"הטיול בארץ כערך חינוכי"

"הטיול בארץ כערך חינוכי"

ד"ר זאב וילנאי

עמ' צ'-צ"ג

מחניים ק"ח (תשכ"ו)

מוקדש לסוגיות בחינוך היהודי

קטעים נבחרים

          "עם ראשית שובנו לציון התחיל הטיול לתפוס מקום חשוב בחינוכנו, בבתי הספר ובתנועות הנוער.  הטיול היה לגורם חשוב, העושה רושם רב על המשתתפים בו...

          עם עלייתם של חלוצים רבים אל הארץ, אחרי שנות מלחמת-העולם הראשונה, התחילה ועדת התרבות של ההסתדרות בעריכת טיולים עממיים.  למטרה זו נתמנו מדריכים מיוחדים.  המדריכים לא נצטמצמו בתחומי הישוב היהודי החדש, אלא יצאו גם לאיזורים נידחים, שאין בהם ישובים יהודיים בימינו, אבל מפורסמים הם בתולדות הארץ בכלל ובישראל בפרט.  בשנים האחרונות קמו בקרב ציבור בארץ אגודות שונות:  אגודת המשוטטים, חוג לידיעת הארץ, אגודות הטבע וכו'... עלינו לדאוג לכך, שהטיול יהיה גורם תרבותי חשוב במולדת, שכן מפתח הטיול ומעצב את אופיו של האזרח בכלל, ואת אופיו של האזרח הצעיר בפרט.

          הטיול צריך להיות יסוד עיקרי בחינוך:  בבתי הספר, בתנועות הנוער ובאגודות הספורט.  כן צריכה להיעשות פעולה רחבה להחדרת עניין הטיולים בחיי ההמונים בארץ.  עלינו להגיל את אחינו בני ישראל לכך, שיהיו מהלכים בשבילי הארץ ובדרכיה, על מנת להכירה וליהנות מיופיה...

          בכל טיול, גם בקל ביותר, מתמזגים ערכים שונים בכלי חשיבות רבה בחיי האדם.  הארץ מקפלת בה ערכים גיאוגרפיים רבים, היסטוריים ואנושיים כלליים.  הקדמונים אמרו: אין ארץ-ישראל חסרה כלום — תמצית כל הארצות היא.  הכול מקופל בה... יוצא אדם לטייל בארץ ישראל ונפגש בכל היצירות האלה, שנוצרו בידי טבע ושנוצרו בידי אדם, וקולט רשמים בשפע...

          מהערכים החשובים ביותר בטיול מן הראוי שנציין קודם לכול את הערך הלאומי שבהכרת המולדת... ערך רב לקריאת פרקי-תנ"ך במקורם בסביבות, שבהן נתרחשו המאורעות... השפעה חינוכית יתירה נודעת לטיול בחוף ים המלח, או בין שרידי יודפת בגליל התחתון... ביקור במודיעים, מולדת החשמונאים, מחיים בצורה מוחשית את הפרק החשוב הזה בתולדות ישראל.

          חשיבות לאומית ומדינית יתירה נודעת לגאולת השמות העבריים ההיסטוריים של המקומות השונים.  צריך להשתמש בשמות העבריים ולא בערביים, שהם לרוב שיבושים של השמות העבריים.

ידיעת הסביבה ומאורעותיה הישראליים מפתחת באדם את החיבה לארץ ישראל ומטפחת בו רגש לאומי בריא וטבעי, רגש אדם המעורה בקרקע המולדת.

          היהודי צריך להכיר את ארץ ישראל לא רק בצביונה שבהווה, אלא גם בהתהוותה ובסיכוייה לעתיד... הטיולים באיזורים העזובים מעוררים בלב המטייל מחשבות על יישוב באיזורים הללו, ומשרישים בו רעיונות חלוציים ושאיפה להרחיב את תחומי ההתיישבות, למען נקלוט עולים רבים.  טיולים במרחבי הנגב, בעמק הירדן, בביקעת הערבה, ובחופי אילת צריכים לעורר בקרב המטיילים הד מדברי התורה (דברים י"א כ"ד):

כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה.

          הכרה יסודית של הסביבה וידיעת הארץ נוטעות בלבבות את רגש המולדת ואת חיבת המולדת... הכרת המולדת מחנכת אזרחים נאמנים, האוהבים את עמם ואת ארצם...

          ערך חינוכי רב נודע להכרה יסודית של המולדת.  המטייל מרחיב ידיעותיו.  לומד הוא לדעת את עולם הצומח והחי.  ההסתכלות בעולמות הללו נוטעת בו את האהבה אליהם ואת הרצון להכירם יותר ולחדור למכמני חייהם.  טיולים על פני הארץ נותנים למטיילים את האפשרות להכיר מחוץ ליישובים היהודיים... כל חווייה של טיול בארץ מרחיבה דעתו של אדם ופותחת לו אפקים חדשים.

          לטיול גם ערך היגייני רב לבריאות האדם.  ההליכה במרחבים מחזקת שריריו, ההסתכלות בגוף מחדדת חושיו והנשימה בחיק הטבע ממלאת ריאותיו אוויר מבריא.  הטיול הוא לא רק גורם להבראה גופנית, אלא גם להבראה רוחנית ורבים מאתנו זקוקים לה.  הוא מוציא את האדם מדלת אמות של חייו היום-יומיים ומרחיק אותו מדברים בטלים...

          ערך רב לטיול בחברותא.  הפגישה של אנשים, בני מקומות שונים, מקרבת.  השיתוף בחווייה אחת בשבילי המולדת עושה ידידים קרובים.  לפעמים מתרחשות הרפתקאות בטיול, הנוטעות זכרונות משותפים בקרב ההלכנים...

          לטיול ערב ציבורי רב לא רק מבחינת פיתוח הקשרים בין יהודים בין איש לחברו, אלא גם מבחינת פיתוח הקשרים בין יהודים ותושבי הארץ האחרים:  ערביים ונוצרים, דרוזים, צ'רקסים, בהאים וכו'... בטיול אפשר להכיר הווי, לרכוש מכירים בהם, להסביר פנים להם ולהזמינם אל היישובים היהודיים.

          טיולים רבים יש להם ערך ספורטיבי מיוחד.  השיטוט בשבילים באזורי הרים פראים, הלינה במחנות, ההתרגלות לצמאון ולרעב — מחשלים את הגוף הצעיר ומסגלים אותו לתנאים קשים...

          הטיול המחנך והמאלף ביותר הוא טיול ברגל:  הליכה אטית ומתונה, מלווה הסתכלות קרובה וקליטת רשמי נוף.  ההליכה המהירה מעייפת את האדם ואינה נותנת לרשמים להיקלט עמוק בנפשו.  לאדם הרץ בטיולו אפשר גם ליחס את דברי משלי (ו' י"ח):  רגלים ממהרות לרוץ לרעה.  האגדה מספרת על יעקב אבינו, שאמר אל בניו אל תפסיעו פסיעה גסה... ורבותינו מוסיפים (בבלי, תענית י', עמוד ב'):  פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם".

"ארצנו ועמנו" (1947) / שאול רסקין

לאחר שבדצמבר 2012 פרסמתי שתי עדויות על הנסיכה הערבית מקיבוץ רמת יוחנן, למדתי עוד על האומן שאול רסקין.  יצרתי קשר עם בית מסחר לספרים נדירים, שאני מכיר מרכישות קודמות - Hollander Books... ולשמחתי היה לו עותק למכירה של אלבום היצירות "ארצנו ועמנו" (1947).

מידות הספר: 28 על 38 ס"מ.  עוביו, כ- 2 וחצי ס"מ.  משקלו, יותר משני ק"ג.

לשלוח ארצה את הספר בן 360 העמודים, היה עולה לי 48 דולר.  משלוח הספר לניו יורק עלה לי ששה דולר בלבד.  משם, הספר הגיע אליי עם קרובי משפחה שהגיעו ארצה לביקור.  סה"כ עבר הספר כ- 13,300 ק"מ.

