"גיזת הטל" / תקווה שריג, 1915-1997

אודות תקווה – בת הרב ד"ר יוסף ולאה (רוזנקראנץ) זליגר – למדתי לראשונה מהספר "גיזת הטל" שהתגלגל לידיי.

כך פותחת תקווה את "דלת" הקדמתהּ לספר:

"בעופרה, היא טייבה, היא "מולדת", המשקיפה על עמק חרוד, שאל גדעון מעם האלוהים אות לנצחונו העתיד, בטרם יצא לגרש את המדיינים הפולשים.  האות ניתן לו: גיזת הצמר בגורן מלאה טל."

ראו מאמרו של פרופ' יהודה איזנברג "שופטים ו-ח: מלחמת גדעון"

טייבה/עופרה, מולדת (GoogleMaps)

גיזת הטל : חמישים שנות התיישבות בעמק חרוד, כתובות בידי יושביו / י"ח אלול תשל"א, בהוצאת המועצה האזורית "הגלבוע".  מידות הספר: גובה 34 ס"מ, עומק 24 וחצי ס"מ, עובי 2.1 ס"מ.  בספר  85 עמודים לא ממוספרים.  ללא תוכן וללא מפתח.  הטקסט בגובה של 1 וחצי עד 2 מ"מ.  הערות השוליים הרבות, כמו רבים מה- "איורים (חלקם צבעוניים), פורטרטים" (כמתואר בקטלוג ULI), הודפסו ב- 5 צבעים/גוונים עיקריים: זית, תכלת, אפרסק, אדמדם, וירקרק.  לא "צבעוניים" במשמעות הרגילה והמוכרת.  תמונות אחרות הן "שחור לבן", וחלקן בגוון המזכיר סֶפְּיָה (Sepia).  סה"כ 240 תמונות.

על הספר, מתוך "אות להצלחת 50 שנות התיישבות", מאת אריה ל. אבנרי (דבר, 10 ספטמבר 1971)

תוכן

"דלת וסוגר" (ההקדמה/הפתיחה) עליו חתומה תקווה שריג, חודש סיוון תשל"א // "עמק חרוד", עזריה אלון // לפני העלייה להתיישבות.

הישובים המוזכרים בספר, בסדר הופעתם (ומספר התמונות והאיורים בכל פרק) [כאמור, העמודים לא ממוספרים]: עין חרוד (24), עין חרוד מאוחד (9), עין חרוד איחוד (9), תל יוסף (21), כפר יחזקאל (22), גבע (14), חפצי-בה (14), בית-אלפא (23), בית-השיטה (33), מולדת (13), רמת-צבי (16), גדעונה (7), יזרעאל (13). // הצבי ישראל על במותיך חלל (2), עמק חרוד: עובדות ומספרים (20).

על תקווה ומשפחתה: "רגע קטן, רק בשבילה"

אודות הסרטונים מצאתי בפייסבוק, ובהמשך קיבלתי את הקישורים ליוטיוב ממנכ"ל "רגע של חכמה" – חוני יקונט, שהפיק אותם.

"תקווה שריג, הקיבוצניקית הגאה, את הניצוץ היהודי מבית ההורים בירושלים לא שכחה לעולם.  הוא הלך איתה בכל מקום.  לא פעם היא דיברה בחום לבה, כמה חשוב שבקיבוץ, תהיה מודעות ליהדות ומסורת.  "הסמלים האלה הם רוח החיים שלנו", ראו שם בקולה, מדקה 2:13.  "אי אפשר להתנתק מהם, אסור להתנתק מהם, ובעיקר מוכרחים לדעת אותם; ולהיות בורים בסמלי היהדות ובטקסטים, אפילו בתפילות, זה אומר לא להיות יהודי". (מתוך החלק השני, כנ"ל)

בפרק על עין-חרוד איחוד, תחת הכותרת "היוקם בית-כנסת במשקנו?", 1965:

מבצר היהדות במשך אלפיים שנות גלותנו הפך כמעט למוזיאון, למוצג ארכיאולוגי.  רובם של בני הדור הצעיר בארץ נותקו מן המסורת בארץ ובתפוצות הגולה.  ישנם מספר קיבוצים שבהם הוקמו בתי כנסת ואכן ברכה הם לדור הצעיר.  אין זה חשוב אם באים הצעירים להתפלל בו.  חשוב שהילד והנער המבקרים בו יכירו את ארבע המילים שעל הפרוכת: "שיויתי ה' לנגדי תמיד".  עלינו לשמור על מקדש מעט זה!

לקריאה נוספת:

-         גיזת הטל ("סימניה")

-         יוסף (ובאתר "יזכור"), בנם של תקווה ונחום, כתב את השיר 'אור וירושלים' ב- 1972.  אודותיו, ראו בבלוג עונג שבת (עונ"ש) של דוד אסף: 'רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר': שיר אהבה לירושלים שראשיתו בלוויה... ובבלוג הספרנים: רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר.

-      יוסף זליגר, תקוה זליגר-שריג, יוסף שריג – שלושה דורות יוצרים / מאת: יצחק שריג – נכד, בן, אח.

-    ראש השנה לאִלנות בשנת תשס''ו בירושלם / לאה זליגר (המצפה (קרקוב), 9 פברואר 1906)

2012-2026: אוניברסיטת בר אילן

 ביום חמישי 23 לפברואר 2012 ראיתי את התלת-אופן של Google Street View (ובעברית) מסייר לו בקמפוס.  הנה תמונה אחת שצילם אז בפינה הצפונית-מזרחית של בניין 216 (ראו קישור למיקום בשטח, ומשם תוכלו לסייר הלאה בשבילי הקמפוס):

סלעייה פרחונית, שיחי ורדים, עצי דקל, וצמח מטפס על החומה ועל אחד העצים.  מעבר לחומה, בניין 216 ע"ש הפעוט עוזיאל שפיגל הי"ד (1941-1944)

מפת הדרכים המצולמות בקמפוס + רמת אילן (GoogleMaps)

חולפים עוברים להם 14 שנה ויומיים: 25 לפברואר 2026

הצמח המטפס דיי נעלם, צמוד לחומת האבן צמחה חומה ירוקה ומרשימה של עצים הנוסקים לגובה, הדקלים גבהו, הסלעייה התקרחה, נעלם מרבד הפרחים הצהובים... ונראה שכמות הוורדים התמעטה.

הוורדים שם מזן מיוחד ונדיר.  יש לפרחים הללו ריח "של פעם" שהוא בעצם ריחם הטבעי והמקורי של הוורדים.  רוב הוורדים כיום, ופרחים בכלל – מהונדסים וחסרי-ריח.  אפשר להתמכר לריח הוורדים כאן.  נפלא.  נהדר.  בראשיתי.  ברוך השם.

מי-יודע, אולי אלו שיחי הוורדים שנשתלו כשהוקמה האוניברסיטה ב- 1955?! או אולי מ- 1985 – כשהוקם הבניין 216?!

לקריאה נוספת:

-         אודות Google Street View בשני מאמרים באנגלית, גם כן משנת 2012, באתר מוזיאון היסטוריית המחשב (The Computer History Museum) שבמדינת קליפורניה, ארה"ב:

-         Going Places: A History of Surrogate Travel and Google Maps with Street View.

-         Computer History Museum Launches New Exhibit on Google Street View.

-         שושנה (צמח מקראי) (ויקיפדיה)

-         שושן ושושנה: בעברית בת ימינו נוצר אפוא בידול: צורת הזכר שושן בשם הרשמי של הפרח שושן צחור, וצורת הנקבה שושנה ככינוי עממי לפרח ורד. (האקדמיה ללשון העברית)

תולדות ישיבת בני עקיבא "פרחי אהרן" קרית שמואל (חיפה)

תולדות ישיבת בני עקיבא "פרחי אהרן" קרית שמואל (חיפה), כפי שהופיע בעבר באתר הישיבה.  כעת נגיש רק ב- "ארכיון האינטרנט", ולהלן בתוספת קישורים, הערות, וכתבות מפרוייקט "עיתונות יהודית היסטורית":

"בשלהי שנות החמישים מוצאת עצמה קרית שמואל נדרשת למצוקת החינוך הדתי.

