התפלגות נורמלית

יום שישי, ו טבת ה'תשע"ח

עולם קטן, חלק 1.  גיליון 629.  פרשת "ויחי"

התפלגות נורמלית

בשבוע שעבר כתבנו שאנו צמאים לגשם ולא פחות למי שיסביר לנו מדוע לא יורדים גשמים * הרב אביב זגלמן הסכים להרים את הכפפה שאף אחד לא מעז להרים * במאמר מנומק מסביר הרב מדוע זה שאתם קוראים לעצמכם ולחבריכם "דתיים" או "חילוניים", מוביל לקרע בעם עד שאין אומה להוריד עליה גשם * גרעינים מתבדלים, בתי ספר אליטיסטיים, ואפילו הרגשת שייכות לזר עם הכיפה – כולם חלק מזה * להתאחד למען ה'. והגשם

הרב אביב זגלמן, ראש ישיבת ההסדר חולון

הקריטריונים לזיהוי החטא המביא לבצורת:

א.     התורה מפרשת שהחטא הוא "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים", בחינת עבודה זרה.

ב.      מדינה נידונת בבצורת על פי רוב יושביה (כוזרי ג יט).  זהו חטא ציבורי, לא כזה שנעשה באופן פרטי ובסתר, אלא שייך לדפוס החברתי, לנורמה המקובלת, הלגיטימית והראויה.

ג.       גדולי הדורות התריעו על חומרת החטא ועונשו.

החטא לעניות דעתי הוא פירוד בעם ישראל.

בסוף שנת תרצ"ג, שבה עלה היטלר לשלטון, פרסם הרב קוק מאמר בשם 'מסע המחנות', לאור הדיכאון שעבר העם בשנה המקוללת, והצביע על החטא: "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות" – דתיים וחילונים (חרדים וחופשים בשפת דורו).  במקום אחר הרב מתנסח באותו הקשר: "זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית" (אורות התחיה כ).  אם כן, החלוקה המפרידה דתיים וחילונים היא עברה העונה לקריטריונים: זו ממש עבודה זרה, היא שייכת לנורמה החברתית, וגדולי הדורות התריעו כנגדה.

אינני בטוח שזו הסיבה לבצורת, אך הבירור והתיקון חשובים מצד עצמם.  היריעה כאן קצרה, והמעוניין בפירוט ומקורות מוזמן לצפות בסדרת שיעורים שלי בנושא 'פולמוס הפרדת הקהילות' באתר ישיבת ההסדר חולון.

גמילה מהמילים 'דתי' ו'חילוני' תחולל את השינוי התודעתי, שהוא העיקר.  לדוגמה, כשאציע שידוך ואמנע מלתאר את הבחור כ"דתי", איאלץ לתאר את רמתו הדתית הרלוונטית: האם הוא קובע עתים לתורה בבית מדרש, וכדומה.  בדיוק כשם שלא אתאר אותו כ'צעיר', כי אנשים לא מתחלקים לצעירים ומבוגרים, ובכל הקשר הצעירות מוגדרת אחרת

הפירוד מופיע במחשבה, דיבור ומעשה.

פירוד במחשבה

הרב כותב שהחלוקה לדתיים וחילונים נמצאת בדמיון שלנו, ואיננה מציאות אמתית.  ויש להבין את דבריו, הרי לכאורה באמת יש הבדל בין דתיים, שומרי מצוות, לבין חילונים, שאינם שומרי מצוות! כדי להסביר אקדים בשיעור קצר בסטטיסטיקה.  ישנם מאפיינים שבהם החברה מתחלקת באופן דיכוטומי, כלומר חלוקה ברורה וחדה לשניים.  למשל: גברים ונשים, יהודים וגויים.  אך במאפיינים שבהם ישנן מדרגות, ההתפלגות היא כעיקרון נורמלית, כלומר כפי גרף זה:

גרף

ציר y משקף את מספר האנשים, וציר x משקף את המאפיין.  לדוגמה, אם נמדוד את גובה האנשים במדינה, נגלה שהרוב הם בגובה די ממוצע, וככל שנתרחק מהגובה הממוצע, לגבוה או לנמוך, מספר האנשים יקטן.  כעיקרון, אם נמדוד כל מאפיין שיש בו מדרגות ביניים נקבל גרף דומה: חכמה, משקל, מוסריות, מוזיקליות, ספורטיביות, רגישות, וכן הלאה.

עד לפני 134 שנים, זו הייתה תמונת המצב גם ביחס למאפיין החשוב – רמת הדת.  מעט רשעים, מעט צדיקים, והרבה סביב הממוצע.  כאשר יש רצף חברתי בין רשעות לצדקות, לא שייך לחלק לדתיים וחילונים, בדיוק כפי שלא שייך לחלק דיכוטומית לגבוהים ונמוכים, כי הרוב באמצע, ויש רצף ומעבר הדרגתי.

ביום אחד, ט"ו במרחשוון תרמ"ד, פורסם בפולין מאמר מערכת בעיתון 'קול מחזיקי הדת', הקורא לבטל את מעמד הביניים, וליצור דיכוטומיה, חלוקה חדה ומפרידה לשניים: צדיקים ורשעים.  לשיטתם, הרצף מאפשר לנוע עליו, ולהידרדר, בלי משבר חברתי, בלי לוותר על השייכות.  יצירת הקבוצות, דתיים וחילונים, תעצור את סחף ההידרדרות הדתית, כי החברה הדתית תוקיע את מי שיורד מהרף המגדיר את הקבוצה.  מאמר זה הניע תנועה חברתית, וזו הצליחה לייצר תודעה ציבורית.

הגרף החדש שיצרה התודעה הזו הוא הגרף הבא:

גרף

גרף זה ביטל את מעמד הביניים.  הוא בא לבינוניים וכפה עליהם לבחור – או שאתם דתיים או שאתם חילוניים.  כך נוצר מצב שאין כמעט בינוניים: רוב האנשים בחרו באחת משתי הקבוצות ונשארו בה.  בתוך כל אחת מהקבוצות נוצר רצף חדש של דתיים יותר ודתיים פחות, חילוניים יותר וחילוניים פחות.  על ידי ביטול מעמד הביניים, ודחייתו לימין או לשמאל, מחולק העם לשניים: דתיים וחילוניים.

כשאתה יושב ברכבת, ומולך יושב אחד עם כיפה ולידו אחד בלי כיפה, ואתה מרגיש שייכות קבוצתית לזה וחוסר שייכות לזה, אף על פי שאת שניהם אינך מכיר, זוהי שנאת חינם, בשני הרגשות.

תגובת הנצי"ב למאמר זה הייתה חריפה ביותר: "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה... והאיך נאמר להיפרד איש מרעהו ויבואו אומות העולם ושטפונו מעט מעט ח"ו" (משיב דבר א מד).  הרב קוק למד באותה שנה בישיבת הנצי"ב בוולוז'ין, וספג את משנת 'כלל ישראל', ומכוחה חזר על נבואת הנצי"ב שחלוקה לדתיים וחילונים תביא לשואה: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים".  הוא מאשים את "המנתחים האכזרים" שהם ממיתים את העם, כאותה זונה שאומרת לשלמה לגזור את התינוק, ו"עושים מעשה עמלק".

המציאות האמתית נשארה כמו הגרף העליון, המציג התפלגות נורמלית.  כשה' מסתכל על העם הוא לא רואה דתיים וחילונים, אלא עם אחד, גרף רציף אחד: הרוב בינוניים, מעט רשעים ומעט צדיקים.  הבינוניים לא באמת נעלמו ושינו את רמת הדת שלהם, הם רק השתייכו חברתית לאחת הקבוצות.  החלוקה לקבוצות נמצאת בדמיון שלנו בלבד.  המנתחים לא הצליחו לשנות את המציאות, אלא רק את תפיסת המציאות בדמיוננו.  אך טעות מחשבתית היא גם חטא חמור, שכן "ככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה – אפילו כשלא באה ולא תבא לידי מעשה".  קל וחומר כשהיא כן באה לידי ביטוי בדיבור ובמעשה.

