בעוד אני מחכה לתורי
אצל הספר, עיינתי במוסף ״24 שעות״ של ידיעות אחרונות, מתאריך 23.12.2012... וכתבה
על נתן זך (עמודים 4 עד 6) מושכת את תשומת לבי: ״חושך עליו עולמו. נתן זך בן ה-
83 מביט למוות בעיניים. העיוורון שמשתלט עליו לא מפחיד אותו, רק הזיכרון
שבוגד בו והכתיבה שהפכה למטלה מתישה מאין כמותה. דבר אחד הוא מבטיח: לסיים
את חייו במיטתו, כשיחליט, ולא חסר אונים בבית חולים כמו אמו ורבים מחבריו״.
בפסקה, הפותחת את
הכתבה, אני מוצא עניין, ומזדהה: ״אין אני יכול לדבר בשמם של אחרים, אך באשר לי, לא
הכאב הוא שמפחידני... הדבר שמפחידני יותר מכל הוא אובדן האישיות - קץ החיים העלול
לבוא לפני המוות, השלב שבו לא תהיה לי עוד שליטה על הסובב אותי״. הציטוט הזה מובא מספרו של זך - ״מות אמי״ (עמוד
61).
״אסון גדול זו החוויה
בה אדם נלחם בציפורניים ברגעיו האחרונים... אדם הנלחם ולא שולט בגורלו ואיך הוא יהיה,
כי כבר ראשו לא צלול. אז הוא נתון לחסדם של אחרים...״ אומר זך.
שאלתי את הספר (הוצאת
הקיבוץ המאוחד, 1997) מהספרייה.
״פעם אחת סיפרה:
כשבאנו לארץ היה לבו הרבה, ולארץ לא היה כלום. עכשיו יש לארץ הרבה
ולנו אין כלום״ (״מות אמי״, עמוד 15).
בעמוד הראשון (5)
כותב זך:
״... אני מוצא צורך
להתנצל על שאני מוציא דפים פרטיים אלה לרשות הרבים... אולי יהיה בהם עניין גם למי
שלא נתנסה בניסיונות דומים. ככלות הכל, חיינו דומים אלה לאלה לא פחות משהם
שונים״.
והנה נזכרתי בשני
סופרים מיוחדים.
הראשון – ישראל כהן. לפני שנים, קראתי איזשהו ספר (לצערי אינני
זוכר את שם הספר)... וציינתי לעצמי קטע מיוחד, שכתב:
"ביטוי מחשבות
ורגשות בכתב — אמנות היא. ואין אדם מגיע
בה למעלת השלימות אלא אם הוא אוחז מנהג בורא העולם, שהיה בונה עולמות ומחריבם, עד
שנחה דעתו מזה העולם. אף אמן-הכתיבה,
המכונה סופר, כך. הוא כותב ומוחק, משנה
ומחליף עד שיצירתו משגת את המדרגה הרצויה לו.
... הסופר מתחבט
בעיקר כשהוא מבקש לבטא את ה"נקודה" שבנפשו, את הנופך המקורי שלו, מה שאינו
עדיין נוסח ושיגרה... אפשר לומר על כך את המאמר הידוע "וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם" — זאת היא אמנות הכתיבה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה