מאז נובמבר 2017 מתנהל וועד הבית ברחוב "ההתחלה
13" ברשות מקומית אי-שם בהפקרות מוחלטת.
ישנם 3-4 שכנים ועל-פיהם ישק דבר, כי ככה הם החליטו... וכל שאר 18-19
השכנים האחרים – שבויים. רובם המוחלט אדיש. לא מעז לפתוח את הפה וגם לא נוקט בשום פעולה
לטובת הכלל. גם לא בפעולות פשוטות, מתחת
לרדאר, שלא צריך להיות "וועד הבית" כדי לבצע אותן, כגון: שמירה על הסדר
והניקיון, שמירה על הרכוש והשטח המשותף, להתקשר לחברת תחזוקת המעלית במקרה של תקלה
(המספר במעלית) או למוקד העירוני כשפח הניירות הכחול – מלא, לא להשתמש במשאבים
המיועדים לכלל (מים וחשמל) לצרכים פרטיים, ועוד.
מצער ומטלטל לראות בעלי-חזות יהודית, שומרי
תורה ומצוות, בעלי משפחות, מנהלי משק-בית עצמאי – שלא יודעים להתנהג במרחב המשותף,
וכשותפים. לא הצעירים ולא המבוגרים מביניהם. הן במעשה והן במחדל. לא כנבחרי ציבור בתפקיד "וועד הבית"
ולא כשכנים מן-השורה התומכים בהתנהלות שעומדת לכאורה בניגוד לחוק ולהלכה. הן תמיכה בשתיקה רועמת במקרה הטוב, והן
בהתנהגות אלימה במקרה הרע. אין
"חילוניים", רח"ל (בציניות כמובן), בבניין שלנו. כולם בעלי-חזות יהודית שומרי תורה ומצוות.
רשלנות חמורה בביצוע התפקיד (לעתים קרובות מידיי
באופן זדוני, לאחר שהוועד קיבל מידע מהי הדרך הנכונה לפעול, ובחר אחרת), שימוש בכספים
שלא כדין, זיוף חתימות, הונאת מכוונת של השכנים, הסתרת מידע, שקרים, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים, קבלת טובות ההנאה, ניגוד אינטרסים, אי-קיום החלטות, ועוד... – ככה מתנהלים חברי הוועד כבדרך
שגרה. למידע נוסף ולידע כללי, ראו מושגים והגדרות
ב- "חוק העונשין", שם מצאתי לצערי שלל תיאורים המתאימים למצב בבניין.
אני מציין "בעלי-חזות" יהודית, כי
יהודים לא מתנהגים ככה. נקודה. סימן קריאה!
בתחילת פרשת "תרומה", ד אדר
ה'תשפ"ו (21 למרץ 2025), קראנו (שמות כה א-ב):
"וַיְדַבֵּר ה'
אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל
אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
רש"ר הירש מסביר:
"ויקחו לי. התרומה לא תינתן לה׳ באורח בלתי-אמצעי; כי אם
כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור, לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד, אלא על הציבור לבצע את
המשימה שציווה ה׳, ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה
האלוהית. ידבנו.
... לעורר אחרים להרים תרומה. הרי
זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה" – למען הפרוייקט המשותף.
המסר היהודי-מסורתי הוא, שלמען פרוייקט
משותף וחיי שותפות, כולם חייבים לתרום מכספם ומזמנם. "אין לי זמן" איננה לכאורה טענה
לגיטימית.
במוצאי אותה השבת (פרשת "תרומה")
התקיימה אספה דיירים. מאז נובמבר 2017
"הוועד" מקיים אספה מתי שבא לו.
לא פעם בשנה כחוק. האספה הקודמת
כונסה בטבת ה'תשפ"ד (דצמבר 2023); וזו שלפניה כונסה כשנתיים קודם לכן (נובמבר
2021). בשביל מה לכנס אספת דיירים כשהוועד
ממילא מתנהל ופועל "איך שבא לו"? נראה שלעיתים מבקש הוועד לגיטימיות
לפעולותיו , משום מה... ומקווה לקבל הסכמה רשמית מהדיירים.