פירוד בדיבור

הרב מכנה את השמות 'חרדים' ו'חופשים', בלשוננו דתיים וחילונים, "שמות הבעלים".  כלומר אלו שמות עבודה זרה ואסור להשתמש בהם.

גמילה מהמילים תחולל את השינוי התודעתי, שהוא העיקר.  לדוגמה, כשאציע שידוך ואמנע מלתאר את הבחור כ"דתי", איאלץ לתאר את רמתו הדתית הרלוונטית: האם הוא קובע עתים לתורה בבית מדרש, וכדומה.  בדיוק כשם שלא אתאר אותו כ'צעיר', כי אנשים לא מתחלקים לצעירים ומבוגרים, ובכל הקשר הצעירות מוגדרת אחרת.

אין כוונתי להחליף את הביטוי 'דתי' לביטוי אחר, כמו 'שומר מצוות'.  הבעיה איננה המילה, אלא המשמעות החלוקתית שהיא נושאת.  אין 'שומרי מצוות' וש'אינם שומרי מצוות', אלא כולם שומרים, מי יותר ומי פחות.  כולם מאמינים (כמוסבר בכתבי הרב), מי יותר ומי פחות.  איך שלא נגדיר את הציר: שמירת מצוות, אמונה, השתדלות, שאיפה, נקבל התפלגות נורמלית, ולא חלוקה דיכוטומית.  זו המציאות האמתית, ושימוש בשמות הבעלים, תוך היתלות בסממן חיצוני ככיפה, הוא: א. שקר בתיאור המציאות.  ב. עוון חמור של יצירת פירוד.  ג. הערמת קושי על תהליכי תשובה, שהיו יכולים להיות הדרגתיים וכעת דורשים מעבר ממחנה למחנה.

כשהגיעה עליית עדות המזרח, שם כולם היו יהודים ולא נתחלקו לקבוצות, הם פתאום נדרשו להגדיר את עצמם: מה אתה – דתי או חילוני? במקום לענות 'אני יהודי על הרצף המאחד את העם היהודי', הם נכנסו לתבניות המפרידות, והמציאו קבוצה נוספת – 'מסורתי'.  גם השם הזה משקף תפיסת קבוצה אחידה ונבדלת ואין להשתמש בו.  וכן 'חרדי' 'הציבור שלנו' וכדומה.

כששואלים אותי: אבל מה אתה? איך אתה מגדיר את עצמך? אני עונה: ומה אתה – חכם או טיפש? עשיר או עני? טוב או רע? אתה על הרצף.  גם אני.  לא על הרצף הדתי, אלא על הרצף היהודי מבחינת רמת הדת והצדיקות, ואני מתבייש לומר לך איפה בדיוק.  מה שבטוח, זה לא נמדד בכיפה וזקן.

פירוד במעשה

הפירוד במחשבה ובדיבור מקיף את רוב הישראלים, אך אלו המכנים את עצמם דתיים הגדילו, בעיקר בעשורים האחרונים, להפריד קהילות אף במעשה: יישובים דתיים ושכונות דתיות.

סיפר לי אחי, ר' יפעד זגלמן, שנכח בסוכת הרב צבי טאו כאשר הרב אלי סדן התייעץ אתו בנוגע לוועדת קבלה ליישוב עלי, לפני עשרות שנים.  הרב צבי פתח את החוברת 'במערכה הציבורית', והראה לו שהרצי"ה התנגד לסינון על רקע דתי, כשדובר על יישובי רמת הגולן, ואמר: עלי יהיה יישוב כלל-ישראלי.  ואכן, בעלי אין ועדת קבלה.

