מתוך הספר "שירת חיי : [משאול תחתיות ושואה מקוללת - לאויר פסגות בארץ המהוללת]" (מידע קטלוג ULI) מאת אלכס אלכסנדר (סנדי)
קליט (קינסטלינגר KÜNSTLINGER), 1926-2004. עמוד 183.
ספר אוטוביוגרפי כתוב חרוזים באופן כישרוני ומיוחד מאוד. 189 עמודים, כריכה קשה, מידות: 28 על 22
ס"מ. כולל מסמכים, תעודות, וכ- 75 תמונות. בגב הספר מופיעים שני הפסוקים הראשונים מתהלים
קמ"ו: "הללויה
הללי נפשי את ה': אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי".
הספר הוא גלעד להורי הקדושים, ה' יקום דמם,
שנהרגו באושוויץ בשנת תש"ד, על קידוש ה' ועמם,
מגן העדן, מקום מנוחתם, באווירה קדושה וחמה,
מתבוננים בי ושואבים, אני מקווה, פירורי נחמה.
תוכן העניינים
פרק א': אמונתי, עמוד
9: אִם, חלום חלמתי, עשרת הדברות – הקוד האתי שלנו, המאה ה- 20, המאה ה- 20
ליהודים, סוגי אמונה, אמונה תמימה, על נסיך שבכל יום עמנו. // פרק
ב': קורות חיי, עמוד 27 // פרק ג': משפחתי, עמוד 59 // פרק
ד': פעילותי, עמוד 115 // פרק ה': פרפראות, עמוד 159: אמונה, הפרט
והחברה, גוף ונפש, דיבור, הנהגות, העם היהודי, ארץ ישראל, מדינת ישראל, תרבות,
חיים, ביני לבוראי.
מתוך עמוד
הזכרון באתר ממוריז+memoriz
ב- 22/5/1944 הגיעה המשפחה לאושוויץ. כל המשפחה הושמדה מיד. אלכסנדר ואחיו יצחק
היחידים שניצלו. ב- 10/2/1945 שוחררו אל
החופש. אחרי תקופת התאוששות בין היתר בוילה בבאקולי (Bacoli) שבדרום איטליה בעזרת הבריגדה היהודית העפילו
לישראל באוניה 4 חרויות. האוניה שהגיעה
לנמל חיפה נשלחה ע"י הבריטים על כל נוסעיה בחזרה לקפריסין. שוב עלייה לישראל והפעם דרך מחנה המעצר בעתלית...
תוספת רקע מ- ויקיפדיה
האניה "ארבע חירויות" הפליגה
מאיטליה ב- 23 באוגוסט 1946, בשעה 03:00.
ב- 2 לספטמבר גילו הבריטים את האניה.
למחרת הועלו המעפילים לספינת הגירוש "אמפייר הייווד" (Empire Heywood) (לא ברור האם גורשו מנמל חיפה או מקום אחר),
שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין.
מחנה המעצר בעתלית נפתח בינואר 1940...
מתחילת 1946 עלתה אוכלוסיית המעפילים העצורים במחנה עתלית באופן משמעותי וביולי
1946 המחנה התמלא עד אפס מקום. מאוגוסט
1946 החלו הבריטים לגרש את המעפילים שנתפסו למחנות המעצר בקפריסין.
עד כאן מ- ויקיפדיה
ב- 15 למרץ 1947 מגיעים חזרה ארצה אלכסנדר (21) ואחיו יצחק אויגן (23) קינסטלינגר באניה "אושין ויגור" (Ocean Vigor), מקפריסין לחיפה. מחיפה הם מועברים למחנה המעצר בעתלית ומשם מגיעים בהמשך לכפר פינס.
מעניין. עולה איתם ארצה גם
משה קלגסבלד (1924-2017). משה היה בהמשך בוועד יוצאי טשביניה. טמון בבית העלמין
"סגולה" פתח תקווה (תמונה מאתר GRAVEZ).
סיפור בתוך סיפור: במאי
1913 עלו ארצה מפולין, שרגא פייבוש גרוס ואפרים (1894-1972) – בן הזקונים שלו,
בניסיון למצוא מקום מגורים ראוי למשפחתם הגדולה.
האֵם אסנת ותשעה ילדים נשארו בפולין.
זה היה מורכב ומאתגר. שרגא – הסבא רבא
של משה קלגסבלד – נפטר בצפת ב- 1915. אשתו
אסנת נפטרה באושפיצין (פולין) ב- 1919.
אפרים, הבן הצעיר, הצליח להתמקם בחיפה והקים שם משפחה.
רייזל (גרוס) ואלחנן זאב (חוּנה וולף) קלגסבלד, היו הסבא והסבתא של
משה.
 |
| צילום: שרגא רוזנבלום – מצאצאי שרגא ואסנת גרוס |
 |
| צילום: שרגא רוזנבלום – מצאצאי שרגא ואסנת גרוס |
רוֹדָה, כלתם של שרגא ואסנת, אשת בנם הבכור הרב אברהם גרוס (1870-1943), הייתה אחותה של רבקה רחל (שארף) רוטנברג... שהייתה סבתא של סבא שלי. רודה ורבקה רחל היו נכדות של הרב משה יעקב יעקל שארף (ה- "דרכי יושר"), מ- אושפיצין. הסבא של סבא שלי, בעלה של סבתא רבקה רחל, היה ר' וֶלְוֶלֶה (זאב וולף) רוטנברג. סבי אפרים (רוטנברג) יונאי (1921-2007) הגיע ארצה ביום שני, ערב פסח ה'תרצ"ט, 3 לאפריל 1939. בעודו ב- "קיבוץ רודגס" פתח תקווה קיבל גלויה מסבו, סבא וֶלְוֶלֶה (תאריך לא ידוע). גיסו של הסבא/הדוד-רבא אברהם גרוס מוסיף שם כמה מילים, בהם מזכיר את אחיו אפרים בחיפה (נא לא להתבלבל בין שני ה- "אפרים"):
צד אחד של הגלויה
[צדה השני של הגלויה, מלא בכתב צפוף, בעברית, מילים מרגשות מסבא לנכדו]
תהיינה נשמות כולם צרורות בצרור החיים
ב- 2016 יצר איתי קשר בחור צעיר – צאצא נוסף של שרגא ואסנת גרוס – בן
נין של בנם חיים צבי ואשתו נעטל גרוס.
הסתבר שאשתו היא נכדה של הרב ברוך אדלשטיין (1936-2015), שהיה ראש הישיבה
הראשון וממקימי ישיבת
בני עקיבא "פרחי אהרון" בקרית שמואל (חיפה)... יחד עם סבי סבא אפרים,
שהיה גם מנהל התיכון הראשון שם... כפי שהופיע בעבר באתר הישיבה, וכעת נגיש רק ב-
"ארכיון האינטרנט", תולדות הישיבה:
...
אותו זמן (חורף תשכ"א (ספטמבר 1960)) מתדפקים 2 שליחים על דלתו של אברך צעיר
בן 24 מטופל במשפחה צעירה בגבעת שמואל שליד בני ברק, ברוך אדלשטיין שמו, ובפיהם
שליחות בשמו של הרב נריה: "אתה מבוקש למפעל חלוצי בצפון". אף שטרוד היה האברך בהצעה לרבנות בכפר פינס,
חזקה עליו בקשתו-מצוותו של הרב נריה: "סע לשלושה שבועות לאותו מקום בלתי ידוע
ותתרשם". אורז הרב מזוודה, משאיר את
האשה והילדים, ומפליג צפונה. בקריה פוגש
הרב אדלשטיין את היזמים קורן ויוסיפון ואח"כ גם את אפרים יונאי מי שעתיד
להיות מרכז התיכון, ומיד "נתפס" לרעיון. על תוכניות ארוכות טווח ועל יעדים חינוכיים לא
מדברים. "אז לא עשו פרוגראמה. לפני שלושים שנה לא דיברו על תוכניות. לא ועדה ולא תכנון, קופצים לבריכה ושוחים בה.
לא שאלתי על משכורת, לא הצבתי כל תנאים, לא דיברו על משכורת וגם לא נתנו",
מספר הרב אדלשטיין (ראיון כנראה משנות ה- 90 של המאה ה- 20, במלאות 30 שנה לישיבה).
קודם לכן כבר מצורף אפרים יונאי, מורה
ומחנך בעל מוניטין, כמרכז התיכון. "בקיץ
עמדתי על סולם לצבוע את הדירה. נכנס
יוסיפון כרוח סערה ´אפרים אנחנו מקימים את הישיבה ובחרנו בך כמרכז התיכון´. עם המברשת בידי סחטו ממני הסכמה", מספר
יונאי. לא נמנו ולא גמרו, עד אשר הלך הרב
אדלשטיין ליונאי שהתרשם מהמעמד, והפור נפל. הישיבה קמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה