דבר תורה בשבת פרשת "מטות – מסעי" תשפ"ג, שנאמר בבית הכנסת, ע"י חבר הקהילה, לעילוי נשמת אביו – ר' יוסף חיים בן מרדכי ברקוביץ, ז"ל. עשר שנים לפטירתו. ב' מנחם-אב ה'תשע"ג.
אחרוג הפעם ממנהג המקום ולא אתרכז בפרשת השבוע, אלא אדבר מענייני
דיומא – שלושת השבועות וימי האבלות על חורבן ירושלים ובית מקדשנו.
בשנים האחרונות, אני נמנה עם לומדי הדף היומי. כמו משמיים, זכינו השבוע להגיע לדפי אגדות חורבן
ירושלים בעיצומם של שלושת-השבועות – ימי הפורענות.
כמו היום גם אז ממלכת יהודה וירושלים נחלקה לשני מחנות: קיצונים
ומתונים, ובהתאם לכך גם היחס למעצמה הגדולה באזור – רומי. מדובר עוד לפני החורבן עצמו.
כבר היה ניסיון מר מתקופת בית המקדש הראשון, אשר נחרב מפני שלוש
עבירות קשות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ירמיהו הנביא עמד בשער והתריע מפני הפורענות אך
הכול לעגו לו. התייחסו אליו כרואה שחורות,
עוכר ישראל. הנביא ירמיהו הושם במעצר בחצר
המטרה ואף חטף מכות. את הסוף המר של
ירושלים כולנו זוכרים ומתאבלים עד היום.
לעומת זאת, תקופת בית המקדש השני התאפיינה בלימוד תורה וקיום מצוות. אך ירושלים נחרבה בגלל שנאת חינם, מחלוקות, יצירת
שני מחנות שפעלו אחד נגד השני. מצד אחד:
קיצונים, סיקריקים, ומצד שני: מחנה מתון שרצה לרצות את רומי, ששלטה בפועל בארץ.
בשיא ההידרדרות החברתית, הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי, במקום
למצוא ביניהם את המשותף ולאחד כוחות, כדי להרחיק את הכובש מארצנו. גם אם נגזרה הגזירה מאת ה', אחדות ותפילות
משותפות היו יכולות להעביר את רוע הגזירה.
הגמרא במסכת גיטין החל מדף נ"ה ע"ב מביאה כמה סיפורים
הקשורים בחורבן.
הראשון והידוע מביניהם עוסק בסיפור הידוע של קמצא ובר קמצא. בר קמצא, שהושפל וסולק מהסעודה של קמצא, רצה
לפגוע בחכמי ירושלים שראוהו מושפל ולא מחו. הוא נקט במעשה קיצוני – הלך לקיסר רומי והלשין
בפניו שהיהודים רוצים למרוד בו. הוא הטיל
מום בקרבן ששלח הקיסר לבית המקדש. פסילת
הקורבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו לעלות על ירושלים
ולהחריבה. בהמשך לסיפור זה מובאת בגמרא
המחלוקת של החכמים כיצד יש לנהוג כלפי רומי. מצד אחד, היו שחשבו שיש להקריב את העגל, מפני שלום המלכות, למרות המום
שהוטל בגופו. מהצד השני, רבי זכריה בו אבקולס,
סבר שאם יקריבו את הקורבן זה יהיה פתח לומר: "שבעלי מומין קרבים מעל המזבח".
חכמים הסכימו לדבריו שלא להקריב את העגל
ואף הציעו להרוג את בר קמצא ובכך ימנעו ממנו להלשין בפני הקיסר על שלא הקריבו את
קורבנו. רבי זכריה מנע זאת מהם בטענה שאם
יהרגוהו יטעו אנשים לומר שהמטיל מום בקודשים חייב מיתה. לבסוף הלשין בר קמצא לקיסר שהיהודים מורדים בו. כך החל חורבן ירושלים.
ר' יוחנן מסכם את האירוע כך: ענוותנותו וסבלנותו של רבי זכריה, החריבה
את ביתנו, שרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו. בימינו היינו אומרים: "אל תהיה צודק – תהיה
חכם".
סיפור שני: אספסיינוס
קיסר נשלח לעמוד בראש צבא רומי וערך מצור על ירושלים משך שלוש שנים. היה רעב כבד בעיר. בירושלים חיו אז שלושה עשירי עולם: נקדימון בן
גוריון, בן כלבא שבוע, ועשיר נוסף שכונה בן ציצת הכסף. לשלושתם היו מחסני ענק של חיטים, שעורים ויין,
שהיו עשויים להספיק לזון את כל אנשי ירושלים משך 21 שנים. באותם ימי מצור, השתלטו על העיר חבורת בריונים. החכמים פנו אליהם, שיאפשרו להגיע להבנה ושלום עם
הרומאים. הבריונים דגלו בגישה ההפוכה – יש
להילחם ברומאים! החכמים הסבירו להם שלא יצליחו במלחמה מול הצבא העצום של רומי.
מה עשו הבריונים? הלכו ושרפו במחאה את מחסני התבואה של העשירים ובכך
נגזר רעב כבד ומוות על תושבי ירושלים, ועשירי העיר נאלצו גם הם לאכול מאשפתות.
כראש מחנה המתונים, שאף רבן יוחנן בן זכאי להידברות עם הרומאים במטרה
להציל את ירושלים. בן אחותו, אבא סיקרא,
ראש הבריונים, דגל במלחמה מול הרומאים. בעצתו
הוצג רבן יוחנן כמת, והוברח במיטה מחוץ לשערי העיר לצורך הקבורה. מחוץ לחומות התחבר רבן יוחנן לאספסיינוס קיסר,
ששלט אז בירושלים והעריך את חוכמתו הרבה. לפני
שהתמנה למלך רומי, אספסיינוס נתן לרבן יוחנן הזדמנות לבקש ממנו מה שירצה. רבן יוחנן ביקש על יבנה וחכמיה, על המשך שושלת
רבן גמליאל הנשיא, ורופאים שירפאו את רבי צדוק.
רבן יוחנן ספג ביקורת קשה מרב יוסף ויש אומרים שמרבי עקיבא, על שלא
ניצל את הזדמנות הפז לבקש הצלה על העיר ירושלים והמקדש אלא התמקד בחבריו. הוא נימק את מעשיו בכך שחשב שזו בקשה גדולה מדי
שאין סיכוי שתתממש ואם יבקשה מהקיסר גם בקשותיו הקטנות לא יתקיימו.
סיפור שלישי: חורבן "הר המלך". מחוז גדול ביהודה בשם "הר המלך" נחרב בשל מעשה בשני
תרנגולים שעל-פי המסורת השתמשו בהם בני המקום בטקסי הנישואין לשמח חתן וכלה,
כסגולה לפריה ורביה. באחת ההזדמנויות, עבר
שם גדוד חיילים רומאים ולקח את התרנגולים לעצמו. בתגובה, התנפלו אנשי המקום על הרומאים והרגום. באו לספר לקיסר שהיהודים מרדו בו. הקיסר יצא למלחמה עליהם. בין היהודים היה גיבור שהטיל אימתו על הקיסר. בעוד שהקיסר פנה בתפילה לקב"ה, שלא ייתן לו
ליפול בקרב בפני אותו גיבור מקומי, אותו הגיבור, ברוב שחצנותו, פנה לה' והתריס:
הלוא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא אלוקים בצבאותנו". כלומר אנחנו לא זקוקים לעזרתך הקב"ה, אלא
סומכים על כוחנו. אותו גיבור מצא את מותו
בידי נחש. הקיסר שראה שמת גיבורם של
היהודים, הניח להם ועזב עם צבאו את המקום. היהודים במפגיע חגגו את עזיבת הקיסר במשתה
וריקודים. האירוע התפרש כחגיגת ניצחון
ולעג לקיסר. הקיסר חזר עם שלוש מאות אלף
חיילים שטבחו והרגו ביושבי האזור משך שלושה ימים ושלושה לילות.
סיפור רביעי: חורבן העיר ביתר. גם עיר זו נחרבה כליל ותושביה
נשחטו, בעקבות אירוע "קטן", שבו השתמשו עבדי בת הקיסר לתיקון מרכבתה
שניזוקה בדרך, בעצי ארז שנשתלו במיוחד לשמש כחופות חתן וכלה. תושבי המקום נקטו מעשה אלים והתנפלו על בת הקיסר
ועבדיה והרגום. עקב מעשה זה, ראה הקיסר את
אנשי ביתר כמורדים בו ועלה עם צבא עצום על העיר וטבח ביהודי המקום. הרקע לאירוע זה היה המרד הגדול ברומאים.
לאחר חורבן ירושלים ראו רבים את "בר
כוכבא" כמשיח, בעל כוח אלוקי שיביא לגאולת הארץ ובניה מחדש של בית המקדש. הדמות הרוחנית שלוותה מחנה זה היה רבי עקיבא. מנגד היה מחנה שלם שראה בבר כוכבא כמשיח שקר
שיביא פורענות גדולה על שארית הפליטה בארץ. הם כינוהו "בר כוזיבא". המרד נמשך כשלוש וחצי שנים, ובמרכזו עמדה העיר
ביתר. שנה אחת המורדים בראשות בר כוכבא,
החזיקו מעמד בגבורה ואף הצליחו ולכבוש מחדש את אזור יהודה. לאחר שלוש שנים נסוגו לעיר ביתר. המצור על העיר ומחסור במי שתיה הכריעו אותם. בר כוכבא נהרג. הרומאים טבחו באנשי העיר והרגו אף את אלו שנסו
על נפשם למערות מדבר יהודה. יהודה נותרה
שוממה מיהודים. המעט שנשאר הוגלה לרומי. למעשה, היה זה קץ השלטון היהודי בישראל עד
ימינו.
מקרים אלו מעלים תהיות רבות: היכן האמת? האם בדיעבד צדקו המורדים
במעשיהם? האם התגובה הקיצונית כלפי המעצמה הייתה צודקת? האם נהגו היהודים בחוכמה?
האם הקיצוניות השתלמה?
מנגד, האם ענוותנותו של רבי זכריה השתלמה? האם המתינות והכבוד של רבן
יוחנן בן זכאי כלפי המלכות הכובשת הייתה נכונה והביאה תוצאות חיוביות?
אז, כמו היום, עולות שאלות אלה מחדש ותשובה ברורה אין.
לקח אחד יש ללמוד מתקופת החורבן, ולזכור: יש למנוע מחנאות, קיטוב
ופילוג בעם – "אחים אנחנו"!
לקריאה נוספת:
-
אגדות החורבן (וויקיפדיה)
-
אגדות החורבן בגיטין נ"ה ע"ב
/ הרב יואל עמיטל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה