הידעת, שה- "כַּסְפּוֹמָט" הראשון בארץ נקרא "בַּנְקוֹמָט"?

 כספומט (ויקיפדיה)

מעריב, 23 בנובמבר 1970 / עיתונות יהודית היסטורית

הבנקומט וכיצד הוא פועל

(פרסומת של בנק לאומי לישראל בע"מ)

"אושר עד" מציגים: פלסטין = ישראל ???

 מקור: אני (11 לאוגוסט 2024)

דוכן המלפפונים ב- "אושר עד", סגולה, פתח תקווה

6.90 לק"ג, תוצרת: ישראל

מאיפה מגיע "המלפפון של רפול"?

טול-כרם

דוכן העגבניות, שבוע קודם

לקריאה נוספת:

-         רפול: הפלשתינים לא יקיימו לעולם את הסכמי פריז (גלובס, 27 לינואר 1998)

-         השוואת מחירים נקודתית מקומית: 1 ו- 2 (ספטמבר 2014)

-         סחר לא הוגן בזמן מלחמה? (11 אוקטובר 2023)

-         מגדלים בעוטף: ''זורקים עגבניות לפח, הרשתות מלאות בעגבניות מטורקיה'' (25 לאוקטובר 2023: רוטר, ו- Ynet)

-         תיעוד מטריד בחברת ביכורי שדה דרום - מעבירים עגבניות טורקיות לארגזים של ביכורי שדה דרום שיראה סחורה ישראלית (9 לנובמבר 2023: רוטר, ו- Ynet)

-         לאחר שנמצאה כולרה בפירות וירקות המיובאים מירדן - משרד הבריאות מודיע על עצירת ייבוא  פירות וירקות מירדן (9 לאוגוסט 2024: רוטר, ו- "ישראל היום")

-         הפסקת היבוא מטורקיה ועצירת האספקה מירדן בגלל חשש לכולרה גרמו למחסור של 40% בעגבניות; האפשרות שנבחנת – יבוא ממדינות אחרות כמו הולנד וקפריסין (13 לאוגוסט 2024: רוטר, ו- Ynet)

דבר תורה לפרשת "בְּחֻקֹּתַי" ה'תשפ"ד (חזק – מברכין חודש סִיוָן)

 

בקיץ 2005 גיליתי שלעובדה שאני יהודי יש משמעות גדולה מאוד, שלא באה לידי ביטוי בשגרת היומיום שלי... וכבר 19 שנה שאני חי ע"פ הרעיון הזה... והולך ומתחזק ומעצב את מחשבותיו ומעשיי בדרך הזו.  עד אז התנהגתי ודיברתי כמו "דתי", כמו לאומי, כמו ציוני, כמו ישראלי... ושאר תארים השוליים ליהדות, המסיחים את הדעת משביל הזהב הנכון ליהודים.

כ- 15 שנים לאחר מכן קיבלתי חיזוק משמואל עמנואל (1927-2016), ניצול ברגן-בלזן וממייסדי קיבוץ "שעלבים".  איש יקר.  איש אשכולות... שלאחר פטירתו הוציאו ילדיו את הספר: "שמחתי בישועתך: דברי תורה והגות לפי סדר פרשיות השבוע" המבוסס על ניסיון חייו העשיר למען הקהילה והציבור.  שמואל ניסח את הדברים היטב:

"קיומנו בארץ מותנה בקיום התורה והמצוות, בכל תחומי החיים.  החיים של כל אדם, ובמיוחד של כל יהודי, מתנהלים בשני מישורים: המישור המעשי (הפעולות) והמישור המחשבתי והרגשי.  ישנם הרבה יהודים שמשתדלים שכל הפעולות והמעשים שלהם יהיו על פי ההלכה, אבל המחשבות והרגשות שלהם אינם תמיד ניזונים מהתורה, ואינם מעוצבים על ידי התורה, אלא על ידי כל מיני דברים זרים כמו העיתונות והתקשורת... ודברים נוספים שרחוקים מיהדות ואמונה. יהודים אלה מקיימים את מצוות התורה, אבל אינם 'חיים ביהדות'. אינם חיים ביידישקייט.  חיים ביהדות פירושו: שכל המחשבות והחוויות של האדם נמצאות בתוך מעגל התורה והאמונה.  מעלה זו, של לחיות ביהדות, מתגלית אצל האדם במיוחד בתנאים של צרה ומצוקה, ולא רק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם, ובמיוחד, במצוות שבין אדם לחברו.

הרעיון הזה מזכיר את הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג ו)

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ..." (דברים ז יב-יג).  רש"י: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" מדבר על הַמִּצְווֹת קַלּוֹת, שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו.

בהקדמה לספרו "מסילת ישרים", כותב רמח"ל:

"הַחִבּוּר הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּיו לְלַמֵּד לִבְנֵי הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֶלָּא לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר, וּמְפֻרְסָם אֶצְלָם פִּרְסוּם גָּדוֹל... אֶלָּא שֶׁכְּפִי רֹב פִּרְסוּמָם... כָּךְ הַהֶעְלֵם מֵהֶם מָצוּי מְאֹד וְהַשִּׁכְחָה רַבָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קְבוּעִים בְּלֵב כָּל הָאָדָם הַיָּשָׁר הַתְחָלוֹתָיו וִיסוֹדוֹתָיו, אִם לֹא יַעֲסֹק... – יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַרְגִּישׁ בָּם; ... וְהַמִּדּוֹת... מִי יְיַשְּׁרֵם וּמִי יְתַקְּנֵם, אִם לֹא נָשִׂים לֵב עֲלֵיהֶם וְלֹא נְדַקְדֵּק בַּדָּבָר דִּקְדּוּק גָּדוֹל.  הֲלֹא אִם עִיַּנְנוּ עַל הַדָּבָר עִיּוּן אֲמִתִּי, הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתּוֹ וּמֵיטִיבִים לְעַצְמֵנוּ וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים וּמֵיטִיבִים לָהֶם גַּם כֵּן!".

אומר הרמח"ל, שהדברים הכי פשוטים... והלכאורה הכי מובנים מאליהם... הם הכי מאתגרים ועשייתם בכלל לא מובנת מאליה.  קשה לשנות הרגלים... לאמץ רעיונות חדשים-ישנים... לשנות גישה... ולצעוד במסלול חדש בחיים.  קשה אבל אפשרי.  אני מעיד על כך.

"בעזרת ה' יחד ננצח".  על יתרון האחדות, חסרון חוסר האחדות, וכיצד ראוי שנתנהל... כותב ה"כלי יקר" באריכות חריגה ובאופן נוקב בפרושו לפסוק (פרשת נח, בראשית יא א, ו): "וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים... וַיֹּ֣אמֶר ה' הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם... וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת".  מומלץ מאוד לעיין שם.  כדי להוציא לפועל מהלכים גדולים ובעיתות צרה... להתאחד סביב אתגרים פרטיים ולאומיים... אנחנו חייבים לחיות יחד, באהבה ובשלום בחיי השגרה, ביומיום.

"כי מציון תצא תורה...". אם היא לא תצא ממחנה שומרי התורה והמצוות (המתיימרים לדעת לכאורה את רצון ה')... מאיפה היא תצא? גורל עם ישראל בידינו‎.  אהבת העם והארץ איננה רק "התיישבות" ושירות צבאי, אלא גם מעורבות בהגנת הסביבה, במניעת תקלות בריאות, זכויות אדם וזכויות עובדים... כמו שהתורה מצווה ומורה, על האחרונים, גם בפרשת "בהר".

ב- "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" אנחנו אומרים 3 פעמים ביום: "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ... וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ".  הגויים לא יכירו, לא ידעו, ולא יעשו... אם אנחנו לא נהיה שגרירים טובים של הקב"ה... ונראה להם "אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם" (משנה אבות ב א).

הגענו לצערי למצב... שלמרות כל התורה ויחסי הציבור שאנחנו עושים לה... חזון השלום, זכויות עובדים, יחסי עובד-מעביד, זכויות אדם ואזרח, ויחסי שכנים.... כאילו לא שייכים לציבור "הדתי"... ותחומים נרחבים במצוות "בין אדם לחברו"... כאילו נהיו "מילה גסה"... למרות שהם לב לבה של שגרת היומיום שלנו, והוראות התורה.

דוגמא 1: אנשים רוכשים דירה בבניין משותף (רובנו)... אבל כל המשא והמתן מתבצע ע"י שני אנשים פרטיים (המוכר והקונה) בלי להתייחס לשותפות ולשותפים.  ברוב חוזי-המכר חסר פרק מיוחד שיפרט את מהות השותפות שהאדם אוטוטו נכנס אליה, עם השכנים – שותפיו לעתיד.  רוב הציבור כלל לא מודע לחובותיו וזכויותיו כשותף ברכוש המשותף וכיצד עליו לפעול או אסור לו לפעול – ע"פ התורה וע"פ החוק.  אנשים מתייחסים ליחסי שכנים כמו "לקונה" משפטית, כאילו זו איזושהי נישה שאיש הישר בעיניו יעשה, ולתורה אין חלק בזה.

דוגמא 2: יחסי עובד-מעביד.  הרב יובל שרלו פרסם מאמר מצויין שנקרא "עובד מחפש משמעות":

בפרשת השבוע, פרשת "בהר" מופיעים כמה מהציוויים הקשורים ביחס לעבדים. אחד מהציוויים הללו הוא "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה מג).  שואל הרמב"ם: "ואיזו היא עבודת פרך?", ועונה: א) "זו עבודה שאין לה קצבה (לדוגמא: עובד שאינו יודע מה קו הסיום, ומה הסטנדרט שעליו לעמוד בו). ב) ועבודה שאינו צריך לה אלא שתהיה מחשבתו להעבידו ובלבד שלא יבטל".

בני אדם מוכנים לעשות דברים רבים כדי להתפרנס, אולם קיים בהם צורך נפשי שהדברים יהיו בעלי משמעות ושמאמציהם לא יהיו לריק.  לא ניתן לצאת מנקודת הנחה לפיה מכיוון שמשלמים לעובד הרי שניתן לתבוע ממנו לעשות כל דבר.  שעות העבודה אמנם שייכות למעביד, אולם לא מעבר לכך. 

על המעביד להתחשב במה שטבוע בכל אדם מעצם בריאתו בצלם אלקים, ובצרכיו האישיים והמשפחתיים.  מעבר לכך, על המעביד להתחשב ברצון של העובד לכך שהפעולה תהיה משמעותית ושלעבודה שבה הוא משקיע את מרצו וזמנו תהיה תועלת אמיתית.  רגישות זו היא חלק מהאזהרות של התורה ביחסי עובד ומעביד, והיא נמדדת לא רק לאור קריטריונים פיזיים, אלא גם לאור אלה הפסיכולוגיים.

עובדות אלה, המהוות כיום בסיס לכל תיאוריות הניהול הקלאסיות... היו ברורות לחז"ל כבר לפני אלפי שנים.  ברם, חשובה מכך היא נקודת המוצא המורה לנו לא להחניק את הרגישות הפשוטה ואת יחסי האנוש שבין בני אדם.

את המאמר גיליתי כשהתכוננתי לשימוע הפיטורין בשנה שעברה.  הרב שרלו ממש תיאר את מה שעברתי במקום העבודה ההוא.  שבע וחצי שנים סבלתי מהתעמרות מצד המנהלים.  אנשים "דתיים".  אנשי חינוך המתהדרים, השכם והערב, בלימוד התורה.  לא רק אני נפגעתי.  יש הרבה נפגעים.

אדם ש- "חי ביהדות" לא מתעמר ולא פוגע בחבר שלו, בעובד שלו, בשכן שלו!

מאז 2015 נעשו ניסיונות לחוקק חוק למניעת התעמרות בעובדים.  סקרים מראים ש- 1 מכל 3 עובדים (בממוצע) סובלים מהתעמרות.  "השפעתה של העסקה פוגענית על העובד עלולה להיות הרסנית ביותר, היא עלולה לפגוע בבריאותו הנפשית ואף בבריאותו הפיזית" (מדברי ההסבר להצעת החוק).

לצערנו, לא חסרים לנו אתגרי בריאות שמקורם לא ידוע, אבל התעמרות היא מסוג הדברים הידועים, ואנחנו (כחברה) לא מודעים לזה מספיק... ולא עושים מספיק, כדי לצמצם את התופעה השלילית הזו.  חייבים לחשוב יותר על הדברים, להפנים, להעלות מודעות, לצמצם את הפגיעות הללו... ונהיה כולנו בריאים וטובים יותר... ונמצא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג ד)

עוד בפרשת בהר (ויקרא כה יז) כתוב: "וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם".  רש"ר הירש (1808-1888), אומר:

כל המצער את חבירו בדברים עובר בלאו זה... המאנה – מנצל את חולשת חבירו, את רגישותו הנפשית, לרעתו.  אזהרה זו פונה אל כל בני החברה הלאומית: אל יונו איש את עמיתו... והרי זו המסקנה הישירה... ביחס לחיים המשותפים של הבריות בארץ.  הברכה תלויה בכך שאין אחד מאנה ומצער את חבירו; שאין אחד מנצל את המעמד שזכה בו כדי לקפח את חבירו; כי אין הברכה שורה, אלא אם כן אמת כל האמיתות מתגשמת בחיי כל אדם וכל העם – "כי אני ה' אלהיכם".

ב- "מסילת ישרים" כתוב על מידת הזהירות... שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא... ולא יילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה".

בפרשה נקרא עוד מעט: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

המשוואה פשוטה: אם נלך בדרך התורה – יהיה לנו טוב.  אם נעשה "מה שבא לנו", לא יהיה טוב.  ה' רוצה שנבחר בטוב ובישר, למען נחיה בשלום ובבטחון... ונזכה לכל הברכות בחיי היומיום שלנו.  כדי לחיות בדרך הנכונה – חייבים "לחיות ביהדות".  לחשוב כמו יהודי, לדבר כמו יהודי, ולפעול רק כמו שיהודי אמור, ע"פ התורה, להתנהג ולהתנהל!  רבים מהדברים פשוטים מאוד... אבל צריך להכיר באתגר, ולפעול בדרך ממוקדת ונכונה.  חינוך להרגלים טובים, זה תהליך ארוך, אני עובד על זה כבר 19 שנה.  חייבים להתחיל היום!

עניין אחר הקשור לשלום ולענייני דיומא: במוצאי השבת הבאה, ב- "קידוש הלבנה", נאמר ע"פ הנוסח המסורתי, לשלשה יהודים לידינו, שלוש פעמים לסירוגין: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם".  המענה, אמור להיות, בכל פעם: "עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם".  לא השלום!.  עליו השלום (ע"ה), לא עלינו... אומרים על נפטר L

בברכת החודש, נאמר בהמשך התפילה את הביטוי החשוב חֲבֵרִים כׇּל יִשְׂרָאֵל.  יהי רצון שנלטש את תודעתנו בדברים החשובים הללו... והקב"ה יסייע לנו בהשתדלותנו... כמו שנאמר: "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם".  שובו אליי, ואשובה אליכם.  יהי רצון שנמצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקים וְאָדָם... ונזכה יחד לחיים טובים בארצנו, בשלום ובבטחון.  חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק.  שבת שלום ובשורות טובות.

על סדר היום: מי אשם במלחמה / הרב שלמה אבינר

 מי אשם במלחמה? מי אשם בטבח הנורא? מי אשם על אלמנות, יתומים, פצועים, חטופים, הרוגים?

אולי אשמים אלה שמסיבות פוליטיות החליטו להכיל את חמאס, להסדיר את שלטון חמאס ברצועה, מתוך שיקולים פוליטיים, שהתבררו כלא נכונים.

אולי אשמים אלו שהתעלמו מפעולות טרור בלתי פוסקות של חמאס, והסתפקו בהגנה פסיבית, מפני חדירה תת-קרקעית או ימית.

אולי אשמים אלו שזלזלו בשיגור רקטות ובלוני תבערה, בלתי פוסקים, אשר הקדימו את הטבח.

אולי טעות חמורה לחשוב שחמאס מורתע.

אולי אלו שעשו את עצמם כלא יודעים מיהו מנהיג חמאס, ששוחרר בעסקת שליט, ושהוא נשאר טרוריסט ידוע ומיליטנטי.

ואולי חמור מאוד שזלזלו בהתראות שכבר שנה חמאס מתכונן באופנים שונים.

ובכלל, שמא האשמה היא גירוש גוש קטיף.

לכל אחד תיאוריה משלו, כל אחד מאשים מישהו אחר.  יקימו ועדת חקירה ויחליטו.  ואולי לא יצליחו להכריע.

לכן יש רעיון טוב יותר: כל מי שיודע שהוא אשם, יקום ויכריז קבל עם ועדה שהוא אשם.  יפרסם זאת בכל אמצעי התקשורת.  יודיע ויבכה.  ימכור כל רכושו כדי לפצות קצת את הנפגעים.  יתפטר מכל משרה ציבורית.

לא נדרוש ממנו להתנהג כפי עשו בעם ישראל בדורות קדמונים, שילבש בגדים קרועים, יגלה ממקום למקום בגשם ובשלג, יישן בחוץ בשרב ובקור, יסתפק בפרוסת לחם ובמים שיתנו לו אנשים רחמנים.

לא.  לא נדרוש ממנו.  אבל אולי בכל זאת יקומו האשמים, יאזרו חיל ויכריזו: ידינו שפכו את הדם הזה.  ואז תהיה להם כפרה מן השמים ומן הארץ.

[פורסם בגליון 1457, עמוד 8, של השבועון "באהבה ובאמונה", פרשת "אחרי-מות, כה ניסן ה'תשפ"ד]

פיטורין 2023: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"

יום ראשון, 12 לפברואר 2023... כ- 29 שעות אחרי שקראנו בבית הכנסת את פרשת "יתרו", ו- "עשרת הדברות", בהם: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"... ערכה נגדי ההנהלה (שלשה מנהלים אנשי חינוך) את השימוע שהוביל לפיטוריי.  שימוע שהיה כל כולו שקר.

29 שעות קודם לכן, כאילו שלח להם הקב"ה גלגל הצלה, לפני שיפלו בעצת יצרם הרע... כדי שאולי יעיינו בדברי התורה, יתעשתו ויחזרו בהם... אבל נראה שיצר הרע ניצח.

רש"ר הירש אומר (ראו להלן), שלא רק שהעידו שקר... אלא "הם גופם שקר".  מצער מאוד שהאיסור לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט... והציווי בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ... לא עמדו לנגד עיניהם... כשארבו לי בסגנון "כיפה אדומה" (תרגיל הונאה)... ופגעו בי.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט.  תרגום אונקלוס: לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִין.  רש"י: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט – מְלַמֵּד שֶׁהַדַּיָּן הַמְּקַלְקֵל אֶת הַדִּין קָרוּי עַוָּל, שָׂנְאוּי וּמְשֻׁקָּץ, חֵרֶם וְתוֹעֵבָה.  שֶׁהָעַוָּל קָרוּי תּוֹעֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תּוֹעֲבַת ה'" וְגוֹמֵר "כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל".

מעניין על מה חושבים "הדיינים" כשהם אומרים ב- "תחנון": אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי... זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר...

כותב רש"ר הירש, בפרשת יתרו (שמות כ יג), כאילו במיוחד למקרה שלי: "עדים שהוכחשו – עדותם שקר, עדים שהוזמו – הם גופם שקר.  שניהם מכלל "עד שקר" הם": התורה מבדילה בין עדים שהוכחשו לבין עדים שהוזמו.  ההכחשה היא בעדות עצמה: העדים ראו את הדבר שהם מעידים עליו, אך עדותם אינה מתאימה לאמת; ואילו ההזמה היא על גוף העדים: העדים כלל לא ראו את הדבר מראשיתו עד סופו ולא יכלו אפוא להגיד עדות כלל ועיקר... וכדי שיהא בכתוב גם "אזהרה לעדים זוממין" (מכות ד ע"ב), לכן לא נאמר: "לא תענה ברעך דבר שקר", כי אם "עד שקר" – לא רק דבר העדות שקר הוא, אלא גם גוף העדים.  בדברים ה, יז מבאר הכתוב את "עד שקר" על-ידי הביטוי "עד שוא", המטעים במיוחד את הסוג האחד של עדי שקר שהם גופם שקר, דהיינו עדים זוממים.  עדותם של עדים זוממים היא כשלעצמה עדות "שוא", ואפילו דבר עדותם אמת, הרי לא הם יכולים להעיד עליו, שכן לא ראוהו.  מכאן גם אזהרה כללית למי שבא להעיד על דבר שאמיתתו מוכחת בעיניו על-ידי ראיות לכאורה, או על-ידי מסירת דברים מהימנה מפיהם של אחרים וכיוצא באלה; לא ימסור אדם עדות אלא על דבר שנודע לו מראייה או משמיעה שלו עצמו.  אין אדם נעשה ל"עד" אלא על-ידי ראיית עצמו ושמיעת עצמו, ורק אם תפש דבר בעיניו ובאוזניו, ישווה לו תכונה של התמדה ("עד" קרוב ל"עוד" – ראה פי' בראשית כא, ל), כדי שלא ימוש מתודעתו.

