רק בליל יום ראשון, 24 לדצמבר 2017, קראתי את רשימתו המצויינת של רענן שקד "בכי מעבודה", שפורסמה בגיליון "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
19 יום קודם. הרשימה מציפה שוב (וטוב שכך)
את תופעת ההתעמרות בעבודה... ו- "המגפה השקטה במקומות העבודה". יצרתי קשר עם רענן, שלשמחתי נתן לי הסכמתו לפרסום
הרשימה כאן, להלן. רענן גם היפנה את תשומת
לבי למאמר נוסף בנושא, שפורסם ממש היום (25.12), באתר "המקום הכי חם בגיהנום"
(אתר שעד היום לא הכרתי): אחרי 16 שנה של התעמרויות קרסתי. חוץ מלירות בי עשו הכול.
איך זה שכל דבר שאיננו הטרדה מינית עדיין
קביל במקום עבודה? איך ייתכנו בוסים שמייצרים סביבה רעילה לחלוטין? הגיע הזמן לשינוי
בתקשורת ומחוצה לה
רענן שקד
יש מצב – ואני אומר את זה בזהירות כל כך
מופלגת שמצידי אתם יכולים לכתוב כאן "אין מצב" – שליאור שליין הוא לא הבוס
הכי נוח, מתחשב ועדין שמישהו עבד איתו אי פעם.
ייתכן.
וממש בלי להגיד משהו ספציפי על שליין, ייתכן
שהעורך הראשי בתוכנית סאטירה שבועית לחוצה לא יזכור בכל זמן נתון לתת לך להיכנס לחדר
לפניו, להחמיא על הדבר ההוא שכתבת ובסוף לא נכנס ולתהות אם לשים לך סוכר או ממתיק בקפה.
ייתכן.
כי שליין הוא לא העניין. הוא עצמו, וכמה אנשים שעובדים עימו, הכחישו נמרצות
את הטענות כלפיו, אבל הן בהחלט סיבה לדיון עקרוני בנושא.
העניין הוא שבוסים – בפרט בסביבות עבודה
לחוצות ותחרותיות – עשויים להיות קשים, תובעניים וקצרי רוח. זו, אגב, זכותם. לפעמים זה בא עם הטריטוריה, לפעמים עם האישיות, ובמקרים
הטובים באמת – עם הכישרון.
השאלה היא איפה ומתי נחצים קווים – ואני
לחלוטין לא מדבר על עסקי ההטרדות המיניות, אני מדבר על הרבה קודם. אני מדבר על הבוסים שהופכים את חיי הכפופים להם למחנה
שבויים יפני. לגיהינום יומיומי קטן. כולנו הכרנו כאלה: בוסים צועקים, צורחים, יוצאים
מדעתם; בוסים שמפטרים בקפריזה של רגע ואז מתנצלים; בוסים שמטרידים בהודעות טקסט ושיחות
טלפון פאסיב־אגרסיביות בשעות שאינן, תחת שום הגדרה, שעות עבודה; בוסים שיבצעו בדיחות
פרקטיות על חשבונך; בוסים סאדיסטים שינחיתו עליך מהלומה מיותרת רק כדי לצפות בך מתפתל;
בוסים מנותקים, אדישים, קרים, יהירים. בוסים
הפכפכים; נעדרים; מליני שכר; מכחישי עבודה; חדלי אישים. והרשימה נמשכת.
כל זה, מתברר, אמור להיות לחלוטין מקובל
עלינו כעובדים, ולהפוך בעייתי רק ברגע שבו נשלח, מי ישמע, אימייל המאזכר את המילה המפורשת
"זקפה". קיבלתם "זקפה"?
לכו להתלונן. יש אצל מי. יש ממונה שתפקידו הרשמי, על פי חוקי העבודה, לסייע
לכם.
לא חוויתם הטרדה מינית? לא קיבלתם זקפה
אלא סתם אולקוס? דיכאון קיומי? מחלה כרונית? דפיקות לב מואצות? לכו חפשו. או כפי שניסח זאת אחד מבוסיי לשעבר, "לא טוב
לך? תתפטר".
איך קרה, בעצם, שכל דבר שאיננו הטרדה מינית
עדיין קביל במקום עבודה? איך ייתכנו סביבות עבודה רעילות לחלוטין? איך קורה שכל התנהגות
משרדית – אלימה, דורסנית ופוגענית ככל שתהיה – עדיין שמורה ומוגנת לבטח ברשימת זכויותיו
של הבוס? איך ייתכן שעם כוח גדול באה אחריות כל כך קטנה?
אז בואו; כשנתפנה לבסוף משלל מלחמות המינים,
אולי כדאי לעבור למקום החשוב הבא: מלחמות הכפופים. הגדרתם המחודשת של היחסים הקבילים בסביבת עבודה.
עד אז, פשוט נסו לחמוק מההמבורגר ההוא בדרכו
לקיר.
עד כאן הכתבה.
לקריאה נוספת:
-
כבוד העובד וחירותו ואיסור העסקה פוגענית: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" / אביעד הכהן (תשס"ה, ינואר 2005)
-
לחץ בעבודה: מה יקרה עם החוק למניעת התעמרות? מאז
עברה ההצעה בקריאה טרומית, ביולי 2015, היא לא קודמה ונותרה תקועה (גלובס, מרץ 2017)
זה המקום לציין לשבח את שמות האמיצים – יוזמי החוק למניעת התעמרות בעבודה:
אורי
מקלב (יהדות התורה), אורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו), אילן גילאון (מרצ), איציק שמולי
(המחנה הציוני), איתן כבל (המחנה הציוני), אלי אלאלוף (כולנו), דב חנין (הרשימה המשותפת),
ז`קי לוי (הליכוד), יעל גרמן (יש עתיד), יעקב מרגי (ש"ס), מיכאל
אורן (כולנו), מירב בן-ארי (כולנו), מרב מיכאלי (המחנה
הציוני), מוטי יוגב (הבית היהודי), משה גפני (יהדות התורה), ניסן סלומינסקי
(הבית היהודי), סופה לנדבר (ישראל ביתנו), עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), עמיר
פרץ (המחנה הציוני), רחל עזריה (כולנו), שלי יחימוביץ (המחנה
הציוני).
ויוזמי החוק בעבר:
דניאל
עטר (המחנה הציוני), מאיר פרוש (יהדות התורה).
