ניסיון חיים וחוויות יומיום: התנסויות ודעות.: בצל אילן אחד / מלכה (הופּשטיין) שפירא

בצל אילן אחד: סיפור אוטוביוגרפי מתוך הספר "מדין לרחמים: סיפורים מחצרות אדמו"רים", עמודים 272-275. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1969. ספרית אמונים / ט. הסיפור פורסם לראשונה בעיתון "הצֹפֶה", יום שישי כ"ה סיון תרצ"ח, 24.6.1938, בנוסח שונה. כשמלכה שפירא כותבת ב- 1938: "לפני שלוש עשרה שנה"... הכוונה היא לשנת 1924-1925 כשמשפחת הופּשטיין הגיעה למקום שיתפתח ויהיה לכפר (ה)חסידים. גרסה נוספת, כולל פרטים אוטוביוגרפיים נוספים, פורסמה בעיתון "הצֹפֶה", יום ראשון כ' ניסן תשכ"ו, 10.4.1966, תחת הכותרת: "אשרינו שזכינו: קטעי זכרונות". מומלץ לקרוא.

חבויה ישבתי בצל עצי פלפל, ששתלה אחותי חוה בגינתה ב"כפר חסידים". הקשבתי לרחש השירה של המון היצורים בגינה ועיני רואות את רקמת צבעי הפרחים למיניהם. עצי הפלפל גבהו ויפו וענפיהם המרובים מתנוצצים מול השמש. הם תלויים ויורדים מטה כמו מרשלנות שלאחר יגיעה – יגיעת הצמחיה.

והחמה מעניקה ממרומים, כמלך רב חסד ונדבה, ניצוצות למכביר, כדי להפיג עצב ולעורר תקוה בלבבות. האדמה עטפה דשא, כדי לשמור על שרשי התפוח, בשזיף והאשכולית שבגינה. הצפרדע מקרקרת והלטאה רצה בזריזות בתוך העשב. דומה, זו וזו סוברות: להן הוא הדשא, שלהן הוא הנוה הזה. הצרצר מצרצר בלי הפסק, הזמיר גם הוא התחיל בשירה, ומקהלת ציפורים ענתה לו מעל עצי הפלפל הגבוהים. והנה ציפור רב-גונים פרש מתוך המקהלה, נשק נשיקת פיו לבת-זוגו, שעמדה על בד האשכולית וחזר למחנה הציפורים המצייצות.

לפני שקיעת-החמה עברו בכביש שמעבר לגינה קבוצות ילדים מאירגון "בני עקיבא". הם הלכו ל"נוער הדתי" החונה על הגבעה של "כפר חסידים", לפנים "עבודת ישראל".

ננערתי מהרהורי. עזבתי את הגינה והלכתי בחברת איכרים אחרי הקטנים. עברנו את הכבישים של שכונות הכפר: "עבודת ישראל", "נחלת יעקב" ו"הפועל המזרחי". מתוך עצי ברושים, עצי אורן ועצי פרי הציצו אלינו הצריפים. כיצד צצו, כיצד גדלו עצי פרי בחיק הקרקע של "חרושת הגויים", שעטתה קוצים מאות בשנים? ועצי הברושים, שגדלו מנטפי הזיעה ובאנחת נכאים של אלו, שחלו ונבלו באביבם – בכמה יוהרא מזדקפים הם כלפי השמים? ומה הרעש וההמולה של כל מיני בעלי הכנף, הבונים את נוויהם בגינות המושב הזה? הרי ילל הישימון הפחידם לפני עליית החסידים על אדמת "חרושת הגויים" וצפצוף ציפורים היה מכאן והלאה? עופות טרף בלבד עברו בנדודיהם את השדות השוממים. וכשמצא עוף טורף את אחד החסידים בראשית עבודתו בשדה, חטף את תרמילו עם פתו ושעונו שבתוכו, חטף, גזל וברח.

גם הגבעה של הנוער הדתי אחרת אראנה כעת, משהיתה לפני שלוש-עשרה שנה.

בניינים יפים בנויים עליה, והיא יושבת בין שדמות תבואה, גני פירות וגינות ירק ועל ראשה הבריכה הגדולה, המשקה את רוב השדות של עמק יזרעאל. גם מגדל גבוה מזדקר מבין גגות הבתים. זהו זרקור האבטומאטי, העומד כמזכיר פגעים האורבים מעבר למושב.

