... איחרתי את האוטובוס לבורו-פארק בדקה. אני אמור להגיע לשם עד רבע לשבע. רדפתי אחריו כשמונה בלוקים עד שהשגתיו,
ב"ה. הגעתי מוקדם למשפחה המארחת.
בשבע יצאנו לבית המדרש של באבוב.
המארח שלי, חסיד מלידה, יהודי בן 78.
מנכבדי הקהילה. המקום היה מלא
"עד אפס מקום" גם בעמידה.
התפילה ארכה כשעה. משבע וחצי עד
שמונה וחצי. הרגליים שלי כאבו כבר קודם.
בסיום התפילה, כולם, בלי יוצא מן הכלל, כ- 1,300 איש: זקנים, צעירים
וילדים נדחפו, לחצו ונלחצו כדי להיות כמה שיותר בראש הזרם האנושי... דרך מסדרונות
ופתחים צרים... לעבר האולם בו ישב הַרֵבֶּ'ה.
שם כבר יש סדרנים. הנהר האנושי הופך
לזרם דק ומהיר. הכל חולפים על פני הרב, שיושב
ובוחן את העוברים בלי לומר מילה. משם הדרך
החוצה – קצרה. ממש חוויה.
בתשע וחצי רבע לעשר התחלנו בסעודת החג. בעל הבית, יהודי בעל הדרת-פנים, זקן אפור-לבן,
התעטף במעיל חסידים לבן. השטריימל השלים
לדמותו של אליהו הנביא, כמתואר באגדות.
מספר אנשים מעניינים הסבו שם.
ילדים לא היו. לא עשו לי היכרות עם
הנוכחים והרגשתי קצת בודד – אבל... לא ממש היה אכפת לי. רק בהיתי ובחנתי את הנוכחים, ומידי פעם החלפנו
מבטים ומילים. בעל הבית היה דֵי
בסדר. לעיתים קרובות (לפעמים יותר מידיי)
דרש בשלומי מהקצה השני של השולחן. סיימנו
את הסעודה ב- 0030. לפניי עוד דרך ארוכה
הביתה, לפלטבוש. כ- 35 דקות הליכה.
רגע לפני שהגעתי הביתה, בסביבות 0105, ראיתי מולי מישהי מוכרת מאחד
המניינים אליהם הלכתי בעבר. לא היה לי
מושג מה שמה. רק פנים מוכרות. אמרתי "שנה טובה", נעצרנו לרגע
והחלפנו כמה מילות נימוס. הגברת שאלה אם
לא אכפת לי ללוות אותה לביתה, כשלושה בלוקים, בכיוון ההפוך. "בכיף.
למה לא?", שיקרתי קצת, אבל סבבה.
הלכנו ושוחחנו מעט. בחורה
חביבה. שאלה אם ארצה לעלות לדירתה לשתות
משהו. סירבתי בנימוס. כאבו לי הרגליים והייתי עייף. לחצנו ידיים... "לילה טוב ושנה
טובה". אמרה לי את שמה, ושנהיה
בקשר. בקיצור ולעניין רק ב- 0130 שכבתי
לישון, לאחר שעברתי מעט על עיתון יום שלישי, שכבר היה בדוכן העיתונים הפתוח 24
שעות ביממה. מפאת החג וכד' לא יכולתי
לשלם, אבל המוכר הכירני והסכים לתת בהקפה.
לתפילה למחרת הגעתי באיחור.
לקראת הוצאת ספר התורה גיליתי שיש מכירה פומבית ומוכרים את הכיבודים למרבה במחיר. הוצאה, עליות, הגבהה, גלילה, הכנסה. זה שעשע אותי, והצטרפתי לקריאות המעלות את
הסכום. זכיתי לקנות את "חמישי"
ב- 136 דולר. כשהגיע תורי ביקשתי טלית
וניגשתי כמקובל ל- "בימה". שמתי
לב להתלחשויות בין הגבאי לרב בית הכנסת, שקרא בתורה. שאלתי: "אם יש בעיה" (זו פעם ראשונה
שאני משתתף במכירה פומבית שכזו וקונה לעצמי עלייה)... והרב השיב: "לא, אין בעיה"... ושמעתי מישהו אומר עליי למישהו
אחר: "הוא קנה את העלייה לעצמו".
כשחזרתי למקומי שאלתי את היהודי לידי לגבי קנייה ונתינת זכות העלייה
למישהו אחר. האיש הצביע, לדוגמא, על הילד
בן ה- 13 שישב לידי, ואמר שאני יכול לתת לו את העלייה. רעיון פשוט ויפה, שלא עלה בדעתי קודם.
במוסף, כיבד אותי אבי-הרב בפתיחת הארון, כמדומני, ב- "אוֹחִילָה לָאֵל" – קטע מרגש שאני אוהב.
בהתחלה חששתי מפני התפילה הארוכה – 6 שעות... אבל גם איחרתי... וגם
נוכחתי לגלות (וזה לא חדש) שאני אוהב את האופן שהרב מתפלל (חזן). הרב גם קרא בתורה, תקע בשופר, והתפלל
מוסף. פשוט נעים. בשנים קודמות לקחתי איתי ספר/ים לתפילה. לקרוא כש- "שעמם". הפעם, השנה, משום-מה, לא היה לי חשק לפתוח
ולקרוא ב- "אורות התשובה" שהבאתי איתי, וגם לא בספרים אחרים. אולי התבגרתי??! אולי לא חשתי בטוב?!?
האמת שגם הייתי לחוץ. בשעה
1200 רצתי למשפחה שהזמינה אותי (לבקשתי) לצהריים, כדי לומר להם שאולי לא יחכו
לי... ואני כבר אסתדר. הם התפללו במניין
ההשכמה, סיימו ב- 1300, אך האשה אמרה: "אנחנו מצפים לך. אל תדאג".
בעשרה לשתיים, לפני "אֵין כֵּאלהֵינוּ" ו- "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ"
רצתי הביתה... לקחתי בקבוק יין שהכנתי מראש, ורצתי למארחים. הם נאלצו לחכות רק לי – כשעה! היה לי ממש לא
נעים. התנצלתי שוב. הם "לקחו את הזמן"... והתחלנו בסעודה
ב- 1430. היה בסדר. אוכל מצויין.
סיימנו ב- 1600. ב- 1620 יצאתי
בהליכה מהירה לביתה של חברה, כמו שסיכמנו יום קודם... ואיתה, כחצי שעת הליכה, ל-
"תשליך", בפארק בדרום-מזרח ברוקלין, בו יש מפרצון, שמימיו מגיעים מהאוקיינוס
האטלנטי. הגענו למקום ב- 1730. הטרידו אותי זבובונים קטנוניים. בדרך חזרה הלכנו בשביל חדש, בחלק אחר של
הפארק. ראינו צַפָּר, ארנבת-בר חומה, ושקיעה
יפה. היה נעים. חזרנו עם חשיכה, ב- 1930... ומביתה, בהליכה
מהירה, ישר לבית הכנסת הקרוב לערבית של יום ב' של ראש השנה.
סעודת חג אכלתי אצל בעל הבית שלי ומשפחתו. נעים שם בדר"כ. סיימנו מוקדם יחסית... ושכבתי לישון בסביבות
2330.
למחרת, בתשע הייתי בתפילה.
חיכיתי במתח למכירת העליות. תכננתי
לקנות את "רביעי" עבור אותו הילד, כנ"ל – בן השכנים, הגרים
מעליי. הילד עם איזושהי בעיה התנהגותית...
אבל אפשר לראות שמדובר בילד נבון ורציני.
לפני כמה שבועות, לקראת בר המצווה שלו, מצאתי ששמו, בגימטריה, שווה "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".
המכירה החלה, וזכיתי בעלייה הרביעית.
רציתי במיוחד את העלייה הזו, הכוללת בתוכה את ברכת מלאך ה' לאברהם (בראשית כב
ז-טז): "כִּי
בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל
גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". ממש מגיע לילד הזה, וברוך ה'
שזכיתי לקנות העלייה עבורו. שוב, ב- 136
דולר. אבי-הרב ניגש אח"כ לומר לי
מילות תודה רבה וכו' וכד'... ואמרתי שפשוט מגיע לו, ו- "לשם שמיים". אני דיי מחבב את הילד הזה.
התפילה הסתיימה שוב ב- 1400.
לסעודת הצהריים לא היו לי תכניות.
רציתי לנוח. אחרי הקידוש לר"ה
אכלתי מעט ממה שיש במקרר, ושכבתי לישון.
ממש "במקרה" התעוררתי בזמן למנחה, ונשארתי עד מוצאי החג, ב-
2015.
מ- 2030 עד 0130 ישבתי "על" האינטרנט. אחר כך התקשיתי להרדם. ישנתי רק שעתיים!! מ- 0300 עד 0500... ויאללה לעבודה.
יום חמישי ג' תשרי. מעשר
בבוקר יורד גשם. הטמפ' כ- 20 מעלות צלזיוס
(כ- 70 מעלות פרנהייט). היום עבר באורח
נינוח ונעים. סוף יום העבודה. שקט כאן.
כבר שעתיים שאני יושב וכותב.
אוטוטו אני בדרך הביתה, לעשות קניות לשבת.
נראה שכמו בשבת שעברה, אשבות בבית ואסעד עם עצמי. להיות לבד – לא כ"כ נחמד... אבל יש
יתרונות.
בשבוע שעבר היה ממש נחמד.
תענוג לחזור מבית הכנסת... לפתוח את הדלת... ולקבל משב נינוח (אוכל) שבת שמגיע
ישר לנשמה... לשמוע את בעבוע הנוזלים בתבנית שעל הפלטה... ולשאוף מלוא-ריאות ריחות
שבת קודש.
הבדידות היחסית – חיסרון.
היתרון (תלוי בזמן ובמצב הרוח) – שרק כשאני לבד אפשר לשיר זמירות שבת, כנהוג
במקום ממנו אני בא. כאן בניו יורק, ברוב
הבתים בהם התארחתי לא שרים. אני שומע
תלונות דומות גם מחברים.
יום שישי ד' תשרי. עדיין
נעדרים 6,333 בני אדם באתר האסון, ב- WTC בדרום מנהטן. בפיגוע המחריד שארע בשבוע שעבר.
כחודש לאחר מכן, בשעה 6:50 בבוקר יום
רביעי ל תשרי, 17 לאוקטובר 2001, נרצח רחבעם זאבי, הי"ד. "סמוך לפתח חדרו במלון הייאט (לימים מלון דן ירושלים), המתינו
לו שני מתנקשים שירו בראשו שלושה כדורים מטווח קצר" (וויקיפדיה)
יום לפני מותו שלח השר רחבעם זאבי
ל"ידיעות אחרונות" מאמר פרי עטו, "המאמר האחרון":
יום ה- 11 בספטמבר 2001 יירשם בדברי
הימים של העידן החדש לא רק כיום זיכרון לאלפי הנספים במגדלי התאומים בניו-יורק
ובפנטגון בוושינגטון, ולא רק כיום של פעולת טרור ראוותנית חסרת-תקדים, ולא רק כיום
שפקח את עיני האמריקנים להבין את משמעות הטרור האיסלאמי. הוא יירשם כיום של שינוי ערכים מוחלט במערב.