בכל שלשת האספות שהיו מאז 2021, כולל האספה
הפעם, התנהל וועד הבית בבריונות:
- הוועד העלה הצעות, ולמרות שהציבור הצביע
נגד... הם פרסמו בפרוטוקול כאילו הציבור הצביע בעד.
- חברי הוועד התעלמו מהחלטות שהתקבלו ברוב,
שעברו למורת-רוחם של חברי הוועד, ולא בצעו אותם.
לפעמים הדברים נעשים מחוסר ידיעה. אפילו האנשים מלומדים ומשכילים (עורכי דין,
מהנדסים, ובעלי מקצוע שונים), אך מכיוון שלא למדו את הנושא ולא מכירים את היקף האחריות
הנדרשת וכיצד עליהם לפעול – הם פושעים בתפקיד.
במקרה שלנו, הפעולות האלימות נעשות בזדון ממש, כנגד האינטרס הציבורי-הכללי.
למחרת האספה פרסם הוועד פרוטוקול בן עמוד
אחד עם עיקרי הדברים, בהם רב הנסתר על הגלוי.
כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום חמישי כה אדר
ה'תשפ"ו (12 למרץ 2026), שלחתי מכתב ל- 13 מתוך 22 השכנים. מכתב בן כמה עמודים, עם פירוט מורחב יותר של תוכן
האספה, כולל חומר רקע המוכר יותר לשכנים הוותיקים ופחות לחדשים יחסית. ל- 9 שכנים לא שלחתי, בעיקר משתי סיבות: 3-4
מהם הם "מנהלי הבניין"/"הוועד"... והאחרון שהם רוצים לשמוע
ממנו, זה אני. שאר בעלי הדירות, ללא כתובת
אימייל או שאדישים ברמה קיצונית ואנטי-חברתית בעליל.
בין מטרות המכתב כתבתי:
- אם לי אין את הגישה הנכונה, אולי אתם
כישרוניים ומיומנים יותר, ותוכלו להעביר את מסר הצורך בתיקון ובאחדות, למען חיים
משותפים טובים יותר, באופן טוב יותר... לשאר השכנים... ובמיוחד לדומיננטיים
מביניהם שלא מאפשרים, תהא הסיבה אשר תהא, לתקן ולהשתפר.
- יש פעולות יומיומיות שכל אחד מאיתנו יכול
לבצע למען החיים בבניין המשותף, גם בלי להיות "ועד הבית", "על
הדרך", בלי להקדיש לכך זמן מיוחד.
- מי שהקב"ה חנן אותם בילדים ונכדים...
אולי להעלות את המודעות לחשיבות השמירה על המרחב המשותף, ולגייס גם אותם?!
- אנא צרו איתי קשר, ואציע רעיונות
לשיפור. דברים שאני עושה בעצמי, ואם יהיו
עוד שותפים, כולנו נרוויח יותר.
רק שניים מהנמענים אישרו קבלה, ותו לא.
כ- 40 שעות לאחר משלוח המכתב קראנו בבתי
הכנסת את פרשות "ויקהל-פקודי", סיימנו את ספר "שמות", אמרנו
בקולי קולות "חזק חזק ונתחזק", ובחתימת ברכת חודש ניסן הקרב אמרנו אמן
גם על "חברים כל ישראל".
בפרשת "ויקהל" (שמות לה כא) קראנו,
כמידי שנה:
וַיָּבֹאוּ כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה
רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל
עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.
