לא קלה היא מלחמת חייו של פועל התעשיה. לא קלים היו חייו לפני מלחמת העולם, וביחוד הכביד עליו היוקר שהתחיל להאמיר בשנות המלחמה. שום תוספת־יוקר או תוספת אחרת לא יכלה להשוות את משכרתו של הפועל למשכרתו הריאלית שלפני המלחמה.
מלחמתו של פועל
התעשיה איננה רק על שכר העבודה אלא גם על התוצרת העברית. ודוקא מלחמה זו היתה קשה וחריפה לפני
המלחמה. ההתחרות של תוצרת חו"ל איימה
במידה רבה על גורל התעשיה העברית בא"י.
וצריך היה לגייס את מיטב דעת הקהל ואת המצפון הציוני של כל אזרח ופועל בכדי
שישתמשו בתוצרת הארץ אפילו אם היה זה כרוך באיזה שהוא קרבן מצדם. אמנם בשנות המלחמה, כשנפסק האימפורט, לא היה כל
צורך לשכנע את הצבור שיקנה דוקא מתוצרת הארץ, אבל במוקדם או במאוחר תקופה זו יכולה
לחזור. ועלינו להיות מוכנים לקראת גיוס
דעת הקהל בקנה מידה הרבה יותר גדול, כי לא נרצה להפסיד את העמדות המבוצרות שרכשנו
לנו הודות לתעשיה העברית ולא נרצה להפקיר את גורל עשרות אלפי פועלי התעשיה.
פועל התעשיה חייב
לדעת שהוא נדרש לאותם העקרונות. כל מיצרך
שהוא קונה צריך להיות מתוצרת עברית. את מה
שהוא תובע מאחרים הוא