ילדי הקריה המסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי ומעוניינים בלימודים ישיבתיים נאלצים להרחיק נדוד לירושלים ולכפר הרא"ה, הרחק מן הבית.

נמנו וגמרו אנשי הקריה להקים אגודה אשר תפעל להקמת ישיבה תיכונית בקריה, ישיבה שתאפשר לדור ההמשך להתחנך חינוך ציוני דתי ברוח "ישראל סבא" ותקרין גם פנימה לחיי הקהילה בקריה הצפונית.

כדרכו של כל מהלך חשוב במקומותינו, מקימים ועד לאגודה שמתאגדת להקמת ישיבה תיכונית יש מאין, ביניהם ה"ה יוסיפון, שטרן, פרומר, קורן, ינובסקי, הרב ורשואר ואחרים, תושבי קרית שמואל וקרית מוצקין, בנשיאותו של מרא דאתרא הרב הכרמי שליט"א.

עם קופה דלה פונים היזמים לעיריית חיפה ורעיון הישיבה התיכונית הראשונה בעיר חיפה קונה את ליבו של ראש העיר דאז אבא חושי.  העירייה, בהנהגתו של ראש העירייה המכריז "אני רוצה שתהיה פה ישיבה" מקבלת על עצמה לקלוט את הישיבה כבי"ס תיכון עירוני ב´ ונוטלת על עצמה לצד תורמים אחרים את מימון הלימודים התיכוניים ובניית הכיתות הראשונות.

האגודה מצידה פועלת להחזקת הפנימיה ולגיוס כספים להקמת מבנה לפנימיה ולחדר אוכל.  מועדון בני עקיבא הופך לפנימיה, בונים בזריזות אסבסטון למטבח וחדר אוכל, ועליית הגג של בית הכנסת הגדול בקריה תשמש ככיתת הלימוד.

תלמידים קבצו מרחבי הצפון, 24 נמצאו, מהם רק 2 מקרית שמואל שעדיין לא האמינה כי המוסד החדש יוציא את שנתו הראשונה.  אותו זמן מיטב הנוער הדתי בקריה הרחיק למדרשית נועם, לכפר הרא"ה ואף לישיבת מרום ציון שבירושלים, וקשה היה לשכנע את הורי הקריה לשלוח את הילדים לישיבה בחיתולים.

עמדו איפוא המייסדים ערב ראש חודש אלול ורב אין.  נמצא מועמד שהתחרט, התלמידים כבר עומדים בפתח עם מזוודות ועדיין אין רועה, והמבוכה רבה.

אותו זמן (חורף תשכ"א (ספטמבר 1960)) מתדפקים 2 שליחים על דלתו של אברך צעיר בן 24 מטופל במשפחה צעירה בגבעת שמואל שליד בני ברק, ברוך אדלשטיין שמו, ובפיהם שליחות בשמו של הרב נריה: "אתה מבוקש למפעל חלוצי בצפון".

אף שטרוד היה האברך בהצעה לרבנות בכפר פינס, חזקה עליו בקשתו-מצוותו של הרב נריה: "סע לשלושה שבועות לאותו מקום בלתי ידוע ותתרשם".  אורז הרב מזוודה, משאיר את האשה והילדים, ומפליג צפונה.

בקריה פוגש הרב אדלשטיין את היזמים קורן ויוסיפון ואח"כ גם את אפרים יונאי מי שעתיד להיות מרכז התיכון, ומיד "נתפס" לרעיון.

על תוכניות ארוכות טווח ועל יעדים חינוכיים לא מדברים.  "אז לא עשו פרוגראמה.  לפני שלושים שנה לא דיברו על תוכניות.  לא ועדה ולא תכנון, קופצים לבריכה ושוחים בה. לא שאלתי על משכורת, לא הצבתי כל תנאים, לא דיברו על משכורת וגם לא נתנו", מספר הרב אדלשטיין (ראיון כנראה משנות ה- 90 של המאה ה- 20, לרגל 30 שנה לישיבה).

קודם לכן כבר מצורף אפרים יונאי, מורה ומחנך בעל מוניטין, כמרכז התיכון.  

"בקיץ עמדתי על סולם לצבוע את הדירה.  נכנס יוסיפון כרוח סערה ´אפרים אנחנו מקימים את הישיבה ובחרנו בך כמרכז התיכון´.  עם המברשת בידי סחטו ממני הסכמה", מספר יונאי.  לא נמנו ולא גמרו, עד אשר הלך הרב אדלשטיין ליונאי שהתרשם מהמעמד, והפור נפל.  הישיבה קמה.

בחורף תשכ"א, משהפכה הישיבה לעובדה קיימת, עוסקים במרץ רב במימוש התוכניות לבנין הישיבה על מגרש שהוקצה כך בלב הקריה.  העירייה נוטלת על עצמה להקים את הכיתות הראשונות והאגודה עמלה על גיוס כספים להקמת בנין הפנימיה.

לגיוס המשאבים נרתם גם השר משה חיים שפירא והסתדרות הפועל המזרחי בארה"ב, ואלה משדכים בין הישיבה שזה הוקמה לבין משפחתו של הרב אהרן דוד בוראק זצ"ל (Rabbi Aaron Dovid Burack) [1892-1960], ששימש כראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי שבניו יורק, וחוג תלמידיו ומוקיריו אשר מבקשים להנציח את מפעל חייו של הרב בוראק במפעל תורני לזכרו.

המשפחה וחוג מוקירי הרב בוראק בארה"ב, מקימים ועד אמריקאי אשר מתחייב לגייס למפעל הקמת הפנימיה תרומה של 50,000$ תוך שנתיים, והשר שפירא מקבל על עצמו לגייס תרומה כפולה של 10,000$ לאותה מטרה.

התרומות מבוששות להגיע בהיקף המובטח וחולפים כמעט שלוש שנים עד אשר בקיץ תשכ"ג מוכרזת הישיבה כ- ישיבת בנ"ע פרחי אהרן ע"ש הרב אהרן דוד בוראק זצ"ל, קרית שמואל – חיפה, תוך התחייבות הועד האמריקאי להמשיך ולעמוד לימן הישיבה בפעולות הבניה והפיתוח.  בתשל"ב, כעשור יותר אחרי הקמת הישיבה, מגיעה פמליה נכבדה מארה"ב הכוללת את משפחת הרב בוראק זצ"ל ונציגי קהילת "אוהל משה – חברת תהלים" מניו יורק, ובטקס חגיגי הוקדשה הישיבה ע"ש הרב בוראק".

שער "פרחי אהרן", חלק ראשון (HebrewBooks), תשי"ד 1954

"הצפה", 25 ליולי 1963

שנת הלימודים תשכ"ד: 170 תלמידים ("הצפה", 5 לספטמבר 1963)

סדר היום בישיבות בני עקיבא, תשכ"ט 1968

לקריאה נוספת:

-         ספר "פרחי אהרן", חלק ראשון וחלק שני.

-         מכתב בכתב ידו וחתימתו של רבי אהרן דוד בוראק אל מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק - ברוקלין/ניו יורק תרצ"ב

-         בוגרי בית-הספר חמ"ד לאן? - לבית-ספר תיכון דתי או לישיבה? / אפרים יונאי, 1961

-         התנועה בארה"ב תישא בעול הקמת ישיבות בישראל הרב ד"ר ברגמן בשיחה עם סופרנו ("הצפה", 25 ליולי 1963)

-         מרכז ישיבות בנ"ע פועל להרחבת ובסוס 20 המוסדות הקיימים ולהקמת מרכזי תורה חדשים ("הצפה", 5 לספטמבר 1963)

יהודי / אלכס קָלִיט [משוֹאה לתקומה]

 

מתוך הספר "שירת חיי : [משאול תחתיות ושואה מקוללת - לאויר פסגות בארץ המהוללת]" (מידע קטלוג ULI) מאת אלכס אלכסנדר (סנדי) קליט (קינסטלינגר KÜNSTLINGER), 1926-2004.  עמוד 183.

ספר אוטוביוגרפי כתוב חרוזים באופן כישרוני ומיוחד מאוד.  189 עמודים, כריכה קשה, מידות: 28 על 22 ס"מ.  כולל מסמכים, תעודות, וכ- 75 תמונות.  בגב הספר מופיעים שני הפסוקים הראשונים מתהלים קמ"ו: "הללויה הללי נפשי את ה': אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי".