מהיום הזה התגלה כי יש פתרון צבאי
במלחמה בטרור, ומהיום הזה ברור שאין מדברים ואין מנהלים משא-ומתן עם מנהיגי הטרור,
אלא מחפשים אחריהם כדי להשמידם. מהיום הזה
בא קץ להפקרות בתקשורת בשם חופש המידע, כי הניצחון על האויב חשוב יותר. מהיום הזה "זכות הציבור לדעת" איננה
זכות עדיפה על בטחון הכוחות הלוחמים. מהיום
הזה החירויות והנוחיות של הפרט נדחים הצידה מפני האינטרסים הבטחוניים. מהיום הזה אפשר לעצור ולחקור חשודים כמו שצריך. מהיום הזה מתייעצים ברצינות עם ראשי הכוחות
המזוינים. מהיום הזה האופוזיציה שותקת
ונותנת תימוכין לקברניטי המלחמה. מהיום הזה מדינה שרוצה להגן על אזרחיה איננה
נרתעת לבצע פעולות חיסול אישיות של טרוריסטים.
כל זה עדיין לא קרה אצלנו, אפילו
שאנחנו נמצאים במלחמה עם הערבים במהדורתה הנוכחית כבר 14 שנה. זה קרה באמריקה הגדולה, הדמוקרטית, המעצמה
האדירה שנותרה בזירה, באמריקה עם הטראומה של עשר שנות מלחמה בווייטנאם.
הנשיא האמריקני פנה לעורכי העיתונים,
הרדיו והטלוויזיה בארצו וביקש מהם שלא יפרסמו את ההודעות של בן-לאדן, והם נענו לו.
אצלנו דווקא דוברי האויב הפלסטיני הם
חביבי העורכים והם ממלאים את המסכים ואת העיתונים. בתקשורת שלנו מביאים גם אותם וגם את שליחיהם,
חברי-הכנסת הערבים, במנות גדושות.
עוד בשנת 1989 קבע בית-המשפט העליון של
ארצות-הברית כי גם שריפתו של דגל ארצות-הברית היא בבחינת חירות הביטוי. אחרי ה-11 בספטמבר לא יהיו עוד פסקי-דין כאלה,
ובאמריקה לא מספיקים כעת לייצר את הדגל הלאומי שלהם לפי הביקוש הגואה, והדגל מונף
בגאווה בכל בית ובכל בית עסק.
אבל את מה שמבינים כבר בוושינגטון, ספק
אם מבינים בירושלים. ראש הממשלה שרון,
שלחם בעצמו במשך שנים כנגד הטרור הערבי, איננו תקיף ועקבי במלחמה שלנו נגד הטרור
הפלסטיני כשהוא ראש ממשלה. כדי לשמור על
חברותו של שמעון פרס בממשלת האחדות, נכנע שרון לתכתיביו, ומאשר לו את המשך המגעים
עם צמרת הרשעות הפלסטינית, שהיא מפקדת טרור לכל דבר ועניין. פרס מנהל משא-ומתן מדיני כאשר נמשכת האש על
יישובינו ועל יהודים, וכל זאת הוא עושה כדי להחיות את הסכם אוסלו, שהמיט עלינו
אסונות ומסכן את עתיד מדינת היהודים. פרס
עושה זאת אולי משום שהוא מאמין בדרך הזאת, ואולי כדי להציל את כבודו ושמו בדברי
הימים של עמנו.
באמריקה שלאחר ה-11 בספטמבר יש שינוי
ערכים, ואילו אצלנו הוא עוד מתמהמה.
עד כאן מיומני, והפרסום במקורי מיום 5 לאוקטובר 2023. מכאן, להלן תוספת שערכתי ב- 14 לאוקטובר 2023.
ביום רביעי 6 לאוקטובר 2021 – יום השנה ה- 20 להירצחו -- קיימה מליאת הכנסת דיון מיוחד לזכרו של
חבר הכנסת לשעבר והשר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, בהשתתפות משפחת זאבי.
יו"ר
הכנסת מיקי לוי אמר בפתח הדיון: "ההתנקשות בשר זאבי תוכננה ואורגנה במשך זמן
רב. עקבו אחריו ואספו מידע מודיעיני אודות
סדר יומו. ההחלטה קרת הרוח לרצוח שר
בישראל הייתה ועודנה חצייה של כל הקווים האדומים. זו התקפה נפשעת על מדינת ישראל, סמליה ופגיעה
בלתי נסבלת בריבונותה ובשלטון שלה. זה היה יום טראומטי ונורא.