גם שייכות חברתית לגרעין תורני פסולה, על אף הכוונות הטובות והפעולות הכבירות כלפי חוץ.  במובן מסוים זה יותר צורם מיישוב, כי נמצאים עם כולם, אך משדרים: אנחנו מהגרעין ואתם מהקליפה.  מבפנים זה חמים ונעים, אך מי שבחוץ מרגיש כמה זה מגעיל, ובדרך כלל זה גם מגיע למחלוקת ממשית.

ועדת קבלה, היוצרת יישוב דתי, היא דבר נורא.  מלבד האיסור ההלכתי מצד דיני חזקת יישוב (חו"מ קנו ז), הנזק החינוכי כמפורסם, הפגיעה בהתיישבות ובקישור העם לארץ, מניעת ההשפעה הרוחנית, עלבון המסורבים והשתמטות משוויון בנטל החברתי, עצם הפירוד הוא הנורא מכול.  מנהיגינו הנ"ל התנגדו להפרדת קהילות הרבה פחות ממשית מכך.

כשגרתי ביישוב מסוים הסבירו לי שהיישוב רואה את עצמו כמגדלור, המדגים לעם כולו איך מתנהל יישוב אידיאלי, ולכן הוא מגרש אפילו את בני היישוב שלא עומדים בסטנדרט הדתי.  אין זה אפילו בגלל פחד חינוכי מהידרדרות הנוער, אלא רצון לייצר מודל לחברה אידיאלית. משפחות ותיקות שלמות נאלצו לעזוב את היישוב בעקבות בניהם שגורשו.

עם כל ההערכה הכנה לכוונות ולמסירות של חבריי אנשי היישוב היקרים והאהובים, אינני יודע מהו המקור לאידיאליות זו; שכן פרישת הקדושים מן הכלל, ואפילו מהמעוניינים לדבוק בהם, לא מאפיינת את תורת ישראל.  אסור למנוע אדם מלדור במקום תורה (אבות ו ט, רמב"ם דעות ו א-ב).  כאשר כל שבט התנחל בנפרד, שבט לוי, שנועד להפיץ תורה בעם, התפזר, "ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל", ושימשו כמקלט לרוצחים. הכוהנים, הקדושים יותר, התפזרו יותר, שכן מצוות חלה חייבה אותם לגור ולאכול בחצרות בתי העם, והרב מסביר שזו מגמת המצווה, כדי שהמעורבות בעם תאפשר להם ללמד אותם תורה.

לאחר פעמיים שאותו יישוב חרב, ראוי שיהרהר תשובה, לפני שימיט עוד אסון על עצמו ושכניו חס וחלילה.  וכבר אמרו גדולים, שההתנתקות איננה רק שם העונש, אלא גם שם החטא.

השייכות לקבוצה נבדלת היא בעצמה פירוד

המהר"ל שואל: מה אשם קמצא, שהגמרא מזכירה אותו "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים", הרי הוא זה שבטעות לא הוזמן לסעודה, ולא היה שותף כלל למחלוקת? ועונה: אין הבדל בין אהבתו של בעל הסעודה לקמצא, לבין שנאתו לבר קמצא. שתי ההתנהגויות מבטאות את החלוקה לקבוצות בירושלים ערב החורבן.  האהבה והשנאה שם לא נבעו מהיכרות אישית אלא משייכות קבוצתית, וזו בעצמה שנאת חינם.

כשאתה יושב ברכבת, ומולך יושב אחד עם כיפה ולידו אחד בלי כיפה, ואתה מרגיש שייכות קבוצתית לזה וחוסר שייכות לזה, אף על פי שאת שניהם אינך מכיר, זוהי שנאת חינם, בשני הרגשות.

אפילו מי שמקיים 'בתוך עמי אנוכי יושבת' אך משתייך לקהילה דתית או לגרעין תורני, צריך תיקון. יעקב אומר 'בקהלם אל תחד כבודי', ורומז לקהילת קרח ועדתו, שההתקהלות לקחת את עצמם להיחלק מתוך העדה, היא מחלוקת מצד עצמה, עוד לפני שאמרו משהו.  קהילה שאיננה 'קהילת יעקב', היא פירוד, אלא אם כן היא בהקשר מסוים ועובדתי, כקהילת בית כנסת וכדומה.  לכן אין להשתייך ל'קהילה הדתית בעיר'.