הספר הוא גלעד להורי הקדושים, ה' יקום דמם,

שנהרגו באושוויץ בשנת תש"ד, על קידוש ה' ועמם,

מגן העדן, מקום מנוחתם, באווירה קדושה וחמה,

מתבוננים בי ושואבים, אני מקווה, פירורי נחמה.

תוכן העניינים

פרק א': אמונתי, עמוד 9: אִם, חלום חלמתי, עשרת הדברות – הקוד האתי שלנו, המאה ה- 20, המאה ה- 20 ליהודים, סוגי אמונה, אמונה תמימה, על נסיך שבכל יום עמנו.  //  פרק ב': קורות חיי, עמוד 27  //  פרק ג': משפחתי, עמוד 59  //  פרק ד': פעילותי, עמוד 115  //  פרק ה': פרפראות, עמוד 159: אמונה, הפרט והחברה, גוף ונפש, דיבור, הנהגות, העם היהודי, ארץ ישראל, מדינת ישראל, תרבות, חיים, ביני לבוראי.

מתוך עמוד הזכרון באתר ממוריז+memoriz

ב- 22/5/1944 הגיעה המשפחה לאושוויץ.  כל המשפחה הושמדה מיד. אלכסנדר ואחיו יצחק היחידים שניצלו.  ב- 10/2/1945 שוחררו אל החופש. אחרי תקופת התאוששות בין היתר בוילה בבאקולי (Bacoli) שבדרום איטליה בעזרת הבריגדה היהודית העפילו לישראל באוניה 4 חרויות.  האוניה שהגיעה לנמל חיפה נשלחה ע"י הבריטים על כל נוסעיה בחזרה לקפריסין.  שוב עלייה לישראל והפעם דרך מחנה המעצר בעתלית...

תוספת רקע מ- ויקיפדיה

האניה "ארבע חירויות" הפליגה מאיטליה ב- 23 באוגוסט 1946, בשעה 03:00.  ב- 2 לספטמבר גילו הבריטים את האניה.  למחרת הועלו המעפילים לספינת הגירוש "אמפייר הייווד" (Empire Heywood) (לא ברור האם גורשו מנמל חיפה או מקום אחר), שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין.

מחנה המעצר בעתלית נפתח בינואר 1940... מתחילת 1946 עלתה אוכלוסיית המעפילים העצורים במחנה עתלית באופן משמעותי וביולי 1946 המחנה התמלא עד אפס מקום.  מאוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש את המעפילים שנתפסו למחנות המעצר בקפריסין.

עד כאן מ- ויקיפדיה

ב- 15 למרץ 1947 מגיעים חזרה ארצה אלכסנדר (21) ואחיו יצחק אויגן (23) קינסטלינגר  באניה "אושין ויגור" (Ocean Vigor), מקפריסין לחיפה.  מחיפה הם מועברים למחנה המעצר בעתלית ומשם מגיעים בהמשך לכפר פינס.

מעניין.  עולה איתם ארצה גם משה קלגסבלד (1924-2017).  משה היה בהמשך בוועד יוצאי טשביניה.  טמון בבית העלמין "סגולה" פתח תקווה (תמונה מאתר GRAVEZ).

סיפור בתוך סיפור: במאי 1913 עלו ארצה מפולין, שרגא פייבוש גרוס ואפרים (1894-1972) – בן הזקונים שלו, בניסיון למצוא מקום מגורים ראוי למשפחתם הגדולה.  האֵם אסנת ותשעה ילדים נשארו בפולין.  זה היה מורכב ומאתגר.  שרגא – הסבא רבא של משה קלגסבלד – נפטר בצפת ב- 1915.  אשתו אסנת נפטרה באושפיצין (פולין) ב- 1919.  אפרים, הבן הצעיר, הצליח להתמקם בחיפה והקים שם משפחה.

רייזל (גרוס) ואלחנן זאב (חוּנה וולף) קלגסבלד, היו הסבא והסבתא של משה.