"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס... מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק..." (פרשת משפטים, שמות כג א, ז).  תרגום אונקלוס: "לָא תְקַבֵּיל שֵׁימַע דִּשְׁקַר לָא תְשַׁוֵּי יְדָךְ עִם חַיָּיבָא לְמִהְוֵי לֵיהּ סָהִיד שַׁקָּר".  רש"י: "כְּתַרְגּוּמוֹ".  ספורנו: "מדבר שקר תרחק. מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (אבות א, ט)".

פרשת שופטים (דברים יט, טז-כא): "כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה: וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י ה' לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ: וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַיִ֙ן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל".

רש"ר הירש: "עד-חמס הוא עד שהתורה נתנה לו כושר משפטי להעיד, ואילו הוא ניצל אותו לרעה כדי לעשות חמס לרעהו".

רש"ר הירש, פרשת ראה (דברים יג ו): כי דבר סרה.  "סור" מציין גם את הסטייה מן החובה וגם את ההסתלקות מן המציאות...; "סרה" כשם עצם מבטא אפוא גם בגידה מוסרית, סטייה מן הדרך הישרה...; כמושא של אמירה הוא מציין שהדברים שנאמרו הם רחוקים מן המציאות בתכלית הריחוק והם משוללים כל יסוד.  כך ביחס לעד זומם: "כי-יקום עד-חמס באיש לענות בו סרה" (להלן יט, טז), ועל פי האמור במסכת מכות ה ע"א לשון זו מבטאת שהעדות היא בלתי-מוצדקת לחלוטין, שהרי העדים לא היו במקום המאורע: "שתסרה גופה של עדות".  ולא עוד, אלא צורת "תסרה" מורה, כנראה, על שורש "סרה", "סרא": להיות רקוב...

להצלחת המוסד החינוכי הזה ומנהליו יש מחיר גבוה מאוד בנפש ובבריאות העובדים!

ראו דוגמא ראשונה, לרוע, לשקרים, ולרקבון המוסרי.

לקריאה נוספת: עובד מחפש משמעות / הרב יובל שרלו

ההמוניות / ד"ר יוסף שכטר (1953)

מתוך הספר: ממדע לאמונה / ד"ר יוסף שכטר. הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר (תשי"ג 1953), עמוד 120:

"יש תחום אחד בתרבות האדם שהוא הולך ונעלם מקרב האדם: התחום של התיחדות האדם עם עצמו.  הטירדה וההמולה של החיים הטכניים והפוליטיים משכיחות ומכלות את התחום הזה.  ההמוניות בולעת את האישיות ואינה מאפשרת לה להתייחד עם עצמה והתייחדות זו חשובה היא כדי לקשר את האדם עם מה שלמעלה ממנו.  תורת ישראל מתנגדת עקרונית לפרישה מן הציבור, אבל הציבור נהפך לחיה טורפת הבולעת את האדם, את העיקר שבאדם, ואין אנו יודעים מה היא הרעה הקטנה ביותר: אם לוותר על הציבור ולהיות כשבלול הזה המתכנס בצדפו או לוותר על ההתייחדות עם עצמנו ועם מה שלמעלה מאתנו כדי שלא לפרוש מן הציבור".

ממדע לאמונה / ד"ר יוסף שכטר (1953)

 ממדע לאמונה / ד"ר יוסף שכטר (1901-1994)

הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר. 1953.

תרשים המעטפת נעשה בידי עלי יערי

תקציר:

ספר זה הוא ניסיון להגביר את הרצון לחיים-של-משמעות בבני אדם שאינם מסתפקים בחיים סתם או בחיים שהמדעי או האסתיטי הוא עיקר בהם.  המחבר מתאר בו את דרכם של יחידים אשר ביקשו משמעות זו במדע, עברו אל המהותיות וממנה הגיעו אל האמונה.  הספר הוא, מבחינה זו, תרומה למאמץ המכוון לחלץ את האדם מן המשבר הרוחני של דורנו.

