אוסט מורטם / מאת: איתמר מור
("מקור ראשון", 9 במאי 2003, ז' באייר
תשס"ג)
ה´אוסט יודן´, יהודי פולין ומזרח
אירופה שהיגרו לגרמניה, שמרו על התרבות והמסורת שהביאו איתם * זו הסיבה שרבים
מיהודי גרמניה התרחקו מהם, ורצו להאמין שרק בגללם המשטר הנאצי רודף את היהודים *
עם פתיחת מלחמת העולם השנייה גורשו הגברים של האוסט יודן למחנות ריכוז. התאחדות יהודי גרמניה יכלה לשחררם באמצעות מתן
תעודות הגירה, אך נמנעה מכך * זאב רבהון, מילדי האוסט יודן, מקדיש את זמנו לחקר הפרשה,
כדי שבפעם הבאה שאחדות ישראל תעמוד למבחן, הדברים ייראו אחרת.
ערב קר אחד, לפני שמונה שנים, ישב זאב
רבהון עם עוד כמה אנשים בחדר האוכל של בית מלון קטן בעיירה גרמנית הסמוכה למחנה
הריכוז זכסנהאוזן. בבוקרו של אותו יום
השתתפו הוא ושאר הנוכחים בטקס גדול במחנה לציון חמישים שנה לשחרור המקום. "מעט מאוד יהודים שרדו מהמחנה הזה, שהיה
מחנה קשה מאוד", הוא מספר, "וחלק מאותם אנשים שהצליחו לשרוד גם הגיעו
לאותו הטקס בגרמניה".
"אחרי הארוחה בבית המלון, התחילו
האנשים לדבר בינם לבין עצמם. דיברו בעיקר
בגרמנית ופתאום אני שומע את אחד מהיהודים הגרמנים אומר ´כל האסון הזה בא עלינו
בגלל האוסט יודן´ (ost juden,
יהודי המזרח, כינוי גנאי בפי יהודי גרמניה ליהודי פולין ומזרח אירופה שהתיישבו
בגרמניה לפני המלחמה). רבהון, יליד גרמניה
בעצמו ובן להורים שהיגרו בתחילת המאה העשרים מפולין לגרמניה, מעיד על עצמו שלא
נעלב. "אפילו לא הגבתי", הוא
אומר. "היה לי פשוט עצוב. קמתי מהמקום, עליתי לחדר והלכתי לישון. היה עצוב שחמישים שנה אחרי, אדם ששרד את גיא
ההריגה ואת המפגש עם שליחי השטן עלי אדמות יעדיף להאשים במה שקרה את אחיו ולא את
הרוצחים".
זאב רבהון (82) מזכיר יותר מכל את
טיפוס היקה האופייני. המבטא הגרמני
המודגש, בצד הגינונים המוקפדים, גרמו לי להקדים לבוא לראיון ובכך למנוע אפשרות של
התחלה ברגל שמאל. במהלך השיחה התוודיתי
בפני רבהון על כך. הוא פרץ בצחוק וסיפר לי
כי כשהיה פחות או יותר בגילי הלך לבקר יום אחד בביתו של פרופסור יליד גרמניה
מהאוניברסיטה העברית. "גם אני הקדמתי
לפגישה", הוא מספר. "אבל אותי
השאירו בחוץ, שכן דפקתי דקה אחת לפני שעת הביקור שנקבעה. הפרופסור שהביט בשעון הכיס שלו פשוט טרק את הדלת
בפרצוף".
