לזכרם: עוזיאל (3), רייזל (9), וחיים משה (68)

 בניין 216, מחשבים ומתמטיקה, באוניברסיטת בר-אילן, וגן הזכרון מערבית לבניין (תמונת GoogleMaps), הוקמו והוקדשו ע"י אברהם נתן (1906-2004) ואדיטה עטא דינה (1916-1999) שפיגל ז"ל, לזכרו של בנם עוזיאל אוסקר הי"ד (1941-1944) שנספה באושוויץ בהיותו כבן שנתיים וחצי.  אברהם, אדיטה, עוזיאל ובני משפחה נוספים גורשו לאושוויץ מגטו מונקאטש הונגריה, ב- 19 למאי 1944.

ראו: "דף עד" ב- "יד ושם" לזכרו של עוזיאל, כולל תמונתו + פרטים ב- GENI על עוזיאל, אביו ואמו.

לוח הזכרון הנ"ל ממוקם בצנעה על קיר בניין 401 באוניברסיטת "בר אילן" – בניין הספרייה המרכזית ע"ש גוסטאב קורצוויילר Gustav Wurzweiler, מימין לגרם-המדרגות הצדדי-מזרחי (תמונת GoogleMaps).

גרטי ריזל נולדה ב- 1935 ב- סצ'ובצה / טשעטשעוויץ (Sečovce), סלובקיה, צ'כוסלובקיה להוריה מאיר Emery Imrich (יליד 1909) ופרומעט Stefania (לבית Bley(?)/אולי Blau) (ילידת 1916) שטרן.  לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה ע"י הנאצים (מרץ 1939), שינה מאיר אמרי את שם המשפחה ל- סקאלא Skala, והמשפחה עברה לברטיסלאבה, שם חיו כ- 5 שנים בזהות בדויה.  בתחילת 1944 נראה היה שהונגריה היא מקום בטוח יותר ומשפחת סקאלא עברה לשם, אך לא לזמן ארוך.  ב- מרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה, ומשפחת סקאלא נתפסה ונשלחה למחנה ראוונסבריק (בגרמנית: Ravensbrück).  עם התקרבות כוחות-הברית, נשלחו גרטי ריזל והוריה לברגן-בלזן.  גרטי ריזל חלתה שם בטיפוס.  משפחת סקאלא שוחררה משם עם שחרור המחנה ב- 14 לאפריל 1945 וחזרה לברטיסלאבה.  גרטי ריזל אושפזה, אך כאמור נפטרה שם ב- ט תמוז תש"ה, 20 ליוני 1945.  ההורים שרדו והיגרו לארה"ב.  מאיר אמרי נפטר ב- 1994, ופרומעט סטפניה ב- 2012.

ב- "יד ושם" יש, נכון להיום, 3 רשומות על שם גרטי, שצריך לאחד (1, 2, 3).  בשלישי, מתועד לוח זכרון זהה לזה שבבר אילן, בבית הכנסת של בית החולים "שערי צדק" בירושלים.

(המידע נאסף ממקורות שונים אונליין: פייסבוק, Find a Grave, יד ושם ו- JewishGen)

לצערי, יגעתי ולא מצאתי באתר האוניברסיטה מידע אודות עוזיאל וריזל.  ראוי ונכון שהאוני' תקדיש מקום באתר האינטרנט שלה, לאנשים המונצחים ברחבי הקמפוס על בניינים, מחלקות, גינות, שלטים ולוחות זכרון.  ראוי שתהיה מפה אינטראקטיבית עם מיקומם בקמפוס, צילום המקום, ופסקת-זכרון צנועה לכל אחד.  כדי שזכר הנפטרים אכן יהיה "לזכרון עולם".

להבדיל...

מעריב, 17 אפריל 1967

ב- 2019 שלחתי אימייל למשרדי המרכז החינוכי "רמות שפירא":

... באתר שלכם אתם כותבים שהמקום הינו "מרכז חינוכי", ובו אתם מלמדים על יהדות וערכים; אבל לא ע"ש מי אתם נקראים?? מדוע אתם נמנעים מלציין זאת באתר שלכם?

לצערי, לא זכיתי למענה.  מאז 2019 האתר שודרג ומותג מחדש, ונראה, באופן תמוה, שהם עדיין נמנעים שם מלציין על-שם מי הם נקראים.  מצד אחד הם אומרים: "נשמח לעזור ולענות על כל שאלה שתהיה לך", אך בפועל הם מתעלמים מפניות... ונמנעים מלציין את שמו של האדם שבזכותו הם בכלל קיימים – חיים משה שפירא (1902-1970).  אכן לא יאומן כי יסופר.

מעניין שנכון לכתיבת שורות אלה, למרות הידיעה הברורה על-שם מי נקרא מרכז "רמות שפירא", המקום גם לא מופיע ברשימת הישובים והרחובות, בויקיפדיה, שם מונצח השר לשעבר, כנ"ל.

מעניין מה היה אומר על כל זה הרב מאיר בר-אילן (1880-1949), שהאוניברסיטה (עדיין?!) נקראת על שמו... וכן הישוב "בית מאיר" שמרכז "רמות שפירא" שוכן בתחומו: האם חשוב להנציח ולשמור על זכרון הנפטר וכבוד המת, או לא חשוב? גם מעניין מה היה אומר על הנושא אביו של הרב מאיר – הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893) – ראש הישיבה המפורסמת... שדבריו (העמק דבר/פתיחה לספר בראשית) ידועים לכל בר-בי-רב, מדוע נקרא "ספר בראשית" "ספר הישר", ומדוע נקראו אבותינו – ישרים (דברי-חכמה שמאוד רלבנטיים לצערי גם בימים אלו):

"... דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים.  על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס.  ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה.  כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!

ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר, שהוא ספר הבריאה."

על אנשי מגדל בבל אמר הנצי"ב (ראו שם בערכו בויקיפדיה):

בתיאור מגדל בבל הנצי"ב מציג חברה טוטליטרית, המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם. הוא מתאר כיצד חברה כזו תתפאר בשלום ובלכידות בתוכה, אבל למעשה תרדוף ותשפוך דמו של כל שיעז להתנגד.

ולהלן במילים שלו, בפירושו "העמק דבר" (בראשית יא ד), מאתר "ספריא":

ונעשה לנו שם. אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר.  דבל״ז אינו מועיל המגדל.  כ״ז היה לחשש.

פן נפוץ על פני כל הארץ. אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם.

 

ת.נ.צ.ב.ה

בצל אילן אחד / מלכה (הופּשטיין) שפירא

 

בצל אילן אחד: סיפור אוטוביוגרפי מתוך הספר "מדין לרחמים: סיפורים מחצרות אדמו"רים", עמודים 272-275.  הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1969.  ספרית אמונים / ט.  הסיפור פורסם לראשונה בעיתון "הצֹפֶה", יום שישי כ"ה סיון תרצ"ח, 24.6.1938, בנוסח שונה.  כשמלכה שפירא כותבת ב- 1938: "לפני שלוש עשרה שנה"... הכוונה היא לשנת 1924-1925 כשמשפחת הופּשטיין הגיעה למקום שיתפתח ויהיה לכפר (ה)חסידים.  גרסה נוספת, כולל פרטים אוטוביוגרפיים נוספים, פורסמה בעיתון "הצֹפֶה", יום ראשון כ' ניסן תשכ"ו, 10.4.1966, תחת הכותרת: "אשרינו שזכינו: קטעי זכרונות".  מומלץ לקרוא.