צילום: שרגא רוזנבלום – מצאצאי שרגא ואסנת גרוס

צילום: שרגא רוזנבלום – מצאצאי שרגא ואסנת גרוס

רוֹדָה, כלתם של שרגא ואסנת, אשת בנם הבכור הרב אברהם גרוס (1870-1943), הייתה אחותה של רבקה רחל (שארף) רוטנברג... שהייתה סבתא של סבא שלי.  רודה ורבקה רחל היו נכדות של הרב משה יעקב יעקל שארף (ה- "דרכי יושר"), מ- אושפיצין.  הסבא של סבא שלי, בעלה של סבתא רבקה רחל, היה ר' וֶלְוֶלֶה (זאב וולף) רוטנברג.  סבי אפרים (רוטנברג) יונאי (1921-2007) הגיע ארצה ביום שני, ערב פסח ה'תרצ"ט, 3 לאפריל 1939.  בעודו ב- "קיבוץ רודגס" פתח תקווה קיבל גלויה מסבו, סבא וֶלְוֶלֶה (תאריך לא ידוע).  גיסו של הסבא/הדוד-רבא אברהם גרוס מוסיף שם כמה מילים, בהם מזכיר את אחיו אפרים בחיפה (נא לא להתבלבל בין שני ה- "אפרים"):

צד אחד של הגלויה

[צדה השני של הגלויה, מלא בכתב צפוף, בעברית, מילים מרגשות מסבא לנכדו]

תהיינה נשמות כולם צרורות בצרור החיים

ב- 2016 יצר איתי קשר בחור צעיר – צאצא נוסף של שרגא ואסנת גרוס – בן נין של בנם חיים צבי ואשתו נעטל גרוס.  הסתבר שאשתו היא נכדה של הרב ברוך אדלשטיין (1936-2015), שהיה ראש הישיבה הראשון וממקימי ישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" בקרית שמואל (חיפה)... יחד עם סבי סבא אפרים, שהיה גם מנהל התיכון הראשון שם... כפי שהופיע בעבר באתר הישיבה, וכעת נגיש רק ב- "ארכיון האינטרנט", תולדות הישיבה:

... אותו זמן (חורף תשכ"א (ספטמבר 1960)) מתדפקים 2 שליחים על דלתו של אברך צעיר בן 24 מטופל במשפחה צעירה בגבעת שמואל שליד בני ברק, ברוך אדלשטיין שמו, ובפיהם שליחות בשמו של הרב נריה: "אתה מבוקש למפעל חלוצי בצפון".  אף שטרוד היה האברך בהצעה לרבנות בכפר פינס, חזקה עליו בקשתו-מצוותו של הרב נריה: "סע לשלושה שבועות לאותו מקום בלתי ידוע ותתרשם".  אורז הרב מזוודה, משאיר את האשה והילדים, ומפליג צפונה.  בקריה פוגש הרב אדלשטיין את היזמים קורן ויוסיפון ואח"כ גם את אפרים יונאי מי שעתיד להיות מרכז התיכון, ומיד "נתפס" לרעיון.  על תוכניות ארוכות טווח ועל יעדים חינוכיים לא מדברים.  "אז לא עשו פרוגראמה.  לפני שלושים שנה לא דיברו על תוכניות.  לא ועדה ולא תכנון, קופצים לבריכה ושוחים בה. לא שאלתי על משכורת, לא הצבתי כל תנאים, לא דיברו על משכורת וגם לא נתנו", מספר הרב אדלשטיין (ראיון כנראה משנות ה- 90 של המאה ה- 20, במלאות 30 שנה לישיבה).  קודם לכן כבר מצורף אפרים יונאי, מורה ומחנך בעל מוניטין, כמרכז התיכון.  "בקיץ עמדתי על סולם לצבוע את הדירה.  נכנס יוסיפון כרוח סערה ´אפרים אנחנו מקימים את הישיבה ובחרנו בך כמרכז התיכון´.  עם המברשת בידי סחטו ממני הסכמה", מספר יונאי.  לא נמנו ולא גמרו, עד אשר הלך הרב אדלשטיין ליונאי שהתרשם מהמעמד, והפור נפל.  הישיבה קמה.