הנה זה קרה שוב...
הנשמה מתכווצת, הגוף נדרך, ודמעות נשפכות החוצה בהתרגשות יוצאת-דופן.
יום שלישי יא ניסן, ערב פסח ה'תשע"ט, 16 לאפריל 2019
אני ממיין ספרים יד-שניה. אחד
מהם: "יחד כולם קדושה: סיפורים", מאת ר' שלמה קרליבך זצ"ל (הוצאת "קול
מבשר", ירושלים תשס"ג, 160 עמודים).
אני לא מכיר את הסיפורים. אני
מדפדף... ואיכשהו עוצר בסיפור בעמוד 123 – "חצקל'ה 'לכבוד שבת'". השורה הראשונה בסיפור, משכה את עיניי:
"לפני כמאתיים שנה, בעיירה אושווינצים..."
אוֹשְׁוִויֵינְצִ'ים / Oświęcim (עיר בפולין), הייתה בעבר עיירה יהודית מפורסמת. בפי היהודים נקרא המקום אָשפּיצין / אוֹשְׁפִּיצִין... ומשם היגרו הורי-סבי (אבי-אמי) לברלין, כשנה-שנתיים לפני פרוץ
מלחמת העולם הראשונה. אחד מרבני העיירה
היה רבי משה יעקב יעקל שארף, בעל ה- "דרכי יושר" (1786-1868) – שהיה הסבא-רבא-רבא של סבי
ז"ל.
לקריאה נוספת,
בקיצור, אני מחפש בגוגל "חצקל'ה לכבוד שבת", ומוצא הסיפור גם באתר Shabes.net. ב- YouTube אני מוצא הקלטה של ר' שלמה, שמספר הסיפור בקולו, במשך כ- 14 דקות.
לא זכור לי ששמעתי אי-פעם את קולו של ר' שלמה, באופן הזה, כמספר סיפור. צליל קולו, חיתוך דיבורו, והמבטא שלו... מיד
הצית בי משהו. ר' שלמה מתחיל את הסיפור
באופן שונה מהכתוב בספר ובאתר הנ"ל.
אני מסכית ומקשיב לקולו של ר' שלמה... והתרגשותי גוברת:
"אני רוצה לספר לכם
על אדם פשוט... אבל אחר-כך... אחר-כך הוא זכה לדברים גדולים. כאן מתחיל הסיפור: לפני(?) בערך מאתיים שנה..."
אתר "שאבעס" מדייק יותר
בפתיחה... אך שני המקורות (האתר והספר) נופלים במילה הבאה. ר' שלמה מכנה את העיירה בשמה היהודי – אוֹשְׁפִּיצִין (ולא
כפי שהם כותבים); וגם בהמשך, חבל שתימלול הסיפור לא מדוייק.
ר' שלמה מספר את סיפורו של הרב'ה הקדוש רבי בעריש מאושפיצין:
"כשהייתי
בן שבע עשרה, התגעגעתי שיהיה לי רב'ה. אחד
שממש נוקב ויורד אל עמקי הנשמה שלי. אחד שיכול
לייעץ אותי איך להתקרב אל הקדוש ברוך הוא.
הסתובבתי בין כל הצדיקים אבל עדיין לא מצאתי את שלי..."
"...
ברגע שהוא לקח את ידו של חצ'קלה לתוך ידו, הוא סגר את עיניו... והוא עוד מחזיק בידו
של הרב'ה... ר' שלמה קשאנובער, פתאום דמעות גדולות נושרות מעיניו..."
האופן שר' שלמה קרליבך אמר
"אושפיצין"... עמוק, מקורי, מרגש... והכמיהה של רבי בעריש מאושפיצין
לרב'ה שבאמת יבין אותו... – שברו אותי. בכיתי
מתוך כאב? געגוע? הזדהות? לא יודע היכן בדיוק לשים את האצבע!
אני, התייאשתי מלחפש. זה כבר לא כואב, אבל זה עדיין מאוד חסר.
"הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגוּף פָּעֳלָךְ,
חוּסָה עַל עֲמָלָךְ"
(מתוך סדר הסליחות והתפילות לימים הנוראים)
הלוואי שהייתי מוצא את המשמעות לבכי שלי, בכי שתקף אותי גם בעבר, בסיטואציות דומות.
"ויתן
את-קלו, הוא שיחרר אותו, לא עוד עצר בו.
"נתן
קול" הוא חותמת הנפש, חותמו של היושר".
הרב יצחק הוטנר זצ"ל, כתב ביומנו על
חוויותיו במקום ציונו של המהר"ל מפראג (מובא ב- "ספר הזכרון", עמודים
סא-סב), בקיץ 1974:
"...
דמעותי בשעה זו בודאי ובודאי שלא נולדו עכשו. דמעות אלו הן דמעות קדומות, עתיקות, אשר נצטברו בתשתית
הנפש זה זמן... דמעות גנוזות, הנשמה בעצמה גנזה אותן על ידי הנחת סלע בפתח הבאר של
הנפש. במשך זמן... נצטברו סוגי דמעות מדמעות
שונים. בגניזה זו של הדמעות נמצאות דמעות...
של "חָנֵּנִי כִּי אֻמְלַל אָנִי", דמעות של השתתפות בצער הבריות, דמעות
של רחמנות על דור יתום, דמעות של געגועים... דמעות של התרוממות עילאית. כל סוגי הדמעות הללו שנידונו לגניזה במשך תקופות
ושנים נתמזגו לאחידה אחת תחת הסלע הסותם. והנה
כאשר רק הרגישו אצבעותי באבן המצבה נבקעה לרסיסים אותה סלע המונחת על סגור הלב, ודמעותי
התפרצו כמו מפל מים בין נקיקי סלעים".
אולי תיאורים אלו הם קצה החוט העלום, לקראת
פיצוח התעלומה הרגשית שלי?