בימים אלה, רבהון יושב בביתו הקטן
שבקיבוץ לביא ובעיקר נח. בתקופה האחרונה
הידרדר מצבו הבריאותי והוא מרותק כעת לכסא גלגלים. דומה כי גם הראיון עולה לו בכוחות גוף ונפש. את ימי הדין של שואת אירופה עבר רבהון באנגליה,
לשם הגיע עם עוד ילדים זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, במסגרת הכשרה לתנועות חלוציות
שמשרד הפנים הבריטי העניק לה רשיונות הגירה. רק לאחר שהגיע לארץ במסגרת הבח"ד (ברית
חלוצים דתיים), כחלק מהגרעין שייסד את קיבוץ לביא, החלו להיאסף אצלו קרעים ופיסות
מידע על שהתרחש באירופה. עם השנים הפך
רבהון את התיעוד ואיסוף החומר על יהודי מזרח אירופה שהשתקעו בגרמניה לפני מלחמת
העולם השנייה, לייעוד חיים. לפני כשנה,
לאחר שנים של מחקר ואיסוף חומרים ועדויות מארכיונים ברחבי העולם, הוא הוציא לאור
ספר זיכרון לאותם יהודים, שבו שפך אור על שגרת חייהם בימים שלפני מלחמת העולם
השנייה.
להיבדל מהפרימיטיבים
"כיהודי יליד גרמניה שמוצאו
מזרח-אירופי, ידעתי תמיד שמקומי אינו שווה", הוא מספר. "היינו ´אוסט יודן´ יהודים מבחוץ. היהודי הגרמני הרגיש שדמותו של האוסט יודן פוגעת
בתדמיתו ומציירת אותו כפרימיטיבי, נחות ולא אסתטי. היהודים שהיגרו מגליציה לגרמניה מאז אמצע המאה
ה-19 בחיפוש אחר פרנסה, ראו בגרמניה מקום שבו יוכלו לחיות ללא פחד. בעיקר סונוורו מהאמנציפציה. לרוב האנשים היו סכומי כסף קטנים שלא אפשרו להם
להגיע לאמריקה, מה שאילץ רבים מהם להישאר בגרמניה. היתה להם רק בעיית הסתגלות אחת. רוב המהגרים רצו להמשיך ולקיים את מסורת אבותיהם
ואת אורח החיים שאותו ניהלו בעיירה בפולין, בשטעטל, למרות כל הפיתויים והאפשרויות
שגרמניה הציעה. רובם של יהודי המזרח נשארו
בגרמניה כפי שהיו לפני כן".
מה בין זה לבין ההרגשה שאינך שווה
במעמדך ליהודי גרמני?
"התרבות החסידית שיהודי מזרח
אירופה הביאו איתם לגרמניה היתה זרה ליהודים הגרמנים, שרובם ככולם היו שייכים
לתנועת ההשכלה. היהודי הגרמני ראה עצמו
קודם כל גרמני, ורק לאחר מכן יהודי. הלבוש,
הסממנים החיצוניים וגם הקנאות הדתית שאפיינו את יהודי מזרח אירופה נתפשו בעיני
היהודי הגרמני כפרימיטיביות וחוסר תרבות. יהודי
גרמניה עשו הכל כדי להבדיל בינם בין אותם מהגרים. מכאן השם אוסט יודן.
"אתן לך דוגמא. למדתי בבית ספר יהודי ליברלי ברוח ההשכלה. למרות זאת סומנתי כיהודי נחות משום שהייתי אוסט
יודן. בבית הספר היו שתי כיתות. בכיתה אחת היו כל האוסט יודן, ובכיתה השנייה היו
רק ילדים יהודים ממוצא גרמני עם עוד כמה ילדים שאמנם היו אוסט יודן אבל היו מיוחסים
או בעלי מעמד כלכלי משופר. ביניהם הייתי
גם אני. על אף שהייתי ´מיוחס´, לא אהבו את
העובדה שלמדתי אחרי הצהריים ב´חדר´. עד
היום אני זוכר מקרה שקרה לי לפני 67 שנה בשיעור פיסיקה בבית הספר. בכיתה תמיד ישבתי בשורה ראשונה, בגלל בעיות
ראייה, ובאותו שיעור הייתי עסוק בניסוי חשמלי שלא הצליח. בתמימות לחשתי ביני לבין עצמי משהו על כך שמן
הסתם הניסוי לא הצליח בגלל שבית הספר לא שילם את חשבון החשמל. הסתבר שלמרות שלחשתי, זה היה מספיק בקול בכדי
שהמורה ישמע את שנאמר. הוא ניגש אלי, נתן
לי סטירה לפני כל הכיתה ואמר שמה שאמרתי הוא בגדר ´הערה אופיינית לאוסט יודה´. היהודי הגרמני הרגיש שמעמדו נפגע בגלל הנחשלות
וחוסר המוכנות של היהודיים המזרח אירופים לאמץ את ההשכלה ולנטוש את דרך החיים
האופיינית והמסורתית".