תוכן העניינים

הקדמה (7)

הרבה בני-אדם חיים חיים סתמיים ואם גם התעורר בהם בגיל צעיר הרצון לחיים של משמעות, עלה בידם להתגבר על הרצון הזה ולדחותו מן התודעה.  אבל יש אנשים שלא הקשו את לבם במידה כזאת.  הם לא ויתרו על המשמעות, ומשמעות חייהם היא מדעית או אמנותית-אסתיטית.  בספר הזה מתוארת דרכם של אלה שחיפשו את המשמעות במדעיות ועברו למהותיות ומן המהותיות לדתיות, לאמונה.  דרך מקבילה לדרך הזאת מובילה מן האסתיטיות לדתיות.  כי הרצון למשמעות אינו מסתפק במדעי או באסתיטי ואפילו לא במהותי.  והכל תלוי בכוחו ובעומקו של הרצון הזה.  תפקידו של הספר הוא להגביר את הרצון למשמעות באלה שאינם מסתפקים בחיים סתמיים ואף לא בחיים שהמדעי או האסתיטי עיקר בהם... (חיפה, טבת תשי"ג)

מאמרים

הישגים, אכזבה והתחזקות (11): שלושה שלבים בתולדות המחשבה.

פרק ראשון : הישגים.  דעת מביאה לידי רוממות הרוח, רוממות הרוח מביאה לידי אושר: א. מקור התחושות. / ב. המקום. / ג. הזמן. / ד. המספר. / ה. הגוף והחוקיות. / ו. השמות. / ז. האמת.

פרק שני : אכזבה.  הכרה מביאה לידי דרישה מוגזמת, דרישה מוגזמת מביאה לידי טרדה רוחנית, אכזבה ויאוש. – הפילוסופיה כטרגדיה, כבטוי לשאיפה שאינה באה על ספוקה: א. הספק. / ב. ודאות שנתערערה. / ג. ממשות ודמיון. / ד. חוסר ידיעת החוקיות.

פרק שלישי : התחזקות.  כיון שאין האדם יכול להגיע לשלמות – הוא רוצה לשוב לתמימות של הבהמה. – בעיות שאינן בעיות. – הכרת סבת הטרגדיה. – חשבון הנפש. – שלמות ממין אחר: א. נחמות ארעי. / ב. געגועים לתמימות הבהמה. / ג. בדיקת משמעות הספק. / ד. החוקיות. / ה. ממשות ודמיון. / ו. סיבת האכזבה. / ז. חשבון הנפש (לפי סארן קירגור).

פילוסוף למופת (27): סוקרטס לפי כתבי אפלטון.

מבעיות תרבותנו בזמן הזה (38): בטלה תשובה או לא בטלה תשובה? / טעם החיים ויסוד הערכים / מה בין האדם הדתי לאדם המהותי? / סיכום.

עיקריה של דת ישראל וחלקנו בהם (49): פתיחה / פרק ראשון : המצוות העיקריות / פרק שני : ההנחות העיוניות למצוות העיקריות / פרק שלישי : היש לאנשי דורנו שאינם דתיים חלק בהנחות הללו? / פרק רביעי : שיטות המחללות את הערכים.

מפי אחד המחנכים (70)

ערכי האגדה (77): א. המושג "אגדה" במאמר הזה. / ב. אופיה של התענינותנו באגדה. / ג. התנ"ך והאגדה. / ד. המטבעות, ההכרעות והדברים שחזרו וניעורו. / ה. ערכי היסוד: מתן תורה, עולם הבא. / ו. מעשה מרכבה ומעשה בראשית. הלקח לגבי המדע שלנו. / ז. אופיה של התרבות הרעה. דור המבול ודור ההפלגה. / ח. סוף דבר.

