חלק ח: אחרית דבר - המדינה והמפונים
בחודש אב תשס"ה, אוגוסט 2005, כאלפיים
משפחות של אזרחים ישראלים – חלוצים
ומגשימים – נאלצו לגלות מביתם, מקהילתם, מנוף חייהם. המתיישבים הצטוו על-ידי הריבון לעקור שורשים,
לשמוט חבל ארץ פורח ולהיתלש מעל אדמתם. בסתירה
לאמונתם ובניגוד לתכנית חייהם, בלב רותח ובנפש עגומה, כשגרונם חנוק בדמעות של צער,
השפלה וכאב, פינו המתיישבים יישובים שוקקי חיים בגוש קטיף (ובכללו יישובי צפון חבל
עזה) ובצפון השומרון.
ראשיתה של ההתיישבות בהחלטת ממשלות ישראל,
ימין ושמאל, להקים היאחזויות, גרעיני התיישבות, יישובים קהילתיים וחקלאיים בשטחים
האמורים. כחלוצים בדורות קודמים, כך גם
המתיישבים דנן: שליחים לפני המחנה, מממשים חלום ומגשימים חזון. אכן, ההתיישבות שחרבה במהלך ההתנתקות הוקמה
ברובה המכריע בסמכות וברשות הריבון ומתוך עידודו המלא. הפה שהתיר הוא גם הפה שאסר.
המתיישבים הם מלח הארץ. בעבודה קשה, בהקרבה גדולה, בכישרון מעשה ובאמונה
תמימה הקימו יישובים לתפארת. הם יכלו
לתנאים פיזיים לא פשוטים, והאדמה נענתה להם והצמיחה תנובה במאה שערים. הם התמודדו עם מצב ביטחוני לא- יציב ונשאו במשך שנים בעול הפגזות, התקפות
מחבלים, פיגועים בדרכים וכל מיני פורענויות. המחיר היה גבוה – תושבי הגוש שילמו לעתים בגופם
ואף בחייהם – אך רוחם לא שחה. הצלקות
שבגוף חיזקו את מחויבותם, השכול גיבש את רצונם והם נצמדו בכל מאודם לאדמתם.
מהעדויות שלפנינו מצטיירת תמונה מרשימה של
הישגי ההתיישבות בגוש קטיף. ראשית,
מהבחינה החברתית, התושבים הצטיינו בערבות הדדית ובאחריות קהילתית כלפי החלש
והנזקק. גוש קטיף היה מרחב ייחודי שבו
אנשים נהגו זה בזה כאחים ואחיות בני משפחה אחת, בעתות שמחה כמו גם בזמנים של עצב. זהו אחד ממקורות כוחם. שנית, מהבחינה החינוכית, הגוש היה מנומר מוסדות
חינוך מצוינים, שפעלו באווירה אידאולוגית אמונית ותורנית מרשימה. המתיישבים נטלו על עצמם משימות לאומיות – לבד
מעצם הפרחת האזור ותרומתם לביטחון המדינה – דוגמת קליטת עלייה במספרים גבוהים (יחסית
לממדי הגוש). שלישית, מהבחינה הכלכלית,
תושבי הגוש התקיימו בכבוד. בין היתר, הם
פיתחו חקלאות מצטיינת, שרכשה לה לקוחות רבים ברחבי העולם. לא מעטים מהמתיישבים באו אל הגוש מעיירות פיתוח
שבדרום הארץ, ובכוח רצונם וכישוריהם פרצו את מעגל המצוקה והגיעו לרווחה אישית.
הפינוי פגע בכל אלה. דווקא משום שההתיישבות הייתה דרך חיים כולית
עבור התושבים, הפינוי היה טראומטי במיוחד. אנשים איבדו לא רק את מקום מגוריהם, את מקור
פרנסתם ואת קהילתם – עניין טראגי כשלעצמו – אלא הם גם איבדו חלק מזהותם. המתח האידאולוגי שהפרה את הגוש כל שנות קיומו
הוא גם זה שהזין את עוצמת השבר. אנשים
שתפסו את עצמם כמגשימי הציונות, הפכו לכאורה לנטל ולאבן רחיים. כגודל הרצון להקריב כך גם גודל האכזבה כשהתברר כי
לכאורה קורבנם לא נרצה.
לתחושת הנבגדות של אנשי ההתיישבות שפונו
היו שותפים לא מעטים בקרב כלל אזרחי ישראל. הציונות הדתית, ברובה הגדול, חשה כי המדינה
וקברניטיה הפנו אליה עורף. מנהיגי המגזר –
פוליטיקאים, רבנים ואנשי חינוך – התייצבו למאבק חזיתי נגד תכנית ההתנתקות
ומאחוריהם עשרות אלפי אזרחים שרוחם סוערת ונפשם קרועה. העובדה שהפינוי בוצע על-ידי כוחות הביטחון,
שאמונים על הגנת המדינה כנגד אויבים מבחוץ, הוסיפה קושי על קושי. זאת יש להבין: צה"ל הוא בבחינת 'כלי קודש'
עבור רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית.
והנה, נעשה באמצעותו מעשה שהוא, מבחינתם, חילול הקודש. כל אלה, וגם הדרך השנויה במחלוקת שבה התקבלה
ההחלטה על ההתנתקות במוסדות הדמוקרטיים של המדינה, יצרו זעזוע אידאולוגי בקרב
חלקים מבניה ובנותיה של הציונות הדתית.
על אף כל אלה, הפינוי עבר ללא אלימות
משמעותית. ככלל, יד איש לא הורמה באחיו. המתיישבים התנגדו לפינוי וניסו כל אשר לאל ידם
כדי למנוע אותו. הם נטעו וזרעו באדמתם עד
הרגע האחרון, מתוך תקווה ש''הָיֹה לא תִּהְיֶה''. ואולם משהגיע רגע האמת, הם כבשו את יצרם בגבורה.
דף מזהיר של אזרחות נרשם בתולדות המדינה
כאשר על סף התהום נהגו המתיישבים באחריות ובאיפוק, במטרה למנוע מלחמת אחים. גיבורי ההתיישבות הפכו להיות גיבורי הפינוי. התמונות קורעות הלב של נשים וגברים, נוער וטף,
מתפנים בבכי ובתפילה, אך כמעט ללא הפעלה של כוח, נחרטו בלב האומה כביטוי עליון של
אחריות לאומית. כך נהגו גם עשרות אלפי
המפגינים על גדרות כפר מימון. הם הביעו
מחאה אזרחית מרשימה, אך לא נסחפו אל עברי פי פחת של מאבק אלים בין אחים.
השתלשלות עובדתית זו איננה בתחום עיסוקה של
הוועדה, המתמקדת ביחס המדינה למתיישבים לאחר פינוים. אף על פי כן נדרשנו לה בקצרה, משום שהיא מספקת
את ההקשר ואת הרקע להבנה שלמה יותר של הציפיות והאכזבות ביחס לטיפול המדינה
במפונים. מנקודת מבטם של המתיישבים,
התנערות המדינה ממפעלם, המחיר הגדול ששילמו, גדלות הנפש שבה התפנו – כל אלה לא
הובילו את המדינה לנקוט במאמץ מקביל, שווה ערך, בתהליך שיקומם. אכן, על אף כל הכוונות הטובות של המדינה, וכעולה
ממסקנותיה של ועדת החקירה, הטיפול של המדינה במפונים לא היה, בלשון המעטה, משביע
רצון. שורה של כשלים ביצועיים, שהדוח מנתח
בהרחבה, הביאה לכך שלתוצאות – הקשות דיין של עצם הפינוי – נוספו גם צלקות עמוקות
נוספות שנחרטו בבשר המפונים במהלך (כמעט) חמש השנים שחלפו. מעל שכבת האבל בגין הפינוי, נוצקה שכבה נוספת של
צער וכאב, תולדה של קשיי קיום מתמשכים בדיור ארעי ובאתרים זמניים; של היעדר תעסוקה
ופירוק משפחות; של אובדן כבוד האדם ופגיעה בבריאותו. הזמן העובר מלבין את שער הראש ומכבה את האור
שבעיניים.
אין בדברינו אלה משום נקיטת עמדה בשאלת
צדקתה של תכנית ההתנתקות; אין בהם משום ביקורת או תמיכה בדרך ביצוע הפינוי ואין
לקרוא לתוכם התייחסות כלשהי – מחייבת או שוללת – באשר להיבטים המורכבים שנגזרים
מהמחלוקת הפוליטית-אידאולוגית שליוותה את המהלכים הקשורים להתנתקות. הוועדה סבורה כי התייחסות רגישה, מכבדת ו'מחבקת'
אל המפונים היא מצווה בסיסית המתחייבת כלפי כל מי שזכויות האדם שלו נפגעות. זאת ועוד, היא מתחייבת מהאחווה הישראלית שהכול
שותפים לה, גם מי שהתנגדו מעיקרה להקמת היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון ואשר
תמכו בהתנתקות ובפינוי היישובים.
ההתנתקות זעזעה וטלטלה מחנה אידאולוגי חשוב
בחברה הישראלית. היא פערה סדקים של ממש
בלכידות הישראלית והציפה אל פני השטח מחלוקות יסודיות. הטיפול בכל אלה איננו עניין המסור להכרעה
שיפוטית והתרופה לא תימצא במהלך ביצועי אדמיניסטרטיבי. עם זאת שיקום הוגן ויעיל של המפונים הוא אחד
המכשירים שעשויים לרכך את המכה ולשכך את הכאב. החובה המוטלת על המדינה כלפי המפונים מעוגנת
בחוזה האזרחי הבסיסי שמבטיח את זכויות האדם של כל אזרח במדינה, קל וחומר אזרח
שהמדינה עצמה היא שהפכה אותו לפליט במולדתו.
כ"ד בסיון התש"ע
6 ביוני 2010
מתוך הדו"ח הסופי של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון, עמודים 484-486.
