ניסיון חיים וחוויות יומיום: התנסויות ודעות.: תורת הנקוד לבתי ספר / חנוך יָלוֹן

שער מהדורא שלישית, 1950

מתוך המבוא

בקונטרס זה אני מוסר לרבים את החומר שאני נוהג ללמד בביה"מ למורים "מזרחי" בזמן הראשון של כתה א', והוא בעקרו רכוז של פזורי פרורי ידיעות ומבוא לעצם הדקדוק הניתן בשאר הכתות (הרחבת הענינים, תנועות קדומות ומאוחרות וכו' אני נוהג לאחר עד כתה ג').

המבטא הספרדי מציאות הוא בא"י, בין צדקו הראשונים שקבעוהו עיקר בדבור המחודש בין לא צדקו. ומציאות זו תובעת יחס לענין תנועות גדולות וקטנות וחלוקתן ומנינן.

... חלוקה זו אינה עשוי לא למבטא הספרדי ולא למבטא האשכנזי ולא למבטא התימני, הקרוב לאשכנזי בהגיית התנועות. במבטא הספרדי אין מבחינים לא בין קמץ לפתח ולא בין צרי וסגול ואין בו אלא חמש תנועות (ואכמ"ל בפרטי פרטים), ובמבטא האשכנזי, שתנועותיו שבע, אין בין התנועות הנ"ל הבדל של כמות אלא הבדל של איכות, והדברים ידועים ואינם צריכים באור. ומאחר שמבטאנו ספרדי ומצד אחר יש גם מציאות של שמונה סימני תנועות (ומיליונים מישראל שאינם ספרדיים מתפללים ולומדים תורה וקוראים עברית במבטאים שאינם ספרדיים: אשכנזי, תימני וכו'), העמדתי את מנינן על חמש שהם שמונה, כלומר: חלוקה פוניטית וחלוקה של כתיב (סעיף 4). ולא הלכתי בזה בדרכי ראשוני המדקדקים, שהיו מונים שבעה מלכים, מפני שמנין זה מתכוין לחלוקה פוניטית, כלומר: הנקדנים הטברניים התקינו למבטאם "האשכנזי", שהוא בעל שבע תנועות, שבעה סימנים **), והתנועות וסימניהן היו חופפים אלו את אלו.

... כתבתי מלעלה על פרקי ההברות ועל הדגש החזק, שנתתים במרכז. נוסיף, כי השוא הנע מעורה באחד מכלליו בדגש חזק וכי ענין הוא להברות, ושוב הגענו למציאות הספרדית, שלא בטלה לא את הדגש החזק ולא את השוא הנע (ולא ספרדים בלבד מדקדקים באלו ושניהם נהגים ומשמעים. ומורה בכתתו המלמד דקדוק ואינו נזהר בכך ומזלזל בדגש החזק ומניח את השוא הנע, הרי הוא נוטע ועוקר כאחת ועושה מבטאו "ספרדי" *).

מתוך מציאות ספרדית לא יכלתי להכניס לקונטרס זה את כל כללי הקמץ הקטן המקובלים בספרי דקדוק וקבעתי כלל, בלא יוצא מן הכלל, שאין הקמץ קטן אלא בהברה סתומה שאינה מוטעמת (סעיף 15), להוציא את הקמצים של קָדשים שָׁרשים ושל מָחרת, צָהרים, פָעלי וכו' וכו', שגדולים הם. כך הוגים הספרדים את הקמצים הנ"ל וראיות בידינו לזקנה מופלגת של הגייה זו. ונתעוררו על כך ספרדים עם ראשית תחית הדבור העברי... ואיני יודע לשם מה אהיה ספרדי יותר מן ספרדים ואוגיע את תלמידי, ללמדם דברים שאין להם שורש במציאות. ואמנם בנקוד הא"י (קדם לנקוד הטברני וספרדי הוא בעקרו) מנוקד אַהלי (דניאל יא, מה), צַהרים (תהלים נה, יח) וכיוצא בהם... וכך הפלגתי את כל המיותר וקבעתי את הכלל המקוצר הנ"ל למעשה. ונראה לי, כי גם מפני שתפסנו מרובה ונתרחקנו מן המציאות לא עלתה בידינו, ועד היום מועטים הם היודעים את כל כללי קמץ הקטן הכתובים בספרים והם נכשלים אף בצורות: אמנם, ויקם וכיוצא בהם והוגים אותן בקמת גדול.

... ויישר כחו של אשר ברש, ידיד נעורי ובן עירי, שהיה מזרזני למלאכה מעין זו וקרא את כה"י והעיר כמה הערות תקון.

יהי רצון שירצה פועל ידי, ח"י. ירושלים, סוף תשרי, תרצ"ז.

תנועות (4). שמונה סימני תנועות הם וזה סדרם: קמץ, פתח; צרי, סגול; חיריק; חולם; שורק, קבוץ.

סתם קמץ הרי הוא קמץ רחב, והמבטא הספרדי אינו מבחין בינו ובין הפתח. מעוט קטן של קמצים נֶהגים כחולם, כגון: כָּתְלי הקמץ הראשון של אָמְנם ושל חָכְמה ועוד, זהו קמץ חטוף. אף בין צרי לסגול אין הספרדים מבחינים. ואף שורק וקבוץ שׁוים בהגיתם. נמצא שחמש תנועות הן *) וסימניהן שמונה **).