הרוב המכריע של יהודי המזרח התגורר
ברובע עני ומוזנח של העיר ברלין. באותו
אזור שכן גם המטה הכללי של המשטרה. היהודים
קלטו מהר מאוד את רוח העיר ורובם החלו לעסוק במסחר זעיר, בעיקר ברוכלות. עם הזמן, אנשים בעלי אמצעים ומעמד הצליחו לעבור
גם לאזורים אחרים של הכרך. מהר מאוד החלו
לקום להם עשרות בתי כנסת, רובם ´שטיבלך´ בנוסח חסידי שנבדלו זה משכנו לפי חצרות
האדמו"רים בארץ המוצא. נבנו מקוואות,
נפתחו תלמודי תורה, ובכל שעות היום והלילה התמלאו הרחובות והסמטאות שבהם גרו אותם
מהגרים בקול לימוד התורה והתפילה.
בתחילת שנות השלושים, בטרם עלה היטלר
לשלטון, חל שיפור ניכר במצבם הכלכלי של האוסט יודן וכן במעמדם בקרב הגרמנים
והיהודים הגרמנים. שיעורם של אלו מהם
הגרים בשכונות של המעמד הבינוני היה למשמעותי. עם זאת הם מעולם לא ניתקו את הקשר עם השטעטל. היהודים המזרח-אירופים המשיכו להתפלל בשטיבלך,
לערוך את קניותיהם לשבת ולחגים באזור, הישן ולשחר לפתחם של אדמו"רים שהיו באים
מדי פעם בפעם מפולין כדי לבקר את צאן מרעיתם.
"אבא שלי, למשל, הרגיש שעם כל
הגודל של ברלין, ולמרות שגרנו ברובע טוב יחסית, החיים שלו נמצאים ברחובות שבהם היה
השטיבל שבו נהג להתפלל והחנויות היהודיות שבהן היינו עורכים את הקניות שלנו. מה שמעבר לאותו מקום לא עניין אף אחד".
הצרה עצמה
גלי האנטישמיות, חוקי נירנברג, תורת
הגזע וההגבלות שחלו על היהודים בגרמניה מאז עליית הנאצים לשלטון לא הבדילו בין
יהודים גרמניים לכאלה שהיגרו לגרמניה ממקומות אחרים. בעוד שהשנאה הגרמנית לא חיפשה צידוקים או אשמים,
יהודי גרמניה פירשו את ההתנכלויות על רקע ההבלטה וההחצנה של הסממנים היהודיים בידי
האוסט יודן.
"הצידוק הסופי לטענה הזאת הגיע
בסוף אוקטובר 1938, כאשר ממשלת הרייך עצרה 15 אלף יהודים שחיו בעבר בפולין וגירשה
אותם מתחומי גרמניה", מספר רבהון. "הגירוש
היה בימים חמישי ושישי. בלילה שלפני הגירוש
נכנס אל הבית שלנו שוטר אזרחי, זקיף מתחנת המשטרה הקרובה, ואמר לאמא שלי, ´אני
מציע לך שהלילה ובכמה לילות הבאים בעלך והבנים לא יהיו בבית´. אין לי מושג עד היום למה הוא אמר את הדברים לאמא
שלי. הוא ביקש ממנה שלא למסור לאף אחד ולא
לדבר על כך עם אף אחד, משום שהיה ידוע כי גרמני שייתפס בעזרה ליהודי, גורלו יהיה
גרוע עוד יותר מזה של היהודי.
"לאמא שלי לא היה יותר מדי מה
לעשות עם המידע שקיבלה, שכן לא היה לנו למי לפנות ולאן ללכת. מובן שאף גרמני לא היה מכניס אותנו הביתה, וגם
היהודים הגרמנים לא רצו להסתכן בקשר עם האוסט יודן. היות שהיה ידוע לנו שהנאצים מחפשים רק יהודים
ממוצא פולני, שהם אינם אזרחים אלא רק נתינים, חיפשנו יהודי בעל אזרחות שנוכל לשהות
אצלו. היה לנו מכר כזה בברלין, ועם זאת,
אם לא היה מדובר בעניין של חיים ומוות לא היה עולה על דעתנו מעולם לבקש ממנו דבר
שכזה. בילינו שם שני לילות, ומאוחר יותר
התברר לנו שאם לא כן, הרי שהיינו הולכים לספונז´ן (עיירת גבול בפולין), וספק אם
הייתי מדבר איתך עכשיו משום ששמונים אחוז מאותם היהודים שגורשו לא שרדו את השואה
והושמדו אחרי פלישת גרמניה לפולין".
הגירוש ההוא זכור בהיסטוריה
כ"הגירוש לספונז´ן". רק לחץ
בינלאומי מסיבי שהופעל על גרמניה הכניע בסופו של דבר את השלטון ואילץ אותו לקלוט
בחזרה לתחומי גרמניה את אלו מהמגורשים שלא הספיקו לחצות את הגבול. לאחר הגירוש נותרו בגרמניה רק אלפים בודדים של
יהודים יוצאי מזרח אירופה.
לדברי רבהון, הגירוש לספונז´ן היה קו
פרשת המים ביחסים בין יהודי גרמניה והאוסט יודן. "אם עד לאותו יום מישהו חשב שאולי קיימת
הרגשה מאחדת בקרב כלל האוכלוסייה היהודית בגרמניה בשל הרדיפה המשותפת, ליהודים
הגרמנים התחוור עתה שהנאצים אמנם שונאים יהודים אבל במיוחד את האוסט יודן. כל תקווה להושטת עזרה מצד יהדות גרמניה נראתה
עכשיו רחוקה יותר מתמיד, משום שהם לא חשו שהם עמם (עם יהודי המזרח) בצרה, אלא
שהאוסט יודן הם הצרה עצמה".
תקווה מהסוג שמדבר עליה רבהון נרקמה
קצת יותר משנה אחרי אותו גירוש, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. שנים-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, ערב ראש השנה
ת"ש, עצר הגסטפו את כל הנערים והגברים היהודים בגילאי 65-15 יוצאי מזרח
אירופה ששהו בגרמניה, 2,500 איש, ושלח אותם למחנות זכסנהאוזן, דכאו ובוכנוולד
ושטוטהוף.
"אחת החובות שאני רואה לעצמי הוא
הצורך לנתץ את המונח הזה ´מחנה ריכוז´. בז´רגון
התרגלנו לשמוע על ´מחנות ריכוז´ ועל ´מחנות השמדה´, והתדמית של הראשונים נעה בין
מחנה הסגר למחנה שבויים, בעוד שמקומות כמו ברגן-בלזן, בירקנאו, סוביבור או
טרבלינקה נתפשים בזיכרון הקולקטיבי כזוועה האמיתית משום שהם מחנות השמדה. ההפרדה הזאת היא לא נכונה, ואף מעוותת. מחנה ריכוז הוא מחנה מוות לא פחות ולפעמים אף
יותר ממחנה השמדה. יהודי שהגיע לבירקנאו
בדרך כלל לא הספיק לעבור 36 שעות בחיים. במחנה ריכוז המוות מזומן לו באותה מידה
כמו במחנה ההשמדה, אלא שהוא בא לו באיטיות, אכזריות, בסבל מתמשך של עינויים
ובמריטת עצבים בלתי אפשרית. העובדה הזאת
אינה ידועה.