גם שייכות חברתית לגרעין תורני פסולה, על אף הכוונות הטובות והפעולות הכבירות כלפי חוץ.  במובן מסוים זה יותר צורם מיישוב, כי נמצאים עם כולם, אך משדרים: אנחנו מהגרעין ואתם מהקליפה.  מבפנים זה חמים ונעים, אך מי שבחוץ מרגיש כמה זה מגעיל, ובדרך כלל זה גם מגיע למחלוקת ממשית.  בחולון הבינו זאת, ועקרו שם 'גרעין' מתצוגת הפעילות.  זכורים לטוב גרעיני כולל מר"ץ, שכשהגיעו לעיר התמזגו בה, ולא יצרו שייכות קבוצתית נבדלת.  אפילו חב"ד, שאין שיעור למעורבותם בעם ולמסירותם לכל יהודי באשר הוא, היא עדיין קבוצה מוגדרת ונפרדת – או שאתה חב"דניק מאנ"ש או שלא.

לסוגיה זו יש השלכות גם על האליטיזם במוסדות החינוך.  זעקת הנצי"ב "אי אפשר אם יהיה כל אחד דואג לבניו" עדיין מהדהדת, ואכמ"ל.

זהו עיקר תורת הנצי"ב והרב קוק.  הרצי"ה חזר וציטט את דבריהם הנ"ל: "באחד הימים האחרונים (בחיי הראי"ה), לשאלה על דבר הצעה ביחס לסידור קהילות נפרדות, כאילו לשם חיזוק הדת והיהדות, התאושש מתוך חולשתו וייסוריו, באומרו: חלילה, חלילה, כל הרפיונות למצב הדת והיהדות יבואו ע"י הפירודים האלה, אין שום דבר המצדיק ומתיר פירודים בישראל" (שיחות הרצי"ה 352).  רק מסיבה זו התנגד לאגודת ישראל.  גם הרב שלמה אבינר יבדל"א, מגדולי תלמידי הרצי"ה והמוציא תורתו לאור, כותב ומפרסם פעם אחר פעם נגד החלוקה לדתיים וחילונים.  ארבעה דורות נלחמים מנהיגי הדור על האחדות, ותלמידי תלמידיהם נושאי דגל הפירוד.

יהי רצון שתוכחתי מאהבה זו תעורר לתשובה, ויתקיים "ונתתי מטר ארצכם בעתו", והאורה הכללית המניעה את הגאולה תשרה על עם ישראל, "גוי אחד בארץ".

עד כאן מאמרו של הרב זגלמן.

איך כל זה קשור אלי?!

יומיים קודם, יום רביעי, ערב "עשרה בטבת", 27.12, התקיים בשכונתנו: "ערב תפילה וחיזוק שכונתי" – "בעקבות האירועים הקשים שפקדו את השכונה... ובשל הבצורת הקשה".

באחת מקבוצות הוואטסאפ כתבתי: 

לא מבין למה צריך מעמד תפילה מיוחד בענייני הבצורת; האם אנחנו לא אנשים "דתיים" מאמינים?  הרי אנחנו מתפללים פעמים ביום: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ;... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם... וְחָרָה אַף ה'  בָּכֶם... וְלֹא יִהְיֶה מָטָר...".  האם משהו משובש במשוואה הזו?  האם אין קשר בין התנהגותינו עלי-אדמות כיחידים וכעם, לבין הגשם בעיתו?  אולי " אַרְצְכֶם" זו לא "ארץ ישראל", בה לכאורה אנחנו חיים?  אולי התפילה לא רלבנטית להיום... ואנחנו סתם ממלמלים אותה כדבר השגור בפינו, ללא כל כוונה והפנמה?  דברים יא... פרק מכונן וחוק יסוד במגילת העצמאות של עם ישראל.

