התואר והפער

התואר והפער: אגדת ההשכלה הגבוהה

ירון לונדון

ידיעות אחרונות (מהדורה מודפסת) /  26 לינואר 2016

המשטרה חושדת כי רבים, ובהם נושאי משרות רמות, אפילו שופטת בדימוס, קנו תארים אקדמיים מידי אוניברסיטאות שאינן בנמצא.  זו אינה הפרשה הראשונה מסוגה.  הפרצה הקוראת לגנבים הם התארים הכשרים המזכים את המחזיקים בהם ביוקרה ובתוספת שכר.  בשירות הציבורי כמעט כל דיפלומה מכניסה שקלים לבעליה, גם אם אינה קשורה לעיסוקו של העובד וגם אם נופקה מטעמה של מכללה שמוריה נבערים ותלמידיה בטלנים.

          מצוקתם הכלכלית של מוסדות ההשכלה הגבוהה מתחברת לרדיפה אחרי תארים, ולכן – בתמיכת המדינה, או אף ללא תמיכתה – הם פותחים מסלולי בזק המנפקים תארים תמורת שכר לימוד מופקע.  באווירה הזאת, מובן מאליו שיימצאו נוכלים שיבדו אוניברסיטאות ואנשים שלא יעמדו בפיתוי וירכשו את סחורתם המזויפת.

          זה המקום לדון בערכה הכלכלי של ההשכלה האקדמאית לפרט ולכלל.  לכאורה, אדם הרוכש השכלה גבוהה מצטייד בכישורים נדירים המבוקשים בשוק ומשיאים תמורה כספית גבוהה, ואילו אדם נעדר השכלה גבוהה מציע כישורים שכיחים שמחירם נמוך.  מכאן מסיקים כי השקעה ברכישת השכלה גבוהה משתלמת מבחינה כלכלית, כי מדינה המכשירה אקדמאים רבים תשכלל ואף תיטיב להתחרות בשוק העולמי וכי ריבוי בעלי ההשכלה הגבוהה יקטין את הפערים החברתיים.

          אמנון רובינשטיין, שר החינוך באמצע שנות ה- 90, דבק בהנחות האלה וחולל מהפכה.  הוא שבר את המונופול של אוניברסיטאות המחקר הספורות ועודד את פתיחתן של מכללות ציבוריות שבעקבותיהן נפתחו מכללות פרטיות שהם עסק לכל דבר.  תוך עשור וחצי התרבה מספרם של בעלי התארים, וכיום אנו מהחברות המדופלמות בעולם.

          למרות זאת קפא הפריון (ערך התוצר המופק בפרק זמן נתון) והפערים החברתיים לא הצטמצמו, מפני שהם נפערים כבר בתקופת הילדות.  עד שילד משכבה חברתית נמוכה מצליח, במאמץ רב, לפסוע פסיעה אחת, מצליח בן לשכבה גבוהה לדלג שתיים.  הפער נפתח שנים רבות לפני שהצעירים מתייצבים בשערי המוסדות להשכלה גבוהה.

          רוב המכללות מעניקות תארים במדעי הרוח והחברה ולא במדעים המדויקים ובמדעי הטבע, שהוראתם דורשת השקעה גדולה בציוד.  הסטודנטים מפרנסים את סגל ההוראה, והם בבחינת צרכנים שיש לספק את משאלותיהם.  מכללה המחמירה עם תלמידיה לא תשרוד.  כיוון שכך, הונמכו דרישות הסף לקבלתם ולהסמכתם ומדי שנה נפלטים לשוק מאות רבות של בוגרים רדודי השכלה שלמשק אין בהם חפץ והם מאוכזבים משום שציפיותיהם נכזבו.

          עוד סיבה היא שתואר אקדמאי אינו מייצג התאמה לדרישות התפקיד, אלא הוא אמצעי נוח למיון מועמדים למשרות המוצעות.  בהיעדר אמות מידה בדוקות שבאמצעותן ניתן לנבא את כשירותם ואת פוטנציאל ההתפתחות של המועמדים, נשענים מנגנוני המיון על תעודותיהם.  הנטייה להסתמך עליהן גדלה ככל שמעורפלות התכונות הנדרשות מהם וככל שהידע שיזדקקו לו בעבודתם אינו ניתן לתיאור מדויק.

          המגזר הפרטי זריז יותר בתגובותיו לתהליך הזה, ובכמה מקצועות חופשיים, כגון משפטים, זוכים רק המצטיינים והמקושרים מבין בוגרי האוניברסיטאות לחדור למשרדים החשובים.  בוגרי המכללות, הבאים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, נדחים על הסף, אם כי כמובן שיש יוצאי דופן המבקיעים את המתרסים.  במגזר הציבורי מסייעים התארים להצדקתן של העדפות פוליטיות.

          המסקנות שלי הן שמפריזים בתרומתה החברתית והכלכלית של ההשכלה האקדמאית להמונים.  היא אינה משיאה את הרווחים המצופים ממנה.  אין לנו צורך בהמוני בורים מדופלמים המנופפים בתעודותיהם וחשים שהוליכו אותם שולל.  את המאמץ הלאומי העיקרי צריך להשקיע בשלבי החינוך המוקדמים, ולאקדמיה יופנו המצטיינים והחרוצים שאת השכלתם ותעודותיהם יקנו ללא הנחות וקיצורי דרך.