בדצמבר 1987, בגיל 16, הגיש אחד הנכדים
עבודה בנושא: "הקיבוץ הדתי בראשיתו".
בהקדמה כתב:
"הקיבוץ
הדתי מאז ומתמיד ייצג בעיניי את שיאה של ההגשמה בנושא ישוב הארץ והתחדשות האומה על
אדמתה. כאשר מדובר ומוזכר הערך החשוב של
"עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל", ההתיישבות העובדת המנהלת אורח חיים
דתי בבחינת שילוב "תורה ועבודה", בחיי יומיום גופא, מסמלת יותר מכל את מימושו.
מאחר וסבי וסבתי מייצגים אף הם באופן פרטי
את דרכו הראשונית של הקיבוץ הדתי, הרי שההתעניינות בנושא גברה ושמחתי לאתגר של לימוד
מעמיק יותר וכתיבת עבודה על הקיבוץ הדתי בראשיתו".
לסיכום כתב:
"... במקום סיכום הדברים שכבר נאמרו,
בחרתי לראיין ולשוחח עם סבי וסבתי שיחיו עד מאה ועשרים, משבראשית דרכם ושילובם בחיי
הארץ מגלמים הם את הרעיון מ- "שואה לתקומה". חייהם כרוכים ושזורים במסכת הנפלאה של הקיבוץ הדתי
וחלק נכבד מהכתוב בנושא זה מצאתי בהסטוריה הפרטית של משפחתי.
מברלין ומברסלאו לעמק בית שאן
סיפורם של
סבא אפרים (1921-2007)
וסבתא חוה (1922-2005)
מספר סבא:
הצטרפתי
לתנועת נוער דתית ב- 1929 בערך, בראשונה ל- "עזרא". המדריך שלי היה הרב קלמן כהנא, מראשוני קיבוץ חפץ
חיים. אחר כך עברתי לתנועת "ברית הנוער
של צעירי מזרחי בגרמניה", מקביל לבני עקיבא בארץ. השתתפתי בפעילויות בתנועה באופן קבוע במחנות קיץ
וחורף ומאוחר יותר יצאתי למחנות הכשרה של התנועה בחופשות הקיץ. שני מקומות חשובים ביותר היו: הכשרת הביניים בשטקלסדורף,
אשר רובם הצטרפו בארץ לקבוצת שדה אליהו; ובמחנה לעליה ברידניץ (Rüdnitz), שעלו ארצה רובם לכפר הנוער הדתי. אני גורשתי (בגיל 17) מגרמניה כנתין פולני והייתי
מספר שבועות במחנה הסגר פולני (זבונשין / Zbąszyń). הצלחתי
לברוח משם ולהגיע לקרובים בקרקוב, בה הקמתי סניף של "ברית הנוער" מגרמניה,
עם יתר המגורשים שהיו שם. סוף סוף עליתי ארצה,
לקיבוץ רודגס, בה סיימתי הכשרה של שנתיים במסגרת עלית הנוער. ב- 1941 ייסדנו את קבוצת שלוחות, בקרית שמואל על
יד חיפה. חלק היינו בוגרים מרודגס וחלק היו
בוגרים משדה יעקב, וכן בודדות מבית צעירות ירושלים, ובהן גם סבתא. הייתי מזכיר וגזבר בקבוצה הצעירה ועל אף התנאים
הקשים של ימי מלחמת העולם השניה ביססנו את הקבוצה והועברנו ע"י "הקיבוץ הדתי"
למחנה קיבוץ רודגס שליד פתח תקווה, בזמן שאלה -- הוותיקים שישבו ברודגס -- עלו להתיישבות
סופית בקבוצת יבנה. כקבוצה צעירה נדרשנו הרבה
פעמים להתגייס לעזרת קבוצות וותיקות, כך שחבורתנו "נקרעה" לעיתים לגזרים
רבים. חברינו וחברותינו עזרו לטירת צבי, לקבוצת
יבנה בהקמת גדר ובחפירת הבאר, וגם לרמת השומרון שישבו על יד פרדס חנה, והם כיום
"בארות יצחק". הועברנו למחנה של
רמת השומרון, כי במחנה של רודגס הוקם בינתיים מוסד ילדים. עד שסוף סוף זכינו לעלות להתיישבות סופית לעמק בית
שאן, ואחרי שהייה ממושכת ומשותפת במחנה אחד עם קבוצת השומר הצעיר "רשפים",
זכינו למחנה ולמשק משלנו, שעד היום הוא פורח בעמק בית שאן ושמו עדיין "שלוחות",
על שם שלוחות הכרמל ששם ייסדנו את קבוצתנו.
מיום ייסודנו הקפדנו להתפרנס מעמל כפינו ודחינו כל עזרה שאינה במסגרת התישבותית
מתוך מחשבה שאנו צעירים וחייבים להקים את ביתנו בכוחות עצמנו. כך דחינו עזרת "נשי מזרחי אמריקה" ונשים
טובות אחרות שרצו להגיש לנו עזרה כספית. גם
חברינו, שזכו והוריהם גרו בעיר, לא הסכימו לקבל מהוריהם מתנות בצורה כלשהי כדי להקל
על קשיינו בהתחלה. לא היה נהוג שולחן נפרד
ל- "דיאטה", דבר שהיה מקובל ברוב המשקים אז, כי השתדלנו להגיש מזון טוב לכולם. מקודם קיבלנו את ביתנו זוג הורים זקנים של חברים
ובשמחה שיתפנו אותם בחיי הקבוצה. הפעילות התרבותית
שהייתה עשירה מאוד בחיים הראשונים חייבה את השתתפות כל החברים ומוקדם מאוד שלחנו חברים
להשתלמות רוחנית בנוסף להשתלמויות המקצועיות שחברים יצאו אליהם. אם אינני טועה, אחד מהחברים שלנו היה בקבוצת הלומדים
הראשונים או מן הקבוצות הראשונות בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. אישיי ציבור ואנשי תורה שבתו אצלנו הרבה פעמים כך
ששבתות ומועדים נוהלו ע"י בעלי תורה מהחוץ.
כך היה אורח קבוע -- ראש המחלקה לתרבות של הפועל המזרחי, פרופ' קאסוטו ואחרים.
זוכר אני מקרה שמנהלת המטבח אמרה לי שצינור
חרס נשבר, ואמרתי שאזמין במשביר המרכזי בחיפה.
והנה בבואי הביתה אחרי הצהרים כבר היה הצינור במקומו, והתפלאתי מאוד איך כבר
הגיע?! ואז נתברר לי שאחד החברים "סחב" צינור ממחנה הצבא הבריטי בקרית מוצקין, כדי לתקן את המקום,
בתואנה שזה מן הגויים. כינסתי אספה כללית וכולם
גינו את הדבר וציינו שגם זו גניבה. באותו לילה
נדרש החבר להחזיר את זה למחנה הצבאי הבריטי (בטוחני שמאות צינורות כאלו נשברו ונסחבו
מהמחנה); בכל זאת לא רצינו רכוש גנוב בבתינו.
חונכנו בבית ובתנועה לערכי תורה ועבודה. באנו ארצה לבנותה ולהבנות בה. ראינו במפעל ההתישבות פעמי משיח, ולא רצינו בשום
אופן לכער את המעשה היפה. גם סבתא הלכה באותה
דרך, אלא שהיא באה מברסלאו (וויקיפדיה) בדרך ההכשרה בשטקלסדורף
לירושלים ל- "בית צעירות מזרחי", שם הצטרפה אלינו בראשית שנת 1941 ושם נפגשנו
והקמנו את ביתנו מאוחר יותר.
אף על פי שעזבנו את הקבוצה ויצאנו להדריך
את "ילדי טהרן" (וויקיפדיה, הארכיון הציוני המרכזי, "האתר"), אנו
מאמינים עד היום שצורת החיים של הקבוצה הדתית היא הדרך הטובה ביותר להגשמת רעיון תורה
ועבודה בארץ ישראל, על פי תורת ישראל.
מידע נוסף:
31 בדצמבר 1921.
סבא
נולד בברלין (הוריו היגרו לגרמניה, מפולין, לפני מלחמת העולם הראשונה). סבא – אזרח פולני.
אוקטובר 1938.
הגרמנים
מגרשים לפולין כ- 17,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. סבא, כאמור, כבן 17, שוהה כמה שבועות במחנה הסגר
באיזור העיר זבונשין / Zbąszyń
(מפה), פולין. באחד הלילות הוא
בורח מהמחנה יחד עם חבר. הם עלו על רכבת לקראקוב
ונסעו כל הלילה, תוך שהם מתחבאים מהכרטיסן ושומרי הרכבת.
סבא מגיע לקראקוב ובא לבית דודו
– מנשה חזקאל קלוגר-בלאוגרונד, אצלו שהה בערך חצי שנה, כאשר הוא מחכה לאישורי הכניסה
שלו לארץ ישראל.
נובמבר 1938.
ליל
הבדולח.
ינואר 1939.
ממשלות
גרמניה ופולין חותמות על הסכם המאפשר ליהודים שגורשו לחזור לגרמניה.
פברואר(?) 1939
במכתב,
ששלח סבא לאחיו (יליד חודש פברואר), מאחל לו סבא מזל טוב ליומולדת, ומוסיף: "מקווה
שבקרוב אהיה בברלין ואז משם – למולדת".
13 למרץ 1939
סבתא
(בת 17) מגיעה ארצה.
אפריל 1939.
בערב
פסח, מגיע סבא לקיבוץ הדתי "רוֹדגס".
יולי 1939
1 לספטמבר 1939.
פלשו
הגרמנים לפולין... והתחילה מלחמת העולם השניה.
ספטמבר 1943
1944-1945 (כשהם כבני 22)
סבא
סבתא