אחרת היתה הגבעה בזמן שהתגלגלנו אליה לפני שלוש עשרה שנה. עברנו את הגשר, שעל נחל קישון, הגשר, שתוקן מחדש, אחרי שהבדווים החונים בסביבה הרסו אותו תכופות. נסענו דרך שדות קוצים, האדמה היתה מנוקבת ככברה ומתוך אילני הסרק בצבצה לעינינו הגבעה על צריפיה הסדוקים. לרגלה בקעות פרא וסביבה עזובה ושממון. ראיתי אז את הצריפים באספקלריה של לבי. מתוך הרהורי על בית אבא ז"ל, בצבץ לפני המושב בראשיתו. דומה היה עלי אז, שהוא פרח במוצאי שבת, בתקופת האביב, עם עלות השחר, בזמן שפסקה השירה, שירות "אליהו הנביא", בחדר הקטן של המגיד, ז"ל. הבתים הבנויים גזית, שליד החדר הזה, נהרסו כמה פעמים בידי גייסות, שעברו דרך קוז'ניץ העיר, בימי מלחמות. ומעשה נס, שהחדר הזה עומד וקיים תקופות הרבה.

דומה, עם עלות השחר בזמן שפסקו הזמירות, קם הנצר הצעיר של המגיד, ז"ל, נעץ קנה בים השממה הזה וקראו על שם המגיד "עבודת ישראל".

החברים הקימו את הצריפים, הכניסו את ספר התורה, שהעלו עמם, לארון הקודש, ויצאו לחרוש את האדמה השוממה. ודומה שהסוס הזה, שנביא "עבודת-ישראל" רכב עליו בצאתו להגן על החברים הנתקפים על יד נחל הקישון, הוא הסוס, שיצא בו את החצר בקוז'ניץ, עם חבורת חסידים למצוא חלקת חיטה למצה שמורה. אבל לא הוא, מפני ששם יצאו הגויים ואמרו לו: "ה' עמך, נצר המגיד". וכאן בא רץ מנחל קישון וקרא:

"בדווים עליך, הרב הופשטיין!" והבדווים באו מזויינים במקלות ובאלות. ועם הערב השמש, כשהצפרדעים קירקרו בנחל קישון, קול צווחה נשמע – ודמים בדמים נגעו. הרב הנשיא נפצע בידו כשהוא רוכב על סוסו הערבי, חברים אחדים נפצעו פצעים קלים. לבסוף גברה יד החסידים והמתנפלים התחילו בורחים, כשה"כפיות" הלבנות שלהם מתנפנפות במרחקי השדות השוממים ונעלמות עם דמדומי החמה בתוך האפקים האדומים שאין להם סוף.

ואותם האפקים הרחבים, שאין להם סוף, אתה רואה כעת מן הגבעה של כפר הנוער הדתי והריהם עוטפים לא שדמות פרא, אלא שדות תבואה של כפר חסידים, שבהם איכרים חורשים בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה.

בבואי אל הגבעה של הנוער הדתי הכרתי את האילן המצל ההוא, שהייתי יושבת תחתיו לפני שתים עשרה שנה, בזמן שחברי "עבודת ישראל" ירדו מן הגבעה הזאת, הנחבאת בין אילני הסרק, אל העמק אשר לרגליה, ובני "נחלת יעקב" ירדו עמהם מן הגבעה הקרחה, אשר ממולה; "הפועל המזרחי" נצטרף אליהם ומהם נבנה הכפר בעמק זבולון, הוא כפר חסידים.

כשירדנו אז לעמק, והוא שמם וזרוע קוצים, עליתי אל הגבעה, שזמן חנותנו עליה היה למעלה משנה והעניינים רבים וקשים.

עליתי אז כדי לחפש בין אילני הסרק את סבל חיינו, ונתקלתי באותו אילן מצל, אילן עתיק יומין, ששרשיו נעוצים בתוך הסלע וענפיו מרובים מאוד, ישבתי סמוך לו ונתתי עיני בקיפולי גזעו.

לפני עידן ועידנים נבקע הסלע והאילן התפרץ מתוכו. יתכן, שהוא שמח בשמחת העולם וחש את כאבו, מכיוון שהוא התפתל והתקמט. התחלתי בודקת אותו: היכן קמטי היסורים של אותו מושב עובדים? היכן סימני הרטט, שהיה מרטט עם היוצאים לשמירה בלילות האפלים, בשממה עם יללת התנים? והיכן סימני הזיעה שהיה מזיע עם היוצאים לחרוש באדמת טרשים וביוון הביצה?