"המעטים מאותם אוסט-יודן ששרדו את
מחנה הריכוז זכסנהאוזן והגיעו בסופו של דבר לאושוויץ, תיארו את אושוויץ כגן עדן
עלי אדמות לעומת מה שעבר עליהם בזכסנהאוזן. אבא שלי היה בזכסנהאוזן שלושה חודשים בלבד. אני זוכר שהוא סיפר איך בערב שבת אחת, אחד
היהודים התחיל לשיר ביידיש את השיר ´שטעטלע בעלזא´. בדיוק עבר במקום חייל אס-אס ואמר לו ´תשיר את זה
עוד פעם, זה שיר יפה´. כך ביקש החייל
מאותו יהודי לשיר כמה וכמה פעמים שוב ושוב. בסוף איש האס-אס ביקש שהיהודי ישיר עוד פעם אחת
אחרונה, וכשהיהודי סיים הוא אמר לו ´זאת גם היתה הפעם האחרונה ששרת את זה בחיים´,
שלף אקדח והרג אותו במקום".
בדרך אל המחנות הורצו העצורים והוכו
באכזריות. היו ביניהם גם עיוורים, נכים,
חולי נפש וקשישים. בנפול האחד, לא נעמדו כי אם הורצו על גופו. כעבור כמה ימים החלו להגיע לרחובות היהודיים שבצפון
ברלין מברקים בזו הלשון: "הבעל (או הבן) פלוני נפטר מחולשת לב/ דלקת ריאות. שריפת הגופה התקיימה על חשבון הממשלה. יש לקבל את כד האפר תמורת 3.75 רייכסמארק. מפקד
המחנה".
אין לי על מי לכעוס
באותם ימים הממשלה הגרמנית עדיין לא
שקדה על תוכנית השמדה, אלא היתה מעונינת בעיקר בהגירתם של היהודים מגרמניה. לצורך כך היו הגרמנים מוכנים לשחרר גם את האוסט
יודן העצורים ממחנות הריכוז, אם רק סודרו להם תעודות הגירה. לעתים די היה באישור כי העציר מסופח לאחת
מהעליות ארצה שהתקיימו בימים ההם, אף אם לא היה בפועל מקום באונייה. ממשלת גרמניה הכירה ב´התאחדות היהודים בגרמניה´,
תחת נשיאותו של ד"ר ליאו בק, כארגון גג של כל יהודי גרמניה שהוא היחיד המוסמך
להעניק תעודות הגירה. גופים כמו ´המשרד
לארץ ישראל´ ומשרדי הקהילה היהודית נאלצו להשיב ריקם את פניהם של הפונים אליהם
מקרב הנשים שבעליהן או בניהם היו באחד ממחנות הריכוז. הארגון היציג, ´התאחדות היהודים בגרמניה´, הושם
בכפיפות ישירה לגסטפו, וככזה דחה על הסף כל הצעה לפעול לטובת העצורים.
"ביום טוב הראשון של סוכות התפרצו
נשים ואמהות לבית הכנסת הישן בברלין ולא נתנו להוציא את ספרי התורה עד שיבטיחו להן
שיעזרו לאנשים במחנות", מספר רבהון. "היה
ברור לכולם שהזמן פועל לרעת העצורים, וכל יום שעובר מזמן איתו עוד מברקים ממחנות
הריכוז שמבשרים על עוד אנשים שמתו. בעקבות
המחאה הזאת הוחלט שמנהל ´התאחדות היהודים בגרמניה´, ד"ר פאול אפשטיין, יפנה
ישירות לגסטפו וישאל האם באמת ניתן לפעול לטובת אותם עצורים. כשהתקבלה מהגסטפו תשובה חיובית. התחיל לחץ כבד מאוד על ההתאחדות. בין אלו שעשו רבות היתה גם רחה פרייאר, שיסדה את
עליית הנוער. למרות הכל, ההתאחדות המשיכה
לסרב להנפיק את האישורים".
