב ליומולדת, ומוסיף: "מקווה שבקרוב אהיה בברלין ואז משם – למולדת".

13 למרץ 1939

          סבתא (בת 17) מגיעה ארצה.

אפריל 1939.

בערב פסח, מגיע סבא לקיבוץ הדתי "רוֹדגס".

יולי 1939

          פולין (חושבת שהיא) מוכנה לפלישה הגרמנית.

1 לספטמבר 1939.

פלשו הגרמנים לפולין... והתחילה מלחמת העולם השניה.

ספטמבר 1943

 

1944-1945 (כשהם כבני 22)

סבא

סבתא