תקלה בשיקול הדעת

בשבת פרשת "נשא" (ה'תשע"ז), כשקראנו בהפטרה על התגלות מלאך ה' לאשת מנוח (ששמה לא נזכר במקום), נזכרתי שיש גמרא מסויימת המזכירה שמות נשים ששמן לא נכתב בתנ"ך.

במנחה, היפנה אותי, אחד מתלמידי החכמים, בדיוק למקור – מסכת בבא בתרא, פרק חמישי: "המוכר את הספינה", דף צא עמוד א (הציטוטים המנוקדים, להלן, צולמו מתלמוד שטיינזלץ):

מרים סמואל, בספרה "נשים נסתרות בתנ"ך: אמהות", מציינת ש- "מונים אותה בין כ"ג נשים ישרות גדולות בצדקות בישראל", וש- "מקומה בין כל הנשים המיוחדות מעיד על צדקותה".

"ואלו הן: שרה רבקה רחל ולאה, יוכבד מרים, ה' בנות צלפחד, דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל, אשה התקועית היא אשה חכמה, האלמנה של אליהו, השונמית, יהושבע, חולדה, נעמי, ואשה אחת מנשי בני הנביאים ואסתר המלכה" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד).

בהמשך, עיינתי בשאר ענייני עמוד צא ע"א.

הגמרא מתארת שם מקרה קשה מאוד, שהזכיר לי אירוע מהחיים האמיתיים, אליו נקלעתי, ממש בימים אלו,  שלא ברצוני, והשאלה היא: מה צריך להיות מוסר ההשכל?

מבאר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ):

... שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו בחתונותיהם, שנאמר: וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת, הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ; וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁבַע שָׁנִים (שופטים יב ט), ששישים ילדים היו לו, ובכל אחת ואחת מן החתונות שעשה להם, עשה שתי משתאות: אחד בבית אביו – של החתן, ואחד בבית חמיו – אבי אשתו, ובכולן לא זימן את מנוח – אביו של שמשון, שאשתו היתה עקרה מתחילה (ראה שם יג, ב).  אמר: פירדה עקרה במה תפרע לי?  שהרי למנוח אבי שמשון לא היו ילדים, ולא כדאי לי להזמין אותו, שהרי הוא לא יזמינני אליו.  שנה החכם: וכל הילדים של אבצן מתו בחייו.  וזהו שאומרים אנשים בפתגמם: שהולדת שישים ילדים, למה לך? השתדל והולד אחד, שיהיה זריז משישים.  כבועז, שמתו ששים ילדיו, וילדו האחרון שהוליד מרות, הוא כבודו, שממנו באה מלכות בית דוד.

ב- "עיונים" (ובהם מבחר שיטות ופירושים של הראשונים והאחרונים, דרכי פירוש נוספות, העמקת דברים, בירור מושגי יסוד, וביאור דרכי המחשבה), כתוב:

לא זימן את מנוח וכו'.  המהרש"א מעלה תמיהה: וכי אדם צדיק כבועז לא יזמין אדם רק משום שאינו יכול לשלם לו כגמולו? ותירץ כי מדובר כאן בעניין של שושבינות, שכפי שמוזכר בתלמוד היתה ענין של גומלין, מעין הלוואה, ולכן מי שלא היו לו ילדים לא נכנס לשושבינות.  ובעין יעקב אומר שמנוח אבי שמשון לא היה אדם חשוב לעצמו... ומשום כך לא הזמינו.

תכלס, נראה שזה לא משנה מה הייתה הסיבה בגללה לא הזמין בועז את מנוח – בסופו של דבר, שילם בועז מחיר אישי-משפחתי יקר ביותר על אי הזמנתו של מנוח.

הרב כהנא הציע שאבדוק מה המהר"ל אומר על הסוגיא הנ"ל.  מסתבר שהמהר"ל, לכאורה, חריף אף יותר בביקורתו על בועז; וכך כתוב בספר "חידושי אגדות מהר"ל מפראג, חלק שלישי", עמוד קיט (מקור: HebrewBooks):

ומה שאמר כי לא זימן את מנוח וכו'.  בא ללמד כי האדם שיש לו ברכה בדבר מה, אל יהא קל בעיניו שאר בני אדם שאינם במדרגת(ו) [זאת], ואם מבזה שאר בני אדם הש״י נוטל ממנו הברכה, שאין זה ראוי בשביל הברכה שנתן הש״י אליו שיהיה מקיל באחרים, ואף אם הוא בעל ברכה מאד הש״י נוטל ממנו ודבר זה היה סבה, כי הסבה אצל בועז, שמתחלה נתברך ברבוי בנים, ועכשיו מתו כולם, ולא נשאר אחד, דאם לא שהיה דבר זה הוא הגורם שיהיה לו קצת דעתו זחה עליו, והיה בעיניו שאר בריות שאין להם ברכה זאת מפני שאין להם בנים, קלים בעיניו, לא הגיע לו זה שמתו בניו.