הציונות האכזרית של הפינוי

הציונות האכזרית של הפינוי

מאת ארי שביט ("הארץ")

8 ליולי 2004

ההתבטאויות הנשמעות עכשיו בימין הקיצוני הן חמורות.  חלקן פליליות.  הן מחייבות תגובה נחרצת של רשויות אכיפת החוק.  ואולם הבעיה שההתבטאויות הללו חושפות היא אמיתית.  אי אפשר לטאטא אותה אל מתחת לשטיח.

תמצית הבעיה היא זאת: תוכנית ההתנתקות עומדת לחולל קטסטרופה הומניטרית.  כבר בשלב הראשון התוכנית תפגע אנושות בזכויות האדם של שמונת אלפים נשים, גברים וילדים. בהמשך היא תרמוס את זכויות היסוד של כ-80 אלף בני אדם נוספים.  התוכנית תחריב את בתיהם ואת מפעל חייהם של רבבות.  היא תמיט אסון אנושי חסר תקדים על כמאה אלף ישראלים.

אסור להתבלבל – אין מדובר בטרנספר.  טרנספר הוא מעשה גירוש שבני עם אחד עושים בבני עם אחר.  ואולם מדובר על מעשה ממלכתי דרקוני, שכמותו לא עשתה שום מדינה דמוקרטית באזרחיה בדורות האחרונים.  מדובר על החלטת מדינה להרוס עשרות קהילות; על תוכנית שלטונית למחוק תריסרי כפרים; על העלאתם של דחפורים דורסניים על בתי מגורים.

אין פירוש הדבר, שהפינוי פסול.  אדרבה, הפינוי הכרחי.  ואולם הלגיטימיות שלו אינה מובנת מאליה.  היא דורשת הוכחה והנמקה.  ומכיוון שכך, דווקא אלה התומכים בתוכנית ההתנתקות מוכרחים להתמודד עם הממד האלים שלה.  דווקא אלה המאמינים בנסיגה מוכרחים להכיר במחיר האנושי העצום שהיא עומדת לגבות.  על העומדים לעקור להתייצב באומץ מול עיניהם הבוערות של העומדים להיעקר.  עליהם להבין, שהם עומדים להרים יד על אזרחים-אחים.  הם עומדים להמיט חורבן על עולם שלם.

אפשר להגן על אכזריותה של תוכנית ההתנתקות בכמה וכמה דרכים.  אפשר לטעון, שמלכתחילה ההתנחלויות הוקמו בחטא.  שהן ניצבות מחוץ לגדר של המשפט הבינלאומי.  אפשר לטעון, שההתנחלויות גורמות עוול בלתי נסבל לפלשתינאים.  שהן נכפו גם על הציבור הישראלי.  אך כל הטיעונים האלה לא ינחמו את אלה ששרשראות הברזל של אריאל שרון יחרשו בקרוב את יישוביהם.  הם לא יטשטשו את העובדה, שהרוב הישראלי עומד כעת לשבור את לבו של מיעוט ישראלי משמעותי.

כך שבסופו של דבר, הצדקת-העל לאכזריותו של הפינוי היא אחת: תוכנית ההתנתקות היא תוכנית הצלה לאומית.  אם לא תיושם, הבית הלאומי היהודי ייקלע לסכנה קיומית-דמוגרפית.  כיוון שכך, מעמדה המוסרי של תוכנית ההתנתקות כמעמדה של מלחמת קיום.  ובדיוק כפי שמלחמת קיום מעניקה הצדקה למעשים אכזריים מסוימים, תוכנית מדינית קיומית מעניקה הצדקה למעשים אכזריים אחרים.  מבחינה זו, דין מפוני גוש קטיף כדין מפוני בית הערבה.  במובן מסוים, מוגבל, עקורי יש"ע הם הם מגש הכסף הנוסף שעליו תוגש לנו מחדש ההזדמנות לקיים כאן מדינת יהודים.

המתנחלים אמורים לדעת זאת היטב: הציונות היא תנועה אכזרית.  הניסיון לכונן ריבונות יהודית בסביבה קשה ובשלב מאוחר מאוד בהיסטוריה מחייב אותה לשמר רוח מהפכנית קשוחה.  זאת הסיבה לכך, שפעם אחר פעם היא דורסת את העומדים בדרכה.  פעם אחר פעם היא דורשת מיחידים לוותר על הצדק האישי שלהם למען הצדק הכולל שלה.  אלא שהפעם, בניגוד לעבר, הציונות אינה דורשת את ליטרת הבשר מהאריסים הפלשתינאים של עמק יזרעאל.  הפעם התנועה הלאומית היהודית דורשת מיהודים לשלם את מחיר שרידותה.  היא דורשת מבניה שלה להקריב את בתיהם ואת גינותיהם למען המשך קיומה.

הצבתה של תוכנית ההתנתקות בתוך הקשר היסטורי ראוי לא תפייס את סהרורי כהנא.  היא לא תעצור את הטרוריסט השוקד כבר עתה על הכנתה של חגורת נפץ ישראלית ראשונה.  ואולם הענקת משמעות לאומית למפעל הנסיגה עשויה להפוך אותו לפחות שרירותי, פחות ערל לב.

הענקת פשר ציוני למעשה ההתנתקות תאפשר גם הידברות עם הרוב הגדול והדומם של אנשי יש"ע.

המתנחלים אינם אויב.  הם גם אינם שקים של תפוחי אדמה שאפשר לטלטל אותם ממקום למקום.  על מדינת ישראל להכיר בזכויותיהם, בתרומתם ובכאבם. דווקא בבואה לפנות אותם עליה להרכין ראש בפני אסונם.

הופיעה במקור בקישור:

www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=448807