חבויה ישבתי בצל עצי פלפל, ששתלה אחותי חוה בגינתה ב"כפר חסידים".  הקשבתי לרחש השירה של המון היצורים בגינה ועיני רואות את רקמת צבעי הפרחים למיניהם.  עצי הפלפל גבהו ויפו וענפיהם המרובים מתנוצצים מול השמש.  הם תלויים ויורדים מטה כמו מרשלנות שלאחר יגיעה – יגיעת הצמחיה.

          והחמה מעניקה ממרומים, כמלך רב חסד ונדבה, ניצוצות למכביר, כדי להפיג עצב ולעורר תקוה בלבבות.  האדמה עטפה דשא, כדי לשמור על שרשי התפוח, בשזיף והאשכולית שבגינה.  הצפרדע מקרקרת והלטאה רצה בזריזות בתוך העשב.  דומה, זו וזו סוברות: להן הוא הדשא, שלהן הוא הנוה הזה.  הצרצר מצרצר בלי הפסק, הזמיר גם הוא התחיל בשירה, ומקהלת ציפורים ענתה לו מעל עצי הפלפל הגבוהים.  והנה ציפור רב-גונים פרש מתוך המקהלה, נשק נשיקת פיו לבת-זוגו, שעמדה על בד האשכולית וחזר למחנה הציפורים המצייצות.

          לפני שקיעת-החמה עברו בכביש שמעבר לגינה קבוצות ילדים מאירגון "בני עקיבא".  הם הלכו ל"נוער הדתי" החונה על הגבעה של "כפר חסידים", לפנים "עבודת ישראל".

          ננערתי מהרהורי.  עזבתי את הגינה והלכתי בחברת איכרים אחרי הקטנים.  עברנו את הכבישים של שכונות הכפר: "עבודת ישראל", "נחלת יעקב" ו"הפועל המזרחי".  מתוך עצי ברושים, עצי אורן ועצי פרי הציצו אלינו הצריפים.  כיצד צצו, כיצד גדלו עצי פרי בחיק הקרקע של "חרושת הגויים", שעטתה קוצים מאות בשנים? ועצי הברושים, שגדלו מנטפי הזיעה ובאנחת נכאים של אלו, שחלו ונבלו באביבם – בכמה יוהרא מזדקפים הם כלפי השמים? ומה הרעש וההמולה של כל מיני בעלי הכנף, הבונים את נוויהם בגינות המושב הזה?  הרי ילל הישימון הפחידם לפני עליית החסידים על אדמת "חרושת הגויים" וצפצוף ציפורים היה מכאן והלאה? עופות טרף בלבד עברו בנדודיהם  את השדות השוממים.  וכשמצא עוף טורף את אחד החסידים בראשית עבודתו בשדה, חטף את תרמילו עם פתו ושעונו שבתוכו, חטף, גזל וברח.

          גם הגבעה של הנוער הדתי אחרת אראנה כעת, משהיתה לפני שלוש-עשרה שנה.

          בניינים יפים בנויים עליה, והיא יושבת בין שדמות תבואה, גני פירות וגינות ירק ועל ראשה הבריכה הגדולה, המשקה את רוב השדות של עמק יזרעאל.  גם מגדל גבוה מזדקר מבין גגות הבתים.  זהו זרקור האבטומאטי, העומד כמזכיר פגעים האורבים מעבר למושב.

          אחרת היתה הגבעה בזמן שהתגלגלנו אליה לפני שלוש עשרה שנה.  עברנו את הגשר, שעל נחל קישון, הגשר, שתוקן מחדש, אחרי שהבדווים החונים בסביבה הרסו אותו תכופות.  נסענו דרך שדות קוצים, האדמה היתה מנוקבת ככברה ומתוך אילני הסרק בצבצה לעינינו הגבעה על צריפיה הסדוקים.  לרגלה בקעות פרא וסביבה עזובה ושממון.  ראיתי אז את הצריפים באספקלריה של לבי.  מתוך הרהורי על בית אבא ז"ל, בצבץ לפני המושב בראשיתו.  דומה היה עלי אז, שהוא פרח במוצאי שבת, בתקופת האביב, עם עלות השחר, בזמן שפסקה השירה, שירות "אליהו הנביא", בחדר הקטן של המגיד, ז"ל.  הבתים הבנויים גזית, שליד החדר הזה, נהרסו כמה פעמים בידי גייסות, שעברו דרך קוז'ניץ העיר, בימי מלחמות.  ומעשה נס, שהחדר הזה עומד וקיים תקופות הרבה.

          דומה, עם עלות השחר בזמן שפסקו הזמירות, קם הנצר הצעיר של המגיד, ז"ל, נעץ קנה בים השממה הזה וקראו על שם המגיד "עבודת ישראל".

          החברים הקימו את הצריפים, הכניסו את ספר התורה, שהעלו עמם, לארון הקודש, ויצאו לחרוש את האדמה השוממה.  ודומה שהסוס הזה, שנביא "עבודת-ישראל" רכב עליו בצאתו להגן על החברים הנתקפים על יד נחל הקישון, הוא הסוס, שיצא בו את החצר בקוז'ניץ, עם חבורת חסידים למצוא חלקת חיטה למצה שמורה.  אבל לא הוא, מפני ששם יצאו הגויים ואמרו לו: "ה' עמך, נצר המגיד".  וכאן בא רץ מנחל קישון וקרא:

          "בדווים עליך, הרב הופשטיין!" והבדווים באו מזויינים במקלות ובאלות.  ועם הערב השמש, כשהצפרדעים קירקרו בנחל קישון, קול צווחה נשמע – ודמים בדמים נגעו.  הרב הנשיא נפצע בידו כשהוא רוכב על סוסו הערבי, חברים אחדים נפצעו פצעים קלים.  לבסוף גברה יד החסידים והמתנפלים התחילו בורחים, כשה"כפיות" הלבנות שלהם מתנפנפות במרחקי השדות השוממים ונעלמות עם דמדומי החמה בתוך האפקים האדומים שאין להם סוף.

          ואותם האפקים הרחבים, שאין להם סוף, אתה רואה כעת מן הגבעה של כפר הנוער הדתי והריהם עוטפים לא שדמות פרא, אלא שדות תבואה של כפר חסידים, שבהם איכרים חורשים בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה.

          בבואי אל הגבעה של הנוער הדתי הכרתי את האילן המצל ההוא, שהייתי יושבת תחתיו לפני שתים עשרה שנה, בזמן שחברי "עבודת ישראל" ירדו מן הגבעה הזאת, הנחבאת בין אילני הסרק, אל העמק אשר לרגליה, ובני "נחלת יעקב" ירדו עמהם מן הגבעה הקרחה, אשר ממולה; "הפועל המזרחי" נצטרף אליהם ומהם נבנה הכפר בעמק זבולון, הוא כפר חסידים.

          כשירדנו אז לעמק, והוא שמם וזרוע קוצים, עליתי אל הגבעה, שזמן חנותנו עליה היה למעלה משנה והעניינים רבים וקשים.

          עליתי אז כדי לחפש בין אילני הסרק את סבל חיינו, ונתקלתי באותו אילן מצל, אילן עתיק יומין, ששרשיו נעוצים בתוך הסלע וענפיו מרובים מאוד, ישבתי סמוך לו ונתתי עיני בקיפולי גזעו.

          לפני עידן ועידנים נבקע הסלע והאילן התפרץ מתוכו.  יתכן, שהוא שמח בשמחת העולם וחש את כאבו, מכיוון שהוא התפתל והתקמט.  התחלתי בודקת אותו: היכן קמטי היסורים של אותו מושב עובדים? היכן סימני הרטט, שהיה מרטט עם היוצאים לשמירה בלילות האפלים, בשממה עם יללת התנים? והיכן סימני הזיעה שהיה מזיע עם היוצאים לחרוש באדמת טרשים וביוון הביצה?

          הר הכרמל נתעטף אותה שעה בעננים כבדים.  רוח זלעפות השתובבה וגשמים התחילו שוטפים בשפע רב.  השקפתי על העמק ולבי נזדעזע: ים של ביצות השתרע וצריפים סדוקים טבעו בתוכו.  קולות קטועים נבלעו בשריקות הרוחות.  אילו תרנגולים קראו בתוך לול עץ ופרות געו ברפת.  גם בכי תינוק וגניחות אדם חולה פרצו מתוך הצריפים.  הרוח היכה בענפי האילן.  נלחצתי אז אל הסלע, שילבתי זרועותי בענפיו ובלבי תפילה...

          והרי אני אחרי שתים עשרה שנה על הסלע, שמתחת לאותו האילן.  והוא מטה את ענפיו המרובים סביבו ומגן על תינוקות מכפר חסידים ועל נערים ונערות עבריים, שנצלו ממלתעותיהן של חיות רעות.

          והנוער הדתי מארצות הגולה, החונה על הגבעה נהנה שעה קלה מצללי עציה ומהנוף הפורח סביבה והתינוקות והנוער מ"כפר חסידים" שרים על הסלע, תחת כפות התנאה העתיקה, שרים ועולים לראש הגבעה, לראות בבריכה המשקה את שדות עמק יזרעאל ויורדים לפני שקיעת החמה במערב להר הכרמל, עד שזוממי הרס מגיחים מבין ההרים, להמטיר כדורים על המושב.

          החמה שקעה.  ערפל קל, אדמדם, הליט את המושב.  הממטרות הסתובבו סחור-סחור והאכרים הניסו את הבקר לרפתות.  הזרקורים מגבעת "הנוער הדתי" ומהגבעה המרכזית שבכפר התחילו מאירים את ההרים ושומרי הלילה עשו אוזנם כאפרכסת: שמא אורבים מרצחים מעבר לגדרות? שמא מכוונים הם את רוביהם כלפי המושב?

          רעד חרישי מאחד את המושב והתינוקות שואלים בחרדה: מתי יחדלו זדים? מתי תבוא הגאולה?

          כשחזרתי מן הגינה, גינת אחותי, התהלך נבחן הכלב, עז-הנפש, באוזנים זקופות.  הוא שמר על נחלת הבעלים בקולי-קולות, וכשהעיז הקיפוד להתגנב מגינת השכן אל החצר, הסתער נבחן בשטף קצף: הב הב, מסתער ונושך, והיצור הדוקר מתגלגל ומנקר את עיניו.

          הגינה היתה עטופה בחשכה ושרויה בדומייה.  עצי הבר אשר על הרי זבולון צופים כלפי הפרחים שמתכנסים שתויי טל ונרדמים.  רוח מערבית לוחשת לענפי האילנות, הצרצר אינו פוסק מלצרצר – לילה ירד על כפר חסידים.

עד כאן הסיפור

פרטים גנאולוגיים וקשרי משפחה

אביה של הסופרת מלכה (הופשטיין) שפירא, 1894-1971 (GENI) – היה הרב ירחמיאל משה הופשטיין (האדמו"ר מקוז'ניץ),  1860-1909 (GENI).  אחות אחת של מלכה הייתה רחל חיה מרים (הופשטיין) שפירא, 1889-1937 (GENI) – אשתו של הרב קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה, הי"ד, 1889-1943 (GENI).  אח אחד היה הרב ישראל אליעזר הופשטיין, האדמו"ר מקוז'ניץ, 1898-1966 (GENI) – ממייסדי כפר חסידים (ראו קישורים ופרטים להלן).  האחות המוזכרת בסיפור היא חוה (הופשטיין) שפירא, 1899-1978 (GENI).

מלכה נישאה לאדמו"ר אברהם אלימלך שפירא מגרודז'יסק, 1897-1967 (GENI).  בתם רחל שיינא (שפירא) הוטנר, 1915-1966 (GENI) לה מוקדש הספר, הייתה אשתו בזיוו"ש של אברהם יהושע הוטנר, 1910-2009 (GENI), שאחותו חוה לאה, 1896-1944 (GENI) הייתה אשתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, 1891-1982 (GENI).

בני משפחת שפירא-הופשטיין היו מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק, 1717-1787 (GENI), המגיד מקוז'ניץ, רבי ישראל הופשטיין, 1736-1814 (GENI). אהרן הגדול (פרלוב) מקרלין, 1736-1772 (GENI), והאדמו"ר מרוז'ין רבי ישראל פרידמן, 1796-1850 (GENI).

לקריאה נוספת:

-         אברהם אויגן מיכאליס: כפר הנוער הדתי.  ראשיתו של הכפר.  הקמת כפר הנוער ובחירת עובדים.  קליטת חניכים בכפר.

-         אגודת הקהלות בפריס ממנה את רבה החדש,י. א. הופשטיין, מקוזניץ (דאר היום, 13 פברואר 1936)

-         מיסדו של כפר-חסידים בארץ: עם בואו של הרבי שליט"א מקוזניץ לביקור בישראל (הצפה, 29 ינואר 1953)

-         מודעה על פטירת חתנה של מלכה – הרב איסר סילמן (הדאר, 1 יוני 1962)

-         המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ זצ"ל – מראה וחמישים שנה להסתלקותו: אבי הבית וצאצאיו (הצפה, 20 ספטמבר 1964)

-         "עבודת ישראל" חוזרת לארץ ישראל (הצפה, 26 פברואר 1965)

-         נשיא "עבודת ישראל" שב אל נחלתו (הצפה, 4 פברואר 1966)

-         הרה"צ ר' ישראל אליעזר הופשטיין זצ"ל, האדמו"ר מקוז'ניץ: שלושים לפטירתו (הצפה, 19 ספטמבר 1966)

-         הרב אברהם אלימלך שפירא זצ״ל מגרודויסק (היום (תל אביב), 19 דצמבר 1966)

תורת הנקוד לבתי ספר / חנוך יָלוֹן

 שער מהדורא שלישית, 1950

מתוך המבוא

          בקונטרס זה אני מוסר לרבים את החומר שאני נוהג ללמד בביה"מ למורים "מזרחי" בזמן הראשון של כתה א', והוא בעקרו רכוז של פזורי פרורי ידיעות ומבוא לעצם הדקדוק הניתן בשאר הכתות (הרחבת הענינים, תנועות קדומות ומאוחרות וכו' אני נוהג לאחר עד כתה ג').

          המבטא הספרדי מציאות הוא בא"י, בין צדקו הראשונים שקבעוהו עיקר בדבור המחודש בין לא צדקו.  ומציאות זו תובעת יחס לענין תנועות גדולות וקטנות וחלוקתן ומנינן.

          ... חלוקה זו אינה עשוי לא למבטא הספרדי ולא למבטא האשכנזי ולא למבטא התימני, הקרוב לאשכנזי בהגיית התנועות.  במבטא הספרדי אין מבחינים לא בין קמץ לפתח ולא בין צרי וסגול ואין בו אלא חמש תנועות (ואכמ"ל בפרטי פרטים), ובמבטא האשכנזי, שתנועותיו שבע, אין בין התנועות הנ"ל הבדל של כמות אלא הבדל של איכות, והדברים ידועים ואינם צריכים באור.  ומאחר שמבטאנו ספרדי ומצד אחר יש גם מציאות של שמונה סימני תנועות (ומיליונים מישראל שאינם ספרדיים מתפללים ולומדים תורה וקוראים עברית במבטאים שאינם ספרדיים: אשכנזי, תימני וכו'), העמדתי את מנינן על חמש שהם שמונה, כלומר: חלוקה פוניטית וחלוקה של כתיב (סעיף 4).  ולא הלכתי בזה בדרכי ראשוני המדקדקים, שהיו מונים שבעה מלכים, מפני שמנין זה מתכוין לחלוקה פוניטית, כלומר: הנקדנים הטברניים התקינו למבטאם "האשכנזי", שהוא בעל שבע תנועות, שבעה סימנים **), והתנועות וסימניהן היו חופפים אלו את אלו.

