נסיכה ערבית — חברה בקיבוץ (2)

נסיכה ערבית — חברה בקיבוץ (2)

שתי עדויות

פרק המשך ל- "נסיכה ערבית — חברה בקיבוץ"

המקור:  עלון "ברמה", מס. 1394

ערב שמחת תורה כ"א בתשרי תשס"ד,  17.10.2003

1.

ארצנו ועמנו

הכתבה הבאה נכתבה באידיש בשנת 1946 ע"י אמן יהודי מניו יורק בשם שאול רסקין ומופיעה בתוך ספרו/אלבומו - "ארצנו ועמנו".  בספר מאות ציורים, רישומים וכתבות על אודות הקיים והמתפתח בארץ ישראל משנת 1921 ועד 1946.  שאול רסקין שהה ברמת יוחנן שבוע ימים ואת רישומיו ורשמיו ניתן למצוא באלבום.

מירי פיינשטיין מצאה בכתבה טעם ועניין לחברי רמת יוחנן ותרגמה אותה מאידיש.

בקבוצת רמת יוחנן  / שאול רסקין מתוך "ארצנו ועמנו" 1946

אחרי ששהיתי שלושה שבועות בתל אביב קיבלתי הזמנה מרמת יוחנן לבלות שבוע בקבוצה.  על רמת יוחנן שמעתי משהו אבל מעט ידעתי אודותיה.   אך מה ששם מצאתי מילא בשפע את עטי, עפרוני ואת ליבי.  מצאתי שם את ההיפוך הגמור מהרוע והרוגז שבשאר העולם.

לפנים היו לרמת יוחנן שמות אחרים.  קראו לה "קבוצת הצפון", אחר כך "אושה".  האדמה, מובן מאליו היא של קרן הקיימת ובשנת 1934, מלווה בפילוגים ואיחודים, קיבלו את הצורה הנוכחית ואת השם לכבוד הפילדמרשאל ג'ון סמאטס...

כדי להגיע לרמת יוחנן מתל אביב צריך ראשית לנסוע לחיפה.  שם לוקחים את האוטובוס מספר 14 בזמן ידוע וממקום ידוע, ואחרי חצי שעה של טלטולים הוא מביא אותך לאל מול שער ברזל אדום-חלוד.

אני נכנס דרך דלת צדדית בשער, ומיד אני  פוסע בין עצים.  עצים מכל המינים.  ואחר כך אנשים – אנשים מכל המינים.  האסוציאציה בין עצים לאנשים עלתה במוחי פעם בביקורי במקווה ישראל, ואף סיפרתי עליה לחברים.   כאן שוב זה עלה בזיכרוני. כל כך הרבה עצים, גבוהים, ברושים חסודים, אקליפטוסים עליזים, עצים רחבים ונמוכים, עצים בכייניים כמו הערבה וחייכנים כמו האורן, עצי פרי, תפוזים, ענבים, בננות, עצים דקים ועדינים, עצים זקנים ורציניים כמו שני עצי הזית הישישים, זקנים ממש כמו העולם עצמו.

אנשים צעירים שרק הגיעו מהגלות, מאסונות פולין, כבר שרים שירים ורוקדים הורה, וחלוצים בוגרים עם קמטים בלחיים ובמצח, יותר זקנים וזקנים ממש, לומדי דף גמרא ויש להם מטבח כשר נפרד....

 ישנם פה אנשים מקריים, זמניים כעשבים ואנשים יסודיים - שרשיים כמו האלונים החסונים אשר נושאים על כתפיהם את רווחתו של הישוב העובד.

רציתי לפנות לכמה מהם אבל בשעת דיבור כשהם "הריחו" שיש לי כוונות לכתוב אודותם הם הפצירו בי לא לעשות זאת.  בהצביעם על כמה אחרים, הם הודו במבט מלא הערכה: הנה עליהם אתה צריך לספר, הם ה"הצימוקים" שלנו.

... ואינני יכול להתעלם מהדמות המיוחדת של "הנסיכה הערבית" שכאן ברמת יוחנן.  היא נעשתה חלוצה ועובדת בקבוצה שווה בשווה עם כולם.  היא ממוצא ערבי אריסטוקראטי בלבנון, הוריה עשירים מוסלמיים והיא קיבלה חינוך מעולה בשפות ובאומנויות.  ביום בהיר אחד היא הגיעה לכאן ובאה לחברים וסיפרה על עצמה, שאיננה יכולה יותר לשאת את צורת החיים של עולמה ואת המעמד שנשים תופסות שם.  היא רוצה להתחיל עבודה של יושר, וסוציאליזם חברתי.  יש לה כבוד גדול לעם היהודי, היא חושבת שהיהודים הם נושאי האידיאלים הנעלים והיא רוצה שיקבלו אותה אליהם.  אז קיבלו אותה.

היא שינתה את שמה לנטאשה, גיבורת הרומן של טולסטוי, כבר שנה היא חלק מרמת יוחנן, ועדיין לא עומדים להיפרד.  היא מעוניינת להתחתן עם בחור יהודי, היא רוצה לגבור על ההתנגדות הערבית, ולהגשים הרבה דברים.  בינתיים נטאשה היא החלוצה הערביה היחידה — רות מודרנית.  וזה חייב לקרות ברמת יוחנן...

בעיקר רמת יוחנן נעשתה נקודה שאליה פונים להתייעץ בענייני תעשייה, חקלאות וכלכלה, אבל עוד יותר פונים בענייני אומנות, תרבות, וסתם רומנטיקה.  מספרים שעלילות אהבה סבוכות התרחשו ברמת יוחנן, שבשום מקום לא מתרוצץ מלאך האהבה בזיגזגים משונים כמו כאן.  אבל זה לא מזיק ולא מונע שהעצים יגדלו גבוהים וירוקים, שהענבים יטיפו עסיס אדום, שהפרות יתנו דליי חלב, שהחבר מתתיהו ישיר, שלאה תרקוד, לוזר יצייר, ונטאשה תגלגל את עיניה הערביות הגדולות כמו בחלום מעורפל. מחייכת חיוך של דמעות...

2.

על נטשה / יונתן בן צבי

נודע לי במקרה כי שמה ודמותה של נטשה „הנסיכה” הולך להיות מועלה מעל דפי ברמה.  הדבר עורר בי זיכרונות רבים על דמותה המיוחדת והמגוונת.

הכרתי אותה כשהייתי כבן 10-11, כששהתה ברמת יוחנן והייתה מבאי חדר הורי.  אז כינו את הדירה „חדר”.  השנה היא 1946/7, לאחר תום מלחמת העולם השנייה.  דירות החברים היו בנות חדר אחד, כשלשירותים או למקלחת הציבוריים היה צורך ללכת או לרוץ מרחק של כמאה מטר.  הורי התגוררו ב- „בית הקקטוסים” המפורסם, שקבל את שמו מהקקטוסים שנשתלו על ידו והחביאו מתחתם מקלט עפר שנחפר במלחמת העולם השנייה ובוטן לאחר מכן לקראת מלחמת 1948.  המקלחת הייתה בבניין שבין גילרם ומחסן הבגדים דהיום.  בית השימוש הציבורי היה במקום שעומד גילרם.

בית הורי היה בית ועד לפגישות בענייני תרבות והתכנסויות של שיחות שעסקו בדברים שעומדים ברומו של עולם.  הימים ימי „צנע”, אבל סוכר ונס קפה לא חסרו, מה שתרם רבות להכנסת האורחים שלהם.  בקיץ היו הוויעודים נערכים על ספסל עשוי מקלות עץ בלתי מהוקצעים על הדשא ואל מול בריכת דגי נוי שאבא שלי טיפח בחרדת קודש.  בחורף היו מצטופפים סביב תנור עגול עם פתילת נפט.  תנור רב שימושי שהיה אמצעי הבישול היחידי  בחדר, בנוסף לקומקום החשמלי שעליו הרתיחו מים לתה.