ראש
הממשלה נפתלי בנט אמר: "... גנדי היה, במידה רבה, אגדה. אגדה בחייו ואגדה במותו. לא אגדה נוטפת דבש, גם
לא אגדה שמחפשת להיות בלב הקונצנזוס החם והנעים. ובכל זאת – אגדת גנדי ליוותה את המעשה הביטחוני
וההתיישבותי בארץ ישראל משך עשרות שנים. נזכור את רחבעם זאבי כאוהב מושבע של הארץ
ישראל, כיהודי הגאה במורשת. נזכור אותו
כלוחם מושבע על תקומתה ועל הבטחת עתידה."
יו"ר
האופוזיציה בנימין נתניהו אמר: "לפני 20 שנה גנדי נלקח מאיתנו בפיגוע טרור
נפשע בירושלים. המאמר האחרון שהוא הספיק
לכתוב לפני הירצחו היה על המתקפה נפשעת ב-11 בספטמבר בארצות הברית ולדאבון הלב
גנדי עצמו נפל קורבן לטרור הנתעב. מחבלים
צמאי דם גדעו את חייו כשהוא בעיצומה של עשייה נמרצת. אבל הטרור לא ניצח אז והוא לא ינצח היום. אבל כשאני אומר את זה יש תנאי, והתנאי שנילחם בו
במלוא העוצמה, ללא מורא וללא סייג. לצערי
הממשלה הנוכחית לא עושה זאת, היא מגלה חולשה תהומית בתחום זה כמו בתחומים רבים
אחרים. לירי רקטות על קריית שמונה אין
תגובה, מול אש מקלעים למרפסות בשדרות אין תגובה, פשוט לא עושים כלום...".
שנתיים עוברות: שבת. 7 לאוקטובר 2023. חג שמיני עצרת / שמחת תורה.
"בשעה 0630 בבוקר פלשו אלפי מחבלי חמאס מרצועת עזה לשטח ישראל, ותקפו
ישובים ומחנות צבא. במתקפה חסרת-התקדים. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי
"צה"ל יפעיל מייד את כל עוצמתו כדי להשמיד את יכולות חמאס". שר הביטחון יואב גלנט אמר: "נשנה את פני
המציאות ברצועת עזה 50 שנה קדימה". ב-11
באוקטובר הודיעו בני גנץ ובנימין נתניהו על הקמת ממשלת חרום משותפת."
(וויקיפדיה)
-
יוני 2001: "מסוקים
ומזל"טים יגנו על כבישי יש"ע".
-
שנת 2002 הייתה שנת שיא מבחינת מספר הנרצחים בפיגועים.
-
אוגוסט 2023: שנת 2023 הפכה לשנה הקשה ביותר מאז האינתיפאדה השנייה עם 34 נרצחי הטרור הערבי.
-
4 לאוקטובר 2023: שלשה חודשים לפני סוף השנה: 251 נרצחים על רקע פלילי.
- 7 לאוקטובר 2023: מתקפת הפתע על ישראל. בליץ ראיונות של רה''מ
לשעבר נפתלי בנט בתקשורת הזרה. מוזיאון השואה בוושינגטון: "היינו עדים ליום הקטלני ביותר עבור יהודים, מאז השואה". הנרצחים והנופלים (השמות שהותרו לפרסום). נרצחו ונפלו 1,400 בני אדם (זוהו); בהם 1,000 אזרחים, 52 שוטרים, ו- 291 חיילים. 455 קורבנות עדיין לא זוהו. נפצעו יותר מ- 3,800 בני אדם. 199 אנשים, נשים, וטף נחטפו לרצועת עזה (הנתונים מעודכנים ל- 16 לאוקטובר 2023).