בספרה ´ישרש´ מציינת פרייאר כי כאשר
דרשו מההתאחדות לנמק את סירובה לפעול בעניין אמר ד"ר אפשטיין כי קרוב לוודאי
ששחרור היהודים יוצאי פולין באמצעות התעודות המונפקות על ידי ההתאחדות יגרום
לגסטפו להביא במקומם אל מחנות הריכוז את יהודי גרמניה, כדי להכריח גם אותם להגר,
ולכן מוטב לתת את תעודות ההגירה ישירות ליהודי גרמניה.
"היום כבר ידוע לנו שבאותה תקופה
היתה מלחמת כוחות בין הגסטפו לבין רשויות הממשל", אומר רבהון. "אייכמן, שהיה אחראי באותה תקופה על ההגירה
המזורזת של היהודים הגרמנים, רצה לוודא שהקריירה שלו לא תיפגע, ומשום כך פיתח חיבה
לא מוסתרת לכל הנושא של ההגירה לפלשתינה. אייכמן
נטה באופן יחסי לאשר יציאה של יהודים מהמדינה ללא הגבלה. למרות זאת, ההתאחדות עמדה בסירובה. הרב ד"ר ליאו בק סירב אפילו לראות את הנשים
והאמהות במשרדו. ככל שהזמן הלך ואזל, כך
גם אזל הסיכוי להציל את אותם אנשים, שלא לדבר על העובדה שעוד ועוד מהם מתו. הם פשוט הופקרו על ידי אחיהם היהודים
הגרמנים".
האם זו אינה האשמה חריפה מדי, בהתחשב
בכך שאיננו יודעים מה היה קורה לו היו מושגים אותם אישורים?
"צריך לזכור שהגסטפו נתן אישור
ברור לכך שניתן לפעול לטובתם של אותם יהודים, כך שהיתה כאן חובה מוסרית למצות את
כל המאמצים האפשריים בכדי להציל חיים ואלה לא נעשו. השיקולים שהועלו אינם רלוונטיים, מה גם שדובר על
ספקולציות מול הבטחה מפורשת של נציגי הגסטפו לשחרר כל מי שיציג אישור של
ההתאחדות".
והיו מקרים שכאלה?
"רחה פרייאר סיפרה לי שיושב ראש
הקהילה היהודית בברלין היינריך שטאל הצליח להוציא בדרך לא דרך שלושים תעודות דרך
המשרד לעניני ארץ ישראל, ומסר אותן לידי נשות עצורים. תוך שבוע שוחרר כל אותם שלושים איש. גם כאשר הם באו לפני ד"ר בק והתחננו לעזור
לשאר, לא היו מוכנים בהתאחדות לנקוף אצבע. בסוף, לאחר לחץ, הסכימו בהתאחדות להנפיק עוד חמישים
תעודות בלבד. במקביל, אדם בשם ד"ר
רודולף פיק, שהיה מנהל המחלקה לעלייה במשרד ארץ ישראל בברלין, התחיל לחתום על דעת
עצמו על עשרים תעודות מדי יום. את התעודות
הוא העביר דרך משרדי ´עזרה לנוער יהודי´ (לימים ´עליית הנוער´). התנהלה כרטסת מעקב אחר התעודות בסודיות מוחלטת. בסך הכל נחתמו 250 תעודות ע"י ד"ר פיק
וחולקו בין נשות העצורים. כל הנשים הללו
קיבלו בתוך שבוע אישור על שחרור הבעל או הבן. באחד מן הימים התקיימה שיחת טלפון בין ההתאחדות
לגסטפו. תוכן השיחה לא נודע מעולם, אולם
לאחריה בוטלו כל אותם אישורים והאנשים לא שוחררו. ד"ר פיק עצמו ומשפחתו קיבלו מהגסטפו צו
גירוש מגרמניה לריגה. עקבותיו ועקבות
משפחתו נעלמו, ולא ידוע עד היום מה עלה בגורלם".
על השאלה שמא מניע אותו לא רק חקר האמת
אלא גם צל של נקמנות ממהר רבהון להשיב בשלילה. "אין לי עניין וחצי עניין בנקמנות או
חשבונות כאלו ואחרים. אינני כועס, משום
שאין לי על מי לכעוס מלבד על אותם רוצחים שפלים. החשש הגדול הממלא את לבי הוא לגבי העתיד. מטריד אותי הניתוק בין העדויות שאנו שומעים לבין
המסקנות והמשמעות שאנו לעתים מתקשים להפיק מהן. ההיסטוריה מלמדת שמזדמנים לנו מפעם לפעם מבחנים של
אחדות, וכאשר ישנם מתחים הנובעים מציון קבוצות כאלו או אחרות בחברה, אני חושש מאוד
שחס וחלילה לא נעמוד במבחן. זה מה שעמד
מול עיני, כמו גם בקשתה האחרונה של רחה פרייאר ממני לפני מותה, לדאוג להנצחת השמות
של אותם אלה שנספו עבור הדורות שיבואו. האנשים
הללו לא נזכרו ולא הונצחו בשום מקום עד היום. הם יהודים ללא בית. הם אינם יהודים פולנים, אבל גם אינם יהודים
גרמנים. בשביל הגרמנים זה לא שינה דבר. הם היו פשוט יהודים וככאלה הגיע להם למות. מבחינה היסטורית אנחנו מחויבים לזכור וללמוד ממה
שהיה".
נשבעתי לילדים בחיי
בשנת 1932 ישבה אשה צעירה על ספסל
בברלין והביטה בעוברים והשבים. האוויר היה
נקי מרוחות מלחמה, היטלר עוד לא היה בשלטון, ולמרות זאת פנתה לעברה עוברת אורח
וסיננה לעברה בבוז מהול בכעס "יהודייה מטונפת, הספסל הזה לא נועד
לשכמותך". אותה צעירה יהודייה נקראה
בשם רחה פרייאר והיתה עובדת סוציאלית במקצועה. באותו יום החליטה לקשור את גורלה בתנועה
הציונית, ולסייע ככל שתוכל בעלייה ארצה. כעבור
חודשים אחדים הקימה את ´המשרד לנוער יהודי´ שלימים יכונה ´עליית הנוער´. באופן אירוני משהו, הזיכרון הציוני משייך את
הקמת עליית הנוער דווקא להנרייטה סולד, מייסדת ארגון הנשים ´הדסה´. בפועל התנגדה סולד לתוכניתה של פרייאר, ורק שנים
מאוחר יותר הודתה לה בצדקתה והצטרפה אליה למפעל הגדול.
במהלך תשע שנות עבודה בברלין הצליחו
פרייאר וסולד להציל למעלה מ-22 אלף ילדים יהודים שהגיעו ארצה דרך ארצות אירופה השונות.
זאב רבהון הוא אחד מהם. רק ב-1941, כאשר הלכה ונסגרה טבעת החנק הנאצית
גם על יהודי גרמניה, מילטה פרייאר עצמה לארץ ישראל.
על ערש דווי סיפרה לרבהון על אותם ימים
נוראים בברלין שלאחר תחילת המלחמה, כשהיא מוקפת בנשים והאמהות האומללות מקרב האוסט
יודן המתחננות ומשוועות לעזרתה: "באותו הערב, כשהודעתי להן כי אין עוד תקווה
לשחרורם של העצורים, וראיתי את האימה בפנים המצומקות והחיוורות של הילדים ואת
אמהותיהם המיואשות, נשבעתי לילדים בחיי להוציאם לחופשי, ולו רק אותם, אם כי לא
ידעתי כיצד אעשה זאת". לפני מותה
זכתה פרייאר בפרס ישראל על מפעל חיים.