כשנטשה הגיעה לרמת יוחנן היא השתלבה מיד ובצורה אינטנסיבית בכל הוויעודים הללו.  היא לא דיברה עברית טובה.  אך רתמה את אבא שלי ללמד אותה ולשפר את שפתה העברית, ובכך זכיתי להכרות איתה.  היכרות מעניינת וססגונית שפתחה לפני עולם שלם שרק לאחר שנים רבות התחלתי לרדת לעומקו ולמיוּחדוּת שבו, להבין את הניואנסים המיוחדים ששוטטו די בפראות ב- „עולמה של הנסיכה נטשה”.

עד היום אינני יודע בדיוק אם הזיכרונות שלי ממנה הם מה שבאמת סיפרה ואמרה, או שברבות הזמן נוצר אצלי זיכרון מדומיין ממנה.  מכל מקום, גם אם זה זיכרון מדומיין, הרי זה היחידי שיש לי ממנה.

נטשה הייתה אישה קטנה ושחומת עור.  מוצאה ממשפחה עשירה שכנראה נמנתה על אצולת הממון והקרקע בלבנון, על כן נקראה אצלנו „נסיכה”, ואכן ככזאת התנהגה.  בעדינות אך בתוקף, בשפה גבוהה באנגלית, בצרפתית ואף בעברית ככל שיכלה.  היה בדיבורה פאתוס של אישה המאמינה באמונה חזקה במה שהיא עושה.  ניכרה בדבריה ההשכלה הרחבה (צרפתית כמובן בעיקרה.  כפי שהיה מקובל בלבנון בין שתי מלחמות עולם).  גם כילד הבנתי, אם כי בצורה מעורפלת מעט, כי נטשה מאסה וגם נטשה את המציאות שלתוכה נולדה ושבה חייתה את שנותיה הראשונות.

היה לה אומץ, שהיום נתפס אצלי כיוצא מהכלל עד להדהים, שגובל לדעתי בחוצפה אמיתית אך בריאה, כאשר עזבה את משפחתה ואת אורח חייה, את עברה וסביבתה ועברה למציאות חדשה, זרה ואחרת מכל מה שהכירה, ידעה וחונכה לקראתו.  היא עברה למציאות קיבוצית של הישוב היהודי בארץ ישראל של טרם קום המדינה.  כל זאת תוך החלטה אידיאולוגית תמימה משהו, אך נמרצת, להגשים בה את עצמה ואת מאווייה המיוחדים כל כך,  וכך אכן עשתה.

הייתה זו חוויה מרתקת לילד בן 11 לשמוע אותה משוחחת באנגלית הגבוהה וב - „ר” המתגלגלת שלה, כפי שרק ערבים יכולים, עם אבא שלי ועם אברהם צמד, או בצרפתית מהוקצעת וב- „ר” גרונית צרפתית אמיתית עם יאיר דואר, או בעברית שהשתדלה מאוד גם בה להשתמש כשפה גבוהה.  הגם שלא הבנתי את הדברים שנאמרו בשפות זרות, הבנתי מהטון, מהקצב ומהפאתוס, שנאמרו דברים חשובים.  דברים שעומדים ברומו של עולם.

הפגישות שלי איתה „טן-דו” נוצרו בד"כ כאשר אני הייתי מקדים ומגיע לבית הורי אחה"צ לפני שחזרו מהעבודה, וגם נטשה הייתה מגיעה עם סיום עבודת יומה.   היינו יושבים על ספסל העץ שעל הדשא, מחכים שאמא שלי תגיע מעבודתה, ותעשה לי תה עם לימון ושלוש כפיות סוכר, ולנטשה נס קפה עם חלב בלי סוכר או תה אנגלי חריף עם הרבה חלב ומר כמו שרק חלק מהאנגלים יודעים לשתות.

את זמן הציפייה הזו היא ניצלה לנאומים נרגשים וחוצבי להבות על אמונותיה ועל הדרכים שלה להגשמתן.  כמובן שלא הבנתי הרבה.  רק לימים שהוספתי בינה ובגרות התחלתי להבין את חלקם של הדברים, וכל זאת דרך מסננת זיכרונות של ילד כפי שהם זוכים להבנה מחודשת עם הימים.  ורק כך אני יכול להעיד ולספר בנטשה, סיפור שראוי לו אולי להישמע.

למרות שנטשה גדלה בבית עשיר ומוגן וספגה תרבות ערבית וצרפתית עשירה, הייתה החברה הערבית בעיניה לצנינים.  הבדלי המעמדות, דיכוי האישה וחוסר הסיכוי והדחף של המעמדות הנמוכים שהיו מוסלמים ואפאטיים להחריד, וכפועל יוצא מזה, כך היא אמרה, מנעו מהם מלצאת ממצבם העלוב, חרטו פצעים והשאירו צלקות כאלה בנשמתה, עד שהחליטה ללכת ולחפש דברים טובים יותר, אותם קיוותה למצוא בחברה העברית הקמה בארץ תחת שלטון המנדט הבריטי השנוא והאימפריאליסטי (לדבריה היה המנדט צרפתי בלבנון משובח ממנו בהרבה).  חלק גדול מהדברים אכן מצאה, על  פי עדותה.

התנ"ך שלה היה הרומן אב הכרס „מלחמה ושלום” של טולסטוי ולפיו ניהגה את חייה.  הראשית: שינתה את שמה מִשֵׁם שאינני יודע אותו עד היום, וגם לא רצתה לספר לי, לשמה של גיבורת הרומן, נטשה.  גם את פייר שלה חיפשה באותה סביבה מתחדשת.

בדרכה שלה ניסתה להסביר לי שכמו שפייר, שהיה ממזר אך יירש מאביו את כל רכושו והונו למגינת ליבם של כל המקורבים ומלקקי הפינכה שמסביבו, כך גם עם ישראל שהפך להיות בגלותו כממזר בין העמים, וכעת הוא מקבל מאביו שבשמים את הירושה הגדולה.  זאת הייתה הפנטזיה שלה, והיא באה לקחת חלק בהתרחשות הגדולה.

טולסטוי מתווכח  עם עצמו ומתלבט בשאלה אם ההיסטוריה היא זו שיוצרת את אישיה הגדולים. נפוליון בונפארט („ט” בצרפתית מודגשת בשווא) כדוגמא מובילה, או שהאישים הם שמוליכים את ההיסטוריה ובעצם קובעים אותה.  נטשה כשלעצמה האמינה שהדברים אינם כל כך דיכוטומיים.  אם האישים משפיעים על ההתרחשויות ההיסטוריות, או שלהפך, אך כשלעצמה החליטה להשפיע על ההיסטוריה האישית שלה ולקבוע אותה.  לכן הלכה ללמוד את מקצוע האחות, בלי ברכת המשפחה שלה כמובן, ובכך פיתחה לעצמה את היכולת לשלוט בגורלה, לפי ה"תנ"ך" שלה.

כל ההסבר הזה הרשים אותי מאוד בתור ילד.  כפליים הוא מרשים אותי כמבוגר כשאני מבין גם  מתוך איזה רקע  היא מגיעה.

נטשה פירשה את נטשה מ"מלחמה ושלום" כאישה שקובעת לעצמה את הדרך בה תלך, כאישה משוחררת ההולכת בדרכה למרות המכשולים החברתיים.  בעקשנות אך בביטחה.  גם למחוזות בלתי נודעים לגמרי.  נטשה חיקתה את נטשה.  לימים הגעתי להבנה שנפלה לי הזכות להכיר את אחת הפמיניסטיות הערביות הראשונות, אם היו עוד כאלה.  בזמנה היא הייתה "סנונית ראשונה", (ספר שכתב הסופר יהודה בורלא, נטשה של ימינו הייתה בעצם הגבורה שלו).  כנראה שנשארה לא רק סנונית ראשונה, אלא גם בודדה..

מכל מקום , לפי דיבוריה שנשמעו לי לפעמים מבולבלים ו/או פשוט בלתי מובנים, היה לה חזון של קירבת אחים בין שני העמים שצריכים להתנהל בשלווה ובהשקט אחד ליד השני, ואחד בתוך השני.  בהקשר הזה הייתה מצטטת את "אלטנוילנד" של הרצל, והייתה בטוחה שכל היהודים  חושבים כמוהו...

יותר מאוחר התברר לי כי נטשה ראתה גם בעוני עמה, והלכה לשמש כאחות בבית החולים בנצרת או בבית החולים האיטלקי בחיפה. היא הייתה חוזרת ומבקרת ברמת יוחנן לעיתים.  אבל אז כבר ראיתי אותה רק מרחוק והשיח המרתק שניהלה איתי לא היה לו המשך.

כפי שהבינותי היא לא נישאה מעולם, את פייר שלה היא לא מצאה אולי בגלל הסטנדרטים הגבוהים שהציבה הן לגבי עצמה והן לגבי אחרים, את המשבצת הזו לא הצליחה למלא.

נטשה הייתה מזכירה כל הזמן את השם "באזוחוב" כשם אלמנטארי בהיסטוריה האנושית, ספרות ומציאות היו כנראה מעורבבות אצלה קמעה.  כילד לא העזתי לשאול למה הכוונה.  ושוב, מאוחר יותר נתברר לי כי הכוונה היא לאביו של פייר מ"מלחמה ושלום".  כחוט השני בדבריה היה נשנה וחוזר  המוטיב של:  למה היא לא זכתה שיהיה לה אב כה טוב ומיטיב כפי שהיה הרוזן באזוחוב לבנו הממזר.

במילים שלה התייחסה לרוזן כאל  איזה שהוא אב אולטימטיבי שאינו שוכח את בניו.  לדעתה האב (או האל) שכח את בניו הערביים במאות השנים האחרונות והאומה הערבית המוסלמית ירדה מגדולתה במשפחת העמים לשפל שלא היה כמוהו שכל הנכסים הגשמיים שברשותה לא עוזרים  לצאת מהמצוקה הנוראה. לא היה נראה לה בעין כי דבר כזה הולך גם לקרות.

לעומתם העם היהודי שהיה שרוי במצוקה כל כך הרבה שנים, אביו שבשמים נזכר בו והוא מוציא אותו עכשיו לגאולה. גאולה שהיא רוצה לקחת חלק בה, ואולי גם בדרך זו לקרב את הגאולה לעמה הערבי.

כזאת וכזאת אפשר היה לי להוסיף ולספר.  אבל עורך ה"ברמה" דוחק בי לסיים ולהגיש לו את כתב הזה, באשר "הזמן קצר ומלאכתו (בהכנת העלון) מרובה".

לכן אוסיף רק ואומר כי אני אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לי פתאום להיזכר באותה אישיות מופלאה שקראה לעצמה נטשה.  שהייתה אישיות מיוחדת במינה.  בזמנו אולי לא הבחנתי בכך,  היום היו לבטח מציינים אותה בקלישאה כ"מדהימה", היא אכן הייתה כזו.  תופעת טבע שמעט מאד חוזרת על עצמה.  הומניסטית ופמיניסטית, אישה ערביה משוחררת ממש בשנים שכל זה היה עוד בתרדמה עמוקה, ציונית בהכרתה, המבכה את מצב עמה שלה, ועם זאת נחלצת ומעורבת בהתרחשויות העוברות על שני העמים גם יחד באופן אישי ומוחלט.