רש"ר הירש:
נשאו לבו אינו זהה עם נדבה רוחו אתו. "נדבה וגו'" מציין בעיקר את הדחף
הפנימי למתן תרומת- דבר, ואילו "נשאו לבו" מורה על התעלות פנימית
לרמה של החלצות אישית המתנשאת מעל להרגל ולמנהג שנהגו עד כה...; העם הבין
את תכלית המפעל בכל רום מעלתה ותכליתה. כל מי שראה את עצמו מסוגל לתת משלו לטובת המפעל,
אם בתרומה ואם בעשייה, חש בהתעלותו האישית כאשר שיתף את עצמו בקידום תכלית
שכזאת. הם באו חדורי תחושה זו והעמידו
עצמם לרשות המפעל, כל אחד לפי כוחותיו ויכולותיו...".
מדהים.
אני כתבתי על חשיבות המעורבות של כל השותפים בבניין המשותף, איש איש לפי
כשרונותיו ומיומנויותיו... ורש"ר הירש ניסח את חשיבות העשייה המשותפת "כל
אחד לפי כוחותיו ויכולותיו". נהדר. מעורר קנאה לראות שאף אחד לא אמר "אין לי
זמן" בניסיון להתחמק מאחריותו.
אדם קונה דירה בבניין משותף (לא בית
פרטי)... וכל תוכן חוזה הרכש/המכר עוסק אך ורק בדירה הפרטית שלו, ללא שום התייחסות
לחלקים המשותפים ולשותפות שהאדם אוטוטו נכנס אליה עם שאר הדיירים. זכויות, חובות, משמעויות. כלום.
הגעתי למסקנה שחסרים לנו אנשים בעלי תודעה
יהודית. המחסור ממש מורגש וזה משפיע על כל
תחומי החיים. במיוחד על החיים המשותפים,
בממשקים ש- "בין אדם לחברו".
סעיף 61 בחוק
המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע:
בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת
זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף.
חבל מאוד מאוד שלא מוקדש לנושא השותפות,
פרק בחוזה קניית דירה בבניין משותף, שיסביר את עקרי הדברים ולו בראשי פרקים,
להעלאת המודעות.
בספרו המצוין והייחודי "דיני הבית
המשותף" כותב הרב אפרים קורנגוט ז"ל:
"במסגרת
ספר זה אעסוק בדיני "הבית המשותף" על פי דין תורה על סמך ההלכה הפסוקה
והמסורה לנו מדור דור.
בפתח הפרק הראשון, "חיובו
של התקנון המצוי", כתב:
... לכל
"בית משותף" במדינה יש תקנון... תקנון זה מסדיר את היחסים בין דיירי
הבניין, ניהול הבניין, דרך בחירת הוועד, גובה התשלומים המוטלים על כל דייר...
ולאור זאת הרי שכל חתימה של דייר בעת רכישת דירה טומנת בחובה גם הסכמה לתקנון
זה... על כן כל התייחסות לחוק בספר זה היא בגלל שאנשים קיבלוהו על עצמם בעת קניית
דירתם ובגלל שזה מנהג מדינה ולכן התעלמות במקרה זה של הדייר מהחוק היא התכחשות
לחתימתם...".
בעניין חיוב תשלום דמי וועד הבית וגבהו,
קובע סעיף 58א בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, פרק ו': בתים משותפים:
"בעל
דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף
ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח
רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור
השתתפות אחר; לענין זה, "החזקה תקינה" – שמירה על מצבו של הרכוש
המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי
הדירות."
טבלת הנתונים לחישוב גובה דמי וועד הבית וגבייה
מיוחדת, ע"פ התקנון של רחוב "ההתחלה 13":
ראו לדוגמא את יחס חובת התשלום בין בעלי
דירות 21-22 הצריכים לשלם 50% יותר דמי וועד, מבעלי דירות 7, 15 ו- 20. לא פלא שיש שמוחים כנגד הדרישה לקיום הסעיף הזה.