כדי לקבל התרשמות מה מכיל הספר הזה, ראו שתי כתבות שהתפרסמו ב- Ynet במאי 2007:

-         ירושלים בניחוח של פעם

-         ישראל במשיחת מכחול

להלן ההקדמה לספר, שכתב רסקין בינואר 1947:

Introduction

This book is my thanksgiving to Eretz Israel for the part she played in my life.  The story of my life can be divided in two, before and after my first visit to Palestine in 1921.  I went there with confused thoughts about myself and my people and returned with a clear conception of my job in life — to be my people's painter in subject matter and, if it is given to me, in style… and of my people — to become a nation on its own land.  I visited Palestine again in 1924, 1929, 1937 and in 1946.  The drawings, paintings and writings of this volume carry in most cases dates of their execution since 1921.  Therefore the differences in media, technics, and manners.

The three languages used, Yiddish, Hebrew and English are also due to the different times and circumstances I lived through.  There is no seeming consistency in the order in which the three languages are used — It just happened that way.  Cities, colonies, streets, homes, synagogues, trees, hills, rivers, animals and people, people of all kinds, all of most engaging shapes, radiating glorious colors and light…

In fact not chronological considerations, but subject matter determined the organization of the book.

*****

After a short biblical prologue — Abraham receiving the promise of God to make his seed great and many, he is entering Canaan with mother Sarah at his side.  Another page shows Moses leading his people out of Egypt, Joshua taking over leadership and, concluding the prologue, a drawing indicating the end of the biblical period and beginning of the exile: — The psalm 137 — "By the rivers of Babylon there we sat down, yea, we wept when we remembered Zion"… and the oath: "If I forget thee Jerusalem"…

An image of Theodore Herzl signifies the start of the present, most singular event in history of peoples, — the return home after two thousand years of wandering.

*****

A chapter names Jerusalem with a large number of views of the old and new city, streets, walls, Wailing wall in its many aspects, Hebrew University, "Hundred Gates" opens this part of the book.  After Jerusalem comes the most remarkable creation of our days — Tel Aviv, again streets, boulevards, gardens, market places, theaters and peoples crowding the avenues, busses, seashore, synagogues, the port of Tel Aviv, meeting halls and schools… a most engaging composition of extreme modernism and antiquity.  Tempo, temper and temperament seemingly volcanic, but under perfect control of national conscience and ideals.

Haifa next to Tel Aviv, the most enchanting city with its Carmel mountains and wide open sea.  Streets, trees and people constantly climbing up hills and stairs.

Tiberius the old and new, consisting of grave stones, hotels and hot baths.

Safed, a city of old people, old synagogues and old fanciful legends.  And Hebron the estranged.

*****

Before turning the pages to my graphic records of colonies and settlements, several sections are given to the good and poor earth and Children of Israel.  So a chapter deals with the swift waters of the Jordan, with its most unexpected zigzags.  Another chapter is given to trees with my favorite tree — the Eucalyptus — the one that makes the landscape green and joyful.  A section full of faces of the Children of Israel in the land of Israel — it is counted that there are seventy kinds of Jews constituting the Jewish community of the land; each of the seventy kinds cultivating a peculiar mode of life, dress and talk, — a delight for the painter and recorder.

One of the largest chapters and my most cherished theme is given to the synagogues of Palestine.  They are gems, often painfully neglected and seemingly shabby, but when put on paper or canvas unusually decorative and beautiful in color, tone and construction.  They mostly have arched ceilings held up by ornate columns.  They consist of Oren Kodesh the Arc, with a porechos of a glowing color — it is the heard of the synagogue… the Omed for the chazen, the Bima for reading the Torah, benches for the people and the people themselves.  I have in my group of about forty synagogues just touched upon a peculiar treasure of rich beauty — perhaps the magic key to a Jewish Art.