... כתבתי מלעלה על פרקי ההברות ועל הדגש החזק, שנתתים במרכז.  נוסיף, כי השוא הנע מעורה באחד מכלליו בדגש חזק וכי ענין הוא להברות, ושוב הגענו למציאות הספרדית, שלא בטלה לא את הדגש החזק ולא את השוא הנע (ולא ספרדים בלבד מדקדקים באלו ושניהם נהגים ומשמעים.  ומורה בכתתו המלמד דקדוק ואינו נזהר בכך ומזלזל בדגש החזק ומניח את השוא הנע, הרי הוא נוטע ועוקר כאחת ועושה מבטאו "ספרדי" *).

מתוך מציאות ספרדית לא יכלתי להכניס לקונטרס זה את כל כללי הקמץ הקטן המקובלים בספרי דקדוק וקבעתי כלל, בלא יוצא מן הכלל, שאין הקמץ קטן אלא בהברה סתומה שאינה מוטעמת (סעיף 15), להוציא את הקמצים של קָדשים שָׁרשים ושל מָחרת, צָהרים, פָעלי וכו' וכו', שגדולים הם.  כך הוגים הספרדים את הקמצים הנ"ל וראיות בידינו לזקנה מופלגת של הגייה זו.  ונתעוררו על כך ספרדים עם ראשית תחית הדבור העברי... ואיני יודע לשם מה אהיה ספרדי יותר מן ספרדים ואוגיע את תלמידי, ללמדם דברים שאין להם שורש במציאות.  ואמנם בנקוד הא"י (קדם לנקוד הטברני וספרדי הוא בעקרו) מנוקד אַהלי (דניאל יא, מה), צַהרים (תהלים נה, יח) וכיוצא בהם... וכך הפלגתי את כל המיותר וקבעתי את הכלל המקוצר הנ"ל למעשה.  ונראה לי, כי גם מפני שתפסנו מרובה ונתרחקנו מן המציאות לא עלתה בידינו, ועד היום מועטים הם היודעים את כל כללי קמץ הקטן הכתובים בספרים והם נכשלים אף בצורות: אמנם, ויקם וכיוצא בהם והוגים אותן בקמת גדול.

          ... ויישר כחו של אשר ברש, ידיד נעורי ובן עירי, שהיה מזרזני למלאכה מעין זו וקרא את כה"י והעיר כמה הערות תקון.

יהי רצון שירצה פועל ידי, ח"י.  ירושלים, סוף תשרי, תרצ"ז.

תנועות (4).  שמונה סימני תנועות הם וזה סדרם: קמץ, פתח; צרי, סגול; חיריק; חולם; שורק, קבוץ.

          סתם קמץ הרי הוא קמץ רחב, והמבטא הספרדי אינו מבחין בינו ובין הפתח.  מעוט קטן של קמצים נֶהגים כחולם, כגון: כָּתְלי הקמץ הראשון של אָמְנם ושל חָכְמה ועוד, זהו קמץ חטוף.  אף בין צרי לסגול אין הספרדים מבחינים.  ואף שורק וקבוץ שׁוים בהגיתם.  נמצא שחמש תנועות הן *) וסימניהן שמונה **).

לקריאה נוספת:

-         חנוך ילון (ויקיפדיה)

-         מִבְטָא (Pronunciation)

-         תורת הנקוד לבתי ספר, בקטלוג ULI

-    "והאר עיני בהערותיך היקרות": חליפת המכתבים בין ש"י עגנון לחנוך ילון (תר"ץ-תשכ"ח).  אתר "בית עגנון" (וב-יוטיוב).