"פחד יצחק" (סְפָרִים מְסַפְּרִים ופרקי חיים)

שבת "וישלח", טז כסלו ה'תשעט / 24 לנובמבר 2018.

אני בוחן ספרים בספרייתי.  עיני נחות על עשרת ספרי "פחד יצחק" של הרב יצחק הוטנר זצ"ל (חסר לי כרך אחד).  אני מהרהר האם למכור את הסט, כיוון שכמעט לא יצא לי לעיין בו, מאז שרכשתיו לפני כ- 7 שנים.  הספרים הללו מפארים את ספרייתי, אבל זו המחשבה שעברה בראשי.

התוודעתי לראשונה לחיבור המיוחד הזה, בסביבות שנת 1998 בביתו של יהודי בבורו-פארק.  אז גם למדתי שהספרים לא נמכרים בחנויות ספרי-קודש כמקובל.  סט אחד רכשתי, לאחי, ב- "כולל גור אריה" (שע"י ישיבת רבינו חיים ברלין).  בסביבות 2012, כאשר ביקשתי לקנות גם סט לעצמי, מצאתי שהספרים זמינים גם בישיבת "פחד יצחק" בירושלים.

ב- 27 לנובמבר, שלושה ימים לאחר ההרהור כנ"ל, בעודי מוכר ספרים משומשים (מהלך שלא עשיתי זמן רב)... לפתע, שואלת אותי גברת אחת, אם אני יודע היכן תוכל לקנות את ספרי "פחד יצחק"; עבור בתה, שלומדת בבית-מדרש לנשים, אי-שם.  צירוף מקרים וזמנים "מפחיד".  בשלב הזה, אני כבר לא בטוח שאני באמת רוצה למכור סט הספרים שלי, ואומר לגברת שאנסה להשיג לה פרטים על מקום הרכישה בארץ.  למחרת, כבר שוחחתי עם העלמה.

כשזכרוני אינו במיטבו (בשנים האחרונות) התקשיתי לשחזר מהיכן, בירושלים, קניתי את הסט שלי.  זכרתי שהמפתח הוא רב ירושלמי, בשכונה מסויימת.  זכרתי ששם משפחתו של הרב... הוא כשם משפחתו של רב (אחר) במקום מגוריי בנערותי, ושגם את שמו לא זכרתי.  התקשרתי לאחי, וביקשתי שיאמר לי שמות רבנים בשכונה.  השם השלישי או הרביעי, היה כשם המשפחה שחיפשתי, ברוך ה'.

ככה, עם חיפוש נוסף בגוגל... איתרתי את הרב ומקום הרכישה.  שוחחנו, ב"ה.  קיבלתי פרטים מעודכנים... והעברתי אותם לעלמה.

בשבת "וישב", בזכות התעוררות הנושא, שלפתי מהמדף את כרך "חנוכה":

קונטרס וזאת חנוכה

דברי תורה בהלכות דעות וחובות הלבבות

בענינא דחנוכה

בפתיחת הספר, בין "תוכן המאמרים" למאמר א, ישנה "הערה כללית" (עמודים כה-כז), בה כתוב, בין היתר, כדלהלן:

"דהנה חובות הדעות מתקיימות בכוח ההכרה שבנפש, וחובות הלבבות מתקיימות בכוח התחושה שבהרגשה, וחובות האיברים מתקיימות בכוח העשיה שבגוף, ואילו עסק הלימוד מתקיים הוא בכוח ההשגה שבשכל.  ונמצא דבשעה שאנו אומרים שהלימוד מביא לידי קיום, אנו מתכוונים באמת לשפע בעל ברכה משולשת.  דממקום ההשגה שבשכל, זורמת היא הברכה, למקום ההכרה שבנפש, ולמקום התחושה שבהרגשה, ולמקום העשיה שבגוף... ומי שלומד את ה"דברי תורה של הלכות דעות וחובות הלבבות", ואפילו ריח של קיום אינו נכנס באפיו, – ידע נאמנה כי לא לו נאמרו הדברים".

סגנון הכתיבה, כבר לפני שנים, הזכיר לי את סגנון הכתיבה של הרב קוק והרב דסלר.  מאמרים מתוקים וחביבים – דברי רגש, שמצליחים לגעת בנשמתו של מי, שריח הקיום, כנראה, נכנס-גם-נכנס באפיו?!