הר הכרמל נתעטף אותה שעה בעננים כבדים. רוח זלעפות השתובבה וגשמים התחילו שוטפים בשפע רב. השקפתי על העמק ולבי נזדעזע: ים של ביצות השתרע וצריפים סדוקים טבעו בתוכו. קולות קטועים נבלעו בשריקות הרוחות. אילו תרנגולים קראו בתוך לול עץ ופרות געו ברפת. גם בכי תינוק וגניחות אדם חולה פרצו מתוך הצריפים. הרוח היכה בענפי האילן. נלחצתי אז אל הסלע, שילבתי זרועותי בענפיו ובלבי תפילה...

והרי אני אחרי שתים עשרה שנה על הסלע, שמתחת לאותו האילן. והוא מטה את ענפיו המרובים סביבו ומגן על תינוקות מכפר חסידים ועל נערים ונערות עבריים, שנצלו ממלתעותיהן של חיות רעות.

והנוער הדתי מארצות הגולה, החונה על הגבעה נהנה שעה קלה מצללי עציה ומהנוף הפורח סביבה והתינוקות והנוער מ"כפר חסידים" שרים על הסלע, תחת כפות התנאה העתיקה, שרים ועולים לראש הגבעה, לראות בבריכה המשקה את שדות עמק יזרעאל ויורדים לפני שקיעת החמה במערב להר הכרמל, עד שזוממי הרס מגיחים מבין ההרים, להמטיר כדורים על המושב.

החמה שקעה. ערפל קל, אדמדם, הליט את המושב. הממטרות הסתובבו סחור-סחור והאכרים הניסו את הבקר לרפתות. הזרקורים מגבעת "הנוער הדתי" ומהגבעה המרכזית שבכפר התחילו מאירים את ההרים ושומרי הלילה עשו אוזנם כאפרכסת: שמא אורבים מרצחים מעבר לגדרות? שמא מכוונים הם את רוביהם כלפי המושב?

רעד חרישי מאחד את המושב והתינוקות שואלים בחרדה: מתי יחדלו זדים? מתי תבוא הגאולה?

כשחזרתי מן הגינה, גינת אחותי, התהלך נבחן הכלב, עז-הנפש, באוזנים זקופות. הוא שמר על נחלת הבעלים בקולי-קולות, וכשהעיז הקיפוד להתגנב מגינת השכן אל החצר, הסתער נבחן בשטף קצף: הב הב, מסתער ונושך, והיצור הדוקר מתגלגל ומנקר את עיניו.

הגינה היתה עטופה בחשכה ושרויה בדומייה. עצי הבר אשר על הרי זבולון צופים כלפי הפרחים שמתכנסים שתויי טל ונרדמים. רוח מערבית לוחשת לענפי האילנות, הצרצר אינו פוסק מלצרצר – לילה ירד על כפר חסידים.

עד כאן הסיפור

פרטים גנאולוגיים וקשרי משפחה

אביה של הסופרת מלכה (הופשטיין) שפירא, 1894-1971 (GENI) – היה הרב ירחמיאל משה הופשטיין (האדמו"ר מקוז'ניץ), 1860-1909 (GENI). אחות אחת של מלכה הייתה רחל חיה מרים (הופשטיין) שפירא, 1889-1937 (GENI) – אשתו של הרב קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה, הי"ד, 1889-1943 (GENI). אח אחד היה הרב ישראל אליעזר הופשטיין, האדמו"ר מקוז'ניץ, 1898-1966 (GENI) – ממייסדי כפר חסידים (ראו קישורים ופרטים להלן). האחות המוזכרת בסיפור היא חוה (הופשטיין) שפירא, 1899-1978 (GENI).

מלכה נישאה לאדמו"ר אברהם אלימלך שפירא מגרודז'יסק, 1897-1967 (GENI). בתם רחל שיינא (שפירא) הוטנר, 1915-1966 (GENI) לה מוקדש הספר, הייתה אשתו בזיוו"ש של אברהם יהושע הוטנר, 1910-2009 (GENI), שאחותו חוה לאה, 1896-1944 (GENI) הייתה אשתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, 1891-1982 (GENI).