"האירועים הקשים שפקדו את השכונה"??  יסורים באים על האדם – יפשפש במעשיו?? או, יצא לעיבורה של עיר לשאת תפילה?  אני חש ורואה שאנשים ממוקדים בתפילות המוניות... כשגובה המים מתקרב לקו השחור (מפלס מי הכנרת, זו רק דוגמא)... ולא עובדים מספיק על ההתנהגות וההתנהלות היומיומית.  יותר מידי שיעורי גמרא... ומעט מידיי שיעורי בין אדם לחברו.  אפילו עם ישראל עובדי עבודה זרה, אבל אחדות ביניהם – ה' אהבם; אבל איפה אנחנו ואיפה האחדות?!

רמב"ם (הדגשות והערות סוגריים – שלי):  יש ימים שכל ישראל (ולא רק "הדתיים") מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר את הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון ל- מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו (לא רק תפילה) נשוב להיטיב... 

ואז... הגיעה שבת קודש, ומצאתי את המאמר הנ"ל; שנגע בנושא הקרוב ללבי, והרב היטיב לתאר את הנושא במילים מדוייקות יותר, כנ"ל.  וכך כתבתי לרב:

אני מבקש להודות לרב על המאמר המצויין: התפלגות נורמלית, שהופיע בגיליון 629 של "עולם קטן", פרשת ויחי ה'תשע"ח.  קשה לי... ותקצר היריעה לפרט את כל הרגשותיי, דעותיי ומחשבותיו בנושא... אבל הנה משהו.  בקיץ 2005 נפל לי אסימון ענק... ובסביבות "העת ההיא" טבעתי האימרה: "אל תהיה דתי – הייה יהודי"; ובאנגלית אומרים: Stop being Frum – Be Jewish!  המציאות הרבה יותר מורכבת מאשר, המטרה שכל היהודים יחיו בארץ ישראל.  ישוב הארץ היא לא מטרה, אלא אמצעי; ועל היהודים, דווקא בארץ ישראל, מוטלת אחריות עצומה... אך רובנו לא מכירים אותה.  נראה שדווקא "אנחנו" – "הציונות הדתית", הנושאת את נס ארץ ישראל וההתישבות, והגשר, לכאורה, בין כלל ישראל... דווקא "אנחנו" איבדנו את המצפן, בכל הנוגע למטרות העם היהודי.  הנה קישורים לשני מאמרים שכתבתי בבלוג שלי:

-         האם "אנחנו" באמת יהודים"מאמינים"? [מי מפחד ממי?] (יולי 2015)

-         מצוקה חברתית-תרבותית-מוסרית-ערכית (יוני 2016)

יש לי חזות יהודית... וכששואלים אותי מה אני? לאיזו קבוצה אני משתייך? אני משיב: יהודי.  אני לא "דתי" – אני יהודי.  חשוב לי שאראה כזה בחיצוניות, כדי שבהתנהגותי יוכלו אנשים לזהות לאיזה עם אני שייך, ומי אלוקי.  סבי מצד אבי אמר לי (כשהייתי כבן 14) שאנחנו משבט בנימין; וככה גם "לנו" (כמו לכל שבט או "מיגזר" אחר) יש מיקום שונה במחנה, דגל אחר, ציור וצבע אחר, אבן אחרת, משימה וייעוד שונים... אבל האחדות חייבת להישמר.

תודה לך על המאמר.  מי יתן ונשכיל כולנו להפיל המחיצות, להשתחרר מהכינויים המבדילים ולקדש שם שמים ברבים, באחדות.

האם תרשה לי לפרסם את המאמר בבלוג שלי? 

(בפרסום מאמרים וכד', אני גם מטמיע קישורים רלבנטיים, למקורות מידע נוספים, להרחבת ידע ואופקים)

הרב אישר, וכתב, בין היתר: שמח למצוא שותף לדרך.

יהי רצון שנזכה!

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ... כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם.  כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה: מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם: פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".