*****

          The Kwutzot, that is collective workers settlements, are a great force, social and moral, for the land and for the world;  they are the workshop where forms of human life in its highest aspects are being evolved.  To the members of those settlements, men and women, to the, with love and admiration, to the many kinds of them, coming from all corners of the troubled world a large section of the book is devoted.

          The Holon is a stretch of sandy hills, south of Tel Aviv, considered to be useless until about twelve years ago.  Now it is showing once more what a people can do when inspired by great historic ideal and driven by despair.  It is a sample-piece of what they will do with the Negev, the desert in the south.

          The last twelve pages show my Halutzim dancing the Hora, that dynamic dance expressing the superabundance of joy of a young people in process of creation — and old people young again.

          In the spirit of the hora I intended to do my book on Eretz Israel.  In fact I often joined a round of dancers in a Kwutza interrupting the work on my drawing, with the pencil still in my hand.

          And old man — young again.

*****

The book of the land of Israel is the summing up of all I consider to be my best writing and drawing done during my five visits there.  Some of the drawings and writings have been already published before, some have been waiting in my portfolios and sketch books, but most of them are of recent date.

I hope that it will be received well by those of whom and by those for whom I recorded moments of the greatest miracle in the history of Israel.

Written in

January 1947

Saul Raskin

שכנות טובה, תפילה ותקווה לשלום

בשבת פרשת "תרומה" ה'תשע"ג, הזדמן לי לעיין בספרו המופלא של משה דוד שוב, מיסד המושבות ראש פנה ומשמר הירדן, בגליל העליון בארץ ישראל: "זכרונות לבית דוד: שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והיישוב" (ירושלים – תרצ"ז).

אחד הקטעים בספר, התחבר לי באופן מיוחד להפטרה של השבת... והוליד "דבר תורה", ובו תפילה ותקווה טובה לשלום.

להלן הגרסה המורחבת.

הנה מדברי המחבר, מ. דוד שוב (חלק ראשון, עמודים: קל"ד, קל"ו, קל"ז). השנה היא, שנת ה'צרו"ת (תרצ"ו – 1937):

"כסף רב לא היה לי... והחלטנו לבנות את הבתים מלבנים שהפועלים המתישבים ילבנו בידיהם מחומר הנמצא במושבה.  ואת הגגות לכסות בפח.  וכך בנינו שבעה בתים... והימים — ימי תחלת חשון, ראשית ימי הגשמים, והיורה הקדים לבוא... קירות הבתים נבנו מלבנים בלתי-שרופות — הגשמים ירדו עליהם, ונהרסו הקירות והבתים נפלו.  אך רוחי לא נפל בי, אמרתי:  "לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה" (ישעיה ט' ט').

עשיתי חוזה עם חוצב-אבנים ערבי שילמד את המתישבים מלאכת חציבת אבנים.  ביחד עם האומן הערבי התחילו המתישבים לחצוב אבנים, ושוב נבנו הבתים, עשרה בתים של אבני גזית.  בינתים הגיע גם העץ הנחוץ.  כסינו את הגגות בפח.  המתישבים התחילו לעבוד בשדה, לחרוש ולנטוע...

... בעת שקניתי את האדמה ממר ליובובסקי, נמסרו לנו גבוליה.  והנה, כאשר יצאו האכרים לחרוש את האדמה, התנפלו עליהם הערבים, שאדמתם גובלת עם אדמתנו, ורצו לגרשם, באמרם שהאכרים נכנסו לגבולם.  הדבר הגיע לידי הכאות מצד הערבים, ויחמסו מאתנו כשבעים דונם.  הגשתי קובלנה למשפט הממשלה.  מטעם הממשלה נשלחו חילים ואסרו חמשה-עשר מהערבים עם השיך שלהם בראשם.  ודבר-המשפט יצא שיבקשו מאתנו סליחה וישלמו את הוצאות המשפט ויחזירו לנו את השבעים דונם שעשקו בשעת הריב...

... בשובי מירושלים עם כסף-התמיכה נסעתי בעגלתו של הר' סנדר חדד מפתח-תקוה, ובאמצע הדרך לזכרון-יעקב, לפני הכפר קלקיליה, נהפכה העגלה ורגלי השמאלית נשברה.  בקושי רב, ובמכאובים נוראים, הובאתי לכפר לבית השיך, שהקצה לי חדר עליה בחצרו, חדר ומטה בו וכסא ושולחן.  הוא הביא גם איזה שיך מומחה שחבש את רגלי...

שכבתי בבית השיך שנים-עשר יום.  השיך התיחס אלי בידידות רבה ועשה בשבילי יתר על המדה ודאג לכל צרכי.  — מקץ שנים-עשר הימים רציתי לשלם לו כסף — אך הוא מאן לקבל ועוד מצא את עצמו נעלב ע"י כך.  כעבור איזה זמן שלחתי לו שני בקבוקים סירופ טוב ומכתב תודה".

אז איך זה קשור לפרשת השבוע?

הפטרת פרשת "תרומה"... המדברת על בניין בית המקדש, וזה מעניין הפרשה המדברת מבניין המשכן.  ההפטרה בספר מלכים א'... מפרק ה' פסוק כ"ו עד פרק ו' פסוק י"ג, ומתחילה:

"וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" עד "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל".

נחזור כמה פסוקים, ונעיין בתחילת פרק ה':

"וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם... וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה... וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם... וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ...".

מפסוק ט"ו, מתוארת מערכת היחסים בין חירם מלך צור (לבנון) למלך שלמה, לקראת בניית בית המקדש:

"וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים:  וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר:  אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי:  וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:  וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:  וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים:  וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:  וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים:  עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי:  וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ:  וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה".

והמשך הסיפור... בהפטרה:

"וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית:  וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:  וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס:  וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:  לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:  וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית:  וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת:  וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'...

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר:  הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ:  וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל".

ופרק ו' מסתיים בפסוק ל"ח:

"וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים".

בפרק ט', מפסוק י"א, הנביא חוזר אל חירם:

"חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל:  וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו:  וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  וַיִּשְׁלַח חִירָם לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב... וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:  וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה:  וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה...".

בקשר לציטוט האחרון... אנא ראה מאמרו של הרב יעקב זיסברג "ויתור על חלקים מארץ ישראל, לאור פרשיות בתנ"ך ובתולדות ישראל".

חזרה לעניין שבו פתחנו, לברכה ולתקווה...

יהי רצון שנשכיל, בהקדם, לשחזר את רוח התקופה, בה חי המחבר;  מדובר, בסה"כ כ- 120 שנה;  לחיות בשלום וללמוד דברים טובים מהמיומנים שבין תושבי הארץ, ובה בעת, להשכיל להתרחק מהמזיקים והמחבלים.  יהי רצון שנזכה לשכנים טובים ובעלי מקצוע הגונים.

בענייני קרקעות, יש לדרוש מהמדינה ואזרחיה יחס של "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים ט"ז), בעניין כיבוד הבעלות על הקרקע ע"י בני עמים אחרים, ודרישת כיבוד הבעלות על קרקעות בבעלות יהודית, כפי שהייתה עד 1948, וכפי שיהודים אוהבי הארץ, כמו גם אבי האומה – אברהם אבינו... ידעו לרכוש קרקעות להתיישבות.

יהי רצון שנזכה, בעבודה משותפת, ובאחריות גדולה, לייצר מנהיג לאומי, שיזכה לתכונות מדיניות ויחסי חוץ, כמו ששלמה המלך זכה, לטובת כלל תושבי הארץ והעולם... ונזכה שיאמר גם בנו וממשלתנו: "וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ".

יהי רצון שנזכה לתקווה הטובה, כנאמר בתחילת פרשת "בחקתי" (ויקרא, פרק כ"ו):

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם... וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם--וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם... וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

אמן, כן יהי רצון.