הרהורים ושיחות (92): א: הידיעות והמהות / ההמון ותורותיו / החטא ועונשו / האידיאליזם הדל // ב: הבא מן המקור והבא מן האפס (לפי קארל קראוס) / שכר ועונש בספירת המשמעות / אנו מתמרמרים על עצמנו / סופרי האפס / תוכו לא היה כברו / שלש שכבות / המבינים בשחיה. // ג: דת ומדע / מדע ושירה / אני ואפס בלעדי / כוח חיים וחכמת אדם / "אין לי פתרון מן המוכן" / גדול הוא הצחוק ואף-על-פי-כן אין גדולתו גדולה / על הנסים ועל הנפלאות / כינוס לחיים ולא למות.

על תפקידו של איש הרוח בדורנו (108)

על התשובה בזמן הזה (120): אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך לשוב מאלה, כך צריך לחפש בדעות הרעות ולחזור בתשובה. (לפי רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ד', הלכה ג') : ההמוניות / הכבדת הלב. מחיצות הברזל. סילוק השכינה / העיקר הגדול : גילוי שכינה / שעות הוודאות.  תקופות ההתעוררות.

על הכנת הנפש להוראת התנ"ך (125)

על הדת הפנימית (135): שתי שיחות

פרקי חינוך (155): א. תפיסת-חיים רצינית. / ב. מדוע אין המדע עשוי להיות תפיסת-חיים? / ג. מדוע אין הקומוניזם הרוסי עשוי להיות תפיסת-חיים? / ד. הקיבוץ כתפיסת-חיים בשביל החוגים הרציניים של הנוער. / ה. דרכי חינוך. / ו. ערכם של חוגי-הנוער, בעלי תפיסת-חיים רצינית, לעם ולמדינה. / ז. על ההשתלמות.

תרגומים ועיבודים: ב"זכרונות" לכסנופון אומר סוקרטס שהוא וחבריו (תלמידיו) מבלים יחד את זמנם בלימוד החכמה שהורישו החכמים בספרים, וכשהם מוצאים בספרים דבר שנראה להם שעשוי להועיל הם משתמשים בו, וכך הם נעשים ידידים זה לזה.  מסוקרטס אנו למדים כיצד לומדים את הדברים שהורישו לנו ההוגים בספריהם וכיצד משתמשים בהם.  במדור הזה הבאתי פרקים אחדים מתוך ספרים שקראתי עם תלמידי ונראו לנו כמועילים לדורנו.

פרידריך ניטשה : על התועלת והנזק שבהיסטוריה לחיים (177)

אדולף לוֹס : אף על פי כן (187): האוכפן / ארכיטקטורה / אני מוחה כנגד "אמני-המולדת" / בניה קלאסית.

היינריך פון קלייסט : תיאטרון הבובות (197)

סארן קירקגוֹר : מתוך כתביו (203): דוד ושלמה / שבחו של אברהם: בזמן זה אין אדם נשאר באמונה, כל אחד מתקדם.  מניחים, כנראה, שכבר הגיעו לידי אמונה.  בזמנים העתיקים ההם היה המצב אחר: אז היתה האמונה משימה לכל החיים, כי הניחו שההשתלמות באמונה אינה נקנית בימים ובשבועות. (מתוך ההקדמה לספר "פחד ורעדה").

אוסקר גולדברג : המציאוּת של העברים (213): עולמות, אלים, עמים: העולמות והעולם הזה / א-להים וגוייהם / א-להים וארצותיהם.  ה' וארצו / שמות הא-להים.  שם ה' / הלשון, ברכות וקללות // ה' א-להים וא-להים אחרים: "נעשה אדם" / עץ החיים ועץ הדעת.  עטיו של נחש / "בני הא-להים", שם, חם ויפת / דור הפלגה // על האבות: "היה תמים" / ברכה וברית / הברית בין ה' ובין עמו.  עבודת א-להים אחרים בישראל.

מדרשים (מבחר)

פרשת בּלעם (233).  מתוך מדרש יחזקאל: פרק ל"ג (240), מתוך מדרש יונה (241).  מתוך מדרש איוב א: לפרקים ל"ח-מ"א (243): מענה א-להים לאיוב.  מתוך מדרש איוב ב: לפרק מ"ב (247).  מתוך מדרש הגיוני-עיוני לספר קהלת (251).  אמרה כנסת ישראל: פרק ממדרש גנוז לספר דברים (266).  המרובה והמועט: מתוך מדרש לספרי עזרא ונחמיה (275).

 

לה' הארץ ומלואה.  מספרי אפרים יונאי Jonai.  תשי"ג