במצב הקיים, כשמחלקים הכנסות/הוצאות של
5,090 ₪ בחודש לפי הנוסחא... גובֶה וועד הבית, שלא כדין, מ- 10 בעלי דירות
4 החדרים בין 21.20 ₪ ל- 36.48 ₪ לחודש... ובין 254.35 ₪ ל- 437.78 ₪ לשנה יותר
ממה שמורה התקנון והחוק... ו- 12 בעלי הדירות האחרים חוסכים כל שנה, על חשבון
שכניהם בין 114.77 ₪ ל- 298.20 ₪... לדירות 5 החדרים... ו- 728.47 ₪ בשתי דירות
הגג.
נראה שאת שנעשה עד כה אין להשיב... אבל, כן
אפשר "לקבל לעתיד", וחייבים להתחיל, מהיום והלאה, להתנהל כשורה
וכחוק. חייבים לשים סוף לאדישות
ולהפקרות... אבל נראה שאני בודד במערכה.
אמרתי באספה לשני חברי הוועד המכהנים, לפני כולם: אין לכם רשות חוקית להוציא כספים ככל העולה על רוחכם. החובה החוקית של הוועד, הוא לשמור על הקיים במצב תקין. לתקן מערכות קיימות. לתקן קרקע ששוקעת. לתקן את האינטרקום – אך לא להתקין מערכת חדשה! ובוודאי לא להכניס את הדיירים להתחייבויות "עד עולם" עם תשלום מנוי קבוע להפעלת האינטרקום, ללא ידיעת הדיירים וללא הסכמתם.
המצב כמתואר איננו יחודי רק לבניין
שלנו. זו בעיה כלל ארצית. חמורה ביותר.
ואין מושיע. לפני 10 שנים פניתי למרא דאתרא. בקשתי עזרה. הצעתי הצעה.
וכלום לא השתנה. שפע שיעורי-תורה
בהם לומדים בדר"כ דברי-סרק ותיאוריה (שאינם חשובים הלכה-למעשה
ביום-יום). גם מיודעינו חברי "וועד
הבית" מהמתמידים. לומדים הכל חוץ מ-
דיני הבית המשותף, יחסי שכנים, ודיני "בין אדם לחברו". מזעזע, מדהים, ובלתי מתקבל על הדעת.
ביוני 2025 הייתה סתימה בביוב ואחת הדירות
הוצפה. בעלה הדירה, אשה כבת 70, התקשרה
לאחד מחברי הוועד (כבן 35) וביקשה עזרה.
הלה אמר לה, לדבריה, שהוא נמצא כעת בשיעור תורה ולא יכול להגיע לעזור.
ככה מתנהג אדם חסר תודעה יהודית. לא משנה כמה תורה תלמד... ועד כמה תדקדק
במצוות. ללא תודעה יהודית, מחשבה ורגש
יהודיים-מסורתיים... אי אפשר לקיים חיים נורמליים. "מילא" אדם כלפי עצמו ומשפחתו. המצב קריטי כשאדם ללא "תודעה יהודית"
הוא איש ציבור.
רעיון דומה כתב פינחס שיפמן (1873־1945)
על "בַּעֲיַית הַחִנּוּך בָּאָרֶץ" ב- 1938 לציבור "הכללי",
ועם הפסקה הבאה על הציבור "הדתי":
ואף בבתי הספר הדתיים אין "וָחַי בָּהֶם". אין לימוד התורה והנבואה מקור לחיי הנשמה, אינו מרוה הויה עליונה את קרקע החיים, אלא חיי חולין לחוד וחיי קודש לחוד; מחיצה ביניהם. ...אין האחדות החיונית של כל מדורי הנפש. אין רוח אחת חודרת את כולם; ואין נשמה אחת מחיה את כולם.
אף הרשות המקומית אצלנו אדישה לשלום הציבור
ולסדר הציבורי וחוסמת מדרכות בעצמה:
הם לא מבחינים בין טוב לרע, בין נכון
לפסול, והמסר חסר-האחריות מחלחל לציבור:
רכב הנ"ל עם תג נכה. נכה אמיתי לא חונה ככה. אסור לו לחנות ככה. הנהג, איש נמרץ מאוד. לא נכה רגליים חס וחלילה. הולכי הרגל: ילדים, מבוגרים, קשישים, נכים...
יורדים לכביש כדי לעקוף את המיפגע ולהמשיך בדרכם תוך סיכון חייהם... כי הוד-מעלתו
כנראה חושב שזו חנייה תקינה לעתיר זכויות שכמותו, בחסות ממשלת ישראל והרשויות
המקומיות.
הרשות המקומית לא אוכפת עבירות חנייה
הזויות כאלה. מדובר בתקלה יומיומית. במחדליה ובאדישותה לבטיחות בדרכים מאפשרת הרשות
המקומית למצב להידרדר לתהומות ומצבים שקשה מאוד להיחלץ מהן.
רכבים מסחריים ארוכים, באורך 6-7 מטרים,
חונים בחניות המיועדות לרכבים פרטיים. כדי
שלא יבלטו מאחור ויפריעו לתנועה הם חייבים לחנות מקדימה על המדרכה. לעתים קרובות הם גם חונים על המדרכה, במקום
המיועד להולכי רגל, וגם בולטים לנתיב הנסיעה ומפריעים לתנועה.
במקום לשמור על הסדר הציבורי, הרשות
המקומית מעלימה עין מחניות על המדרכה בניגוד לחוק, על מעברי חצייה, בתחנות אוטובוס
(והאוטובוסים עוצרים על נתיב הנסיעה היחיד שיש תוך עיכוב התנועה), על נתיבי נסיעה,
ואיי-תנועה תוך הפרעה ממשית לנהיגה בטוחה (הסתרת שדה ראייה)... ועוד תקלות
מסכנות-חיים.
כך זה במרחב הציבורי וכך זה בבניין המשותף. מתפלפלים בסוגיות מורכבות בבית במדרש...
וממשיכים לחבוט בשכנים כשחוזרים הביתה. אפשר
עוד להאריך ולפרט. לית דין ולית דיין.
בשבת פרשת "ויקרא" (21.3) פגשתי
את אחד השכנים במדרגות. שאלתי אם ראה את
המכתב ששלחתי לפני 10 ימים. אמר שלא וישאל
את אשתו (ולא חזר אליי). תוך כדי שאני
מדבר איתו ואומר לו שחברי הוועד מוציאים כספים שלא כדין... עבר לידנו אחד מ- 3-4
השכנים הפעילים לרעה, לצערי. יהודי לא
מתערב בשיחה פרטית של שני אנשים. היה ושמע
שמשהו לא תקין מתרחש עם כספי הוועד, הגיוני היה שיתעניין ויבקש הסברים. אבל השכן הלה שיודע על מה אני מדבר, הפליל את
עצמו בהתערבו בשיחה ואמר תוך כדי המשך הליכה: "לשון הרע. לשון הרע.
לשון הרע". מדהים! על ראש
הגנב בוער הכובע. גזל ושוד הקופה הציבורית
במשך שנים וגם בימים אלו – סבבה; אך לדבר על זה – אסור?!!
ראוי לו ליהודי העובר ליד שני משוחחים,
שיעשה עצמו, לכל הפחות, כלא שומע. בוודאי לא
ראוי שיקשיב, יצוטט ויתערב בשיחה לא לו ויעיר הערות.
מטרת השיחה הייתה להתריע בפני השכן שלא
ישתף פעולה עם המזיקים, ולא בשביל "סתם" לרחל, אלא לתועלת נדרשת.
אחת מ- 16 המצוות בפרשת "ויקרא",
ע"פ ספר החינוך, היא מצווה קל: מצוות השבת גזל. במקום להתעורר ולעשות את הדבר הנכון... בוחר
השכן שלשון הרע חשוב לו מהכל או אולי מצוות "הוכח תוכיח", כיפה
שחורה לראשו, וחבריו... להמשיך ולהתחפר בשקרים וממשיכים בעצם ימים אלו בהונאת
הציבור באשר לשימוש הפסול שהם עושים בכספי הציבור. כאילו אומר: אני אעשה מה שבא לי... ולך אסור להגיד כלום כי זה יהיה "לשון הרע".
המצווה,
"נוהגת בכל מקום ובכל זמן... ועובר עליה וגזל ולא השיב בטל עשה זה, מלבד הלאו
שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לִתְקֹן
הַמְעֻוָּת ואינו מתקנו טרם מותו".
לא בכדי, כשפרש מתפקידו בוועד באוקטובר 2023,
כתב לשכנים בקבוצת הוואטסאפ, כשהיה לו כנראה עוד מצפון:
"מקווה
שהצלחתי לעשות את תפקידי ושימוש בכספי הציבור נאמנה, ואם לא אבקש את סליחתכם".
כשנכנס לתפקיד ביולי 2020 הוא קיבל אוצר: קופה עם 16,000 ₪. שנתיים לאחר מכן, בקיץ 2022 היינו בפשיטת רגל. איכשהו נגמר הכסף. דו"חות הכנסות והוצאות, גם לצערי לא הוציא... ולא טיפל ברבות מהמשימות הבסיסיות. לפני כשנתיים וחצי הוא בקש סליחה... אך את טובות ההנאה שקיבל בחר לשמור בכיסו. והנה הוא ממשיך בניסיונותיו ההסתרה גם כיום במקום פשוט להשיבם, כדי לזכות אולי במחילה. אז, כדהיום, ממשיכים הוא וחבריו ופועלים שלא כדין לתיקון נזילה בבניין הנוגעת ישירות לאחד מהם. במקום להביא איש מקצוע לאיתור ממוקד של הנזילה, בעלות של 2,000 ₪... הם מתכננים להוציא לפחות 6,000 ₪ להחלפת מערכת צינורות שלמה.
סיכום מאמר "על מרמה
והפרת אמונים", מאת עו"ד יעקב שפירא, ממונה המחלקה למשפט עברי במשרד
המשפטים ומרצה למשפט עברי (אתר "דעת", 2008):
נוכחנו לדעת כי חרף אי-קיומה של מדינה ריבונית ברוב ימיה של ההיסטוריה
היהודית, חכמים נתנו דעתם בהיקף משמעותי לנורמות התנהגותם של ממוני ונבחרי הציבור.
הודגש שנבחרי הציבור ועובדיו מחויבים להתנהגות מוסרית ברמה גבוהה. כבר בתקופה
קדומה, הושווה מעמד עובדי הציבור למעמד הדיינים, ונקבע שיש להחיל עליהם את הנורמות
הפליליות והאתיות שנקבעו כלפי הדיינים. בהקשר לזה, בחנו את היקף איסור קבלת טובות
ההנאה של עובדי הציבור ונבחריו ואת חובתם להימנע מניגוד עניינים.
"בעלי האחריות", הן ברשות
המקומית והן בוועד הבית, איבדו את המצפון המוסרי שלהם.
על סכנת "המדרון החלקלק" (אליקים
רובינשטיין, 2002):
"נמצאנו
למדים בצורות שונות שעניינים שיש בהם חריגה מן הנורמות הבסיסיות מחייבים זהירות
רבה מאין כמוה, שלא יימצא מי שיגלה בהם פנים שלא כהלכה, ותיפרץ הפרצה. ניסיון החיים מורה שפרצות עלולות להתרחב ושבעלי
האחריות צריכים לעמוד בפרץ... הכרת טבע האנוש מזהירה אותנו בכל לשון של אזהרה
ומדליקה כל נורה אפשרית שלא להגיע למצבים אלה".
הרמח"ל אמר (מסילת ישרים, ראש פרק ב):
"הנה
עניין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על
מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון, חס וחלילה, ולא ילך
במהלך הרגלו כעיוור באפלה".