דפדפתי ורפרפתי מעט.  בעמוד לה, מסביר המחבר שני סוגי "הודאה", ומשפט סיום הפסקה:

"ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה כלום".

המילה "מגרמיה"... הזכירה לי את המילה "גרמניה"... ונזכרתי במדרש רבה לפרשת "וישב" (ממש באותה השבת)... המכנה את יוסף – גרמני.  חזרתי למדף הספרים, שלפתי כרך ב' של מהדורת המדרש הנאה שברשותי  (הוצאת ספרים ח. וגשל, תשס"א).  שמחתי למצוא הסימניה, מהשנה שעברה, בדיוק בעמוד הנכון (תתמה).

המדרש מדבר על הפסוק: "וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (פרשת וישב, בראשית לט א):

וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר אִישׁ מִצְרִי, גְּבַר עָרוּם. וּמָה הֲוַת עֲרִימוּתֵיהּ? אֲמַר: בְּכָל מָקוֹם גֶּרְמָנִי מוֹכֵר כּוּשִׁי, וְכָאן כּוּשִׁי מוֹכֵר גֶּרְמָנִי; אֵין זֶה עָבֶד...

עץ יוסף:

פירוש גרמני הוא איש ממדינת גערמניען אשר אנשיה לבנים בטבעם והיא נקראת כן בלשון רומי והיא מדינת אשכנז (דייטש לאנד) ובכתוב ובני יפת גומר וכו' (בראשית י ב) תרגום ירוש' אפריקי וגרמני וכו'.

מתנות כהונה:

גרמני.  פירש רש"י והערוך לבן ביותר והישמעלים הם שחורים.

נחה דעתי... ורפרפתי הלאה, למקום הסימניה הבאה, שנמצאה בין עמודים תתקו-תתקח (פרשת ויגש), והנה עוד מדרש שמצא חן בעיניי:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... אָמַר לָהֶם יוֹסֵף: לֹא כָךְ אֲמַרְתֶּם שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת? אֲנִי אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבוֹא אֶצְלְכֶם.  וְהָיָה קוֹרֵא: יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בּוֹא אֶצְלִי, יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בּוֹא אֶצְלִי.  וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת.  אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם רוֹאִים? (בראשית מה, ד): אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם! מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, ג): וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו וגו'...

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר: אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה.  וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי..." (פרשת "ויגש", בראשית מה א-ב).  רש"ר הירש: "ויתן את-קלו, הוא שיחרר אותו, לא עוד עצר בו.  "נתן קול" הוא חותמת הנפש, חותמו של היושר".

בין "וישב" ל- "ויגש", נמצאת פרשת "מקץ" ותיאור מיומנותו של יוסף בפתרון חלומות.

מתישהו, בין השנים 2001-2003, במהלך קריאת המאמר: "Rabbi Yitzchak Hutner - The Vision Before His Eyes", שהתפרסם, במגזין Jewish Action (קיץ 2001)... מצאתי כמה נקודות משותפות-משהו עם הרב הוטנר.  בעמוד 7 של המאמר מובא קטע מרגש במיוחד, מתורגם לאנגלית, מזכרונותיו וחוויותיו של הרב, שנגעו ללבי.  התפרצויות בכי דומות, היו מנת חלקי, ממש באותן השנים (1999-2002), במספר הזדמנויות, בעיקר במהלך תפילות.  בסיעתא דשמיא, לרגל כתיבת הרשימה כעת (טבת ה'תשע"ט / דצמבר 2018), מצאתי את המקור, בעברית, ב- "ספר הזכרון" (חלק מהסט שברשותי), עמודים סא-סב (אולי הסבר לחוויה החריגה שחוויתי גם אני?!?):

בקיץ תשל"ד נענה לבקשת מקורביו לנסוע להרי הנופש באירופה.  שם עלה בדעתו לנסוע לפראג, לשפוך שיחו במקום ציונו של המהר"ל, שם "נפתח סגור הלב, דוגמת בן המתנפל לרגלי אמו".  אחר כמה ימים רשם לעצמו...

כשהדמעות נוצרות בשעת בכיה, ברור לו לאדם פשר דמעותיו.  ולעומת זה דמעותי בשעה זו בודאי ובודאי שלא נולדו עכשו.  דמעות אלו הן דמעות קדומות, עתיקות, אשר נצטברו בתשתית הנפש זה זמן זמנים זמניהם.  דמעות גנוזות, הנשמה בעצמה גנזה אותן על ידי הנחת סלע בפתח הבאר של הנפש.  במשך זמן זמנים זמניהם נצטברו סוגי דמעות מדמעות שונים.  בגניזה זו של הדמעות נמצאות דמעות של "פלגי מים ירדו עיניי על לא שמרו תורתך", דמעות של "חנני כי אומלל אני", דמעות של השתתפות בצער הבריות, דמעות של רחמנות על דור יתום, דמעות של געגועים לפניהם של הורים ומורים שזכיתי להסתכל בהם בזמן מן הזמנים, דמעות של געגועים לצחצחות עליונות בשעות ברוכות של התעסקות ברזי תורה, דמעות של קריאת שיר השירים מתוך התחושה העזה של נשגביות הענינים, דמעות הזורמות כנסכים על מזבח אהבת השם, דמעות של התרוממות עילאית.  כל סוגי הדמעות הללו שנידונו לגניזה במשך תקופות ושנים נתמזגו לאחידה אחת תחת הסלע הסותם.  והנה כאשר רק הרגישו אצבעותי באבן המצבה נבקעה לרסיסים אותה סלע המונחת על סגור הלב, ודמעותי התפרצו כמו מפל מים בין נקיקי סלעים.

היה מי שאמר כי יש מקום בנפשו של אדם שתהא "חדוה תקועה בלבו מסיטרא דא ועצב תקוע בלבו מסיטרא דא".  במצבי עכשיו, אין בכך שום רבותא, גם באותה הסיטרא עצמה תקועות הן כל מיני התרתי-דסתרי של דמעות.  מי יכול לעמוד על סודו של הניצוץ בשעה שהוא הולך ומתקרב אל שלהבתו?"...

אין ספק שהרב הוטנר היה גם אמן, כפי שהיטיב לתאר זאת הסופר ישראל כהן:

"ביטוי מחשבות והרגשות בכתב – אמנות היא".

לאחר התלבטויות והתחבטויות, ולמרות שאינני שלם לגמרי עם המהלך, הנה כמה קטעים מיומני – "זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת" (ראו 2 הערות בהמשך), בהם אני מתאר את מחשבותיי-תחושותיי בנושא דנן.  פרק חיים, שהיה ואיננו:

שכונת פלאטבוש (Midwood) – ברוקלין, ניו יורק.  מוצאי שבת "האזינו", "שבת שובה" ה'תש"ס 18.9.1999.  מחר, ערב יום הכיפורים.  שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ.  הדרשה הייתה מיד אחרי מוסף.  הנושא: משנתו של הרב קוק.  קצת על אישיותו, ודעתו על התפילה בהיבטים שונים; כשהיחוד בדעת הרב קוק היא כוונה פרטית וכוונה כללית ורצון.  כמעט מתחילת הדרשה חשתי מין צמרמורת, חלחלה, והתרגשות הולכת וגואה.  אוטוטו אני בוכה.  בכיתי עמוקות... הבכי עלה מהבטן והציף העיניים.  בכי לא מוסבר.  אני חייב לברר.  אולי זה בכי של חוסר-אונים ושמחה? כאב-לב ונשמה? בכי של אהבת ה' ותשוקה לאמת.  בכי של רצון עז ושקיקה עצומה, להביא לידיעת הכלל את הפלא הזה?! את...

וכאן אני נתקע.  מרגיש שיש לי המון מה לומר ואני לא מוצא כיצד לגבש, לעצב ולפרסם.  הבעיה היא, שאינני מוצא איך ומה לומר לעצמי; קל וחומר לאחרים.  הדברים הללו צריכים בירור, ביאור והבהרה.  זה קשה; לעיתים באופן בלתי נסבל.  אני רוצה לומר משהו, וכאילו מיתרי-קולי לא מכירים באיזה מיתר עליהן לפרוט.  הנושא, המילים, העוצמה של הדבר הזה, הלא ברור, נמצאים בבפנוכו של השכל.  הנשמה - פנימית וטהורה; והשכל - חיצוני ומבולבל מבלבולים שונים...

כשקראתי, ואני חוזר וקורא, את דבריו של הראי"ה קוק זצוק"ל, בספר "חדריו"; אני למד באופן ברור, שהרב התחבט רבות בנושאים אלו וביקש את ישועת ה'.  נושאים קדושים שהרב חיפש לפרסמם, כדי להאיר העולם בתורה, ולא יכל; כמאמרו, כמתוך כאב (ולא יאומן עד כמה אני מזדהה ויודע מה הטריד את הרב; ואני בטוח שלרב היו פי כמה וכמה, אלפי אלפים, ורבי רבבות רעיונות נשגבים ונפלאים ממה שאני השגתי):

"מרגישים אנו את האלמות הרוחנית.  הוי כמה יש לנו לדבר, כמה גדולה היא מידת האור של הצדק והחכמה שאנו מוארים בה בתהום נשמתנו.  אבל איך נגלה זה, איך נבאר, איך נהגה, איך נבליט גם קצה קצהו של זיו עליון זה, על זה סגורים השערים לפנינו.  בתפילה  אנו  מקדימים,  בתחן  אנו  דופקים, ברנה ושבח אנו נותנים קול, ונושאים משל והגיון.  שוקדים אנו על הדלתות, אולי יפתחו כמלוא סדק של מחט לפנינו, וכל פיותינו ימלאו שטפי דיבורים, וכל לשונותינו יעשו כנחלים זורמים, נהרי נחלי דבש וחמאה...

אני מוכרח לדבר על הכל, על גבהי גבוהים, מה שהוא למעלה מערכי, מהשגתי והרגשתי, כי קרוא אני לזה מדחיקה נשמתית פנימית.  "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה' וּרְפָאתִיו".

שתי הערות, כדלעיל:

1.    הביטוי "זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת" מופיע בתפילת מוסף לראש השנה (נוסח ספרד), חלק מהמשפט: "כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אָתָּה. וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ. וַעֲקֵדַת יִצְחָק הַיּוֹם לְזַרְעוֹ תִּזְכֹּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה', זוֹכֵר הַבְּרִית".

2.    את מתן הכינוי הזה, ליומן; ראיתי בקיץ 2006, אצל יהודי יקר בעיר טורונטו (קנדה), שהיה אז בן 87.  אל האיש, הגעתי במיוחד, במסגרת פרוייקט עץ המשפחה שלי, מצד משפ' שארף.  את השם "זוכר על הנשכחות" נתן לביוגרפיה שלו, בה הוזכרו גם כל בני משפחתו, שנספו בשואה.

בדיעבד מסתבר, שממש באותו ערב, שהאם התעניינה ברכישת הספרים עבור בתה – 38 שנה קודם (שנת 1980) – אור ל- כ' כסלו תשמ"א – נפטר הרב הוטנר.  "למחרת, ביום ערב שבת-קודש [פרשת "וישב"] ליווהו קהל רבבות אלפי ישראל למנוחות... בחלקת הנביאים בהר הזיתים" (ספר הזכרון, עמוד סה).

ת.נ.צ.ב.ה

לקריאה נוספת:

-         "איך פגשתי את הפחד יצחק" (מאי 2017), נזכר הרב דוד ביגמן בחוויותיו בשנת 1976: "הרגשתי שהוא מנסח היטב תחושות שהיו לי ולא הצלחתי לבטא".

-         חייו של הרב הוטנר, הגותו והתאוריה החינוכית שלו / הרב יצחק בלאו

-         עדותו של הרב הוטנר אודות הראי"ה קוק והאוניברסיטה העברית / הרב איתם הנקין (מעין - גליון ניסן תשעג).

-         מלך בבית המדרש / ישעיה שטיינברגר.  הרב יצחק הוטנר, מענקי התורה של הדור האחרון, רתם את רוחב האופקים ואת עמקותו להתמודדות עם המודרנה.  דברים לזכרו לרגל יום פטירתו שחל בכ' בכסלו.

-         ר' יצחק הוטנר ור' צבי יהודה קוק (פורום אוצר החכמה)

-         גדול הדור שבחר לחיות במסתרים • פרופיל.  אליעזר שולמן במגזין החג של 'משפחה' בפרופיל נרחב על ראש ישיבת 'פחד יצחק' הגאון רבי יונתן דייוויד, הארי שבחר לחיות במסתרים.

-         ניצולי שואה מדברים ("המודיע", באנגלית): הרב אברהם לנגר: פרק 1, פרק 2, פרק 3, פרק 4, פרק 5, פרק 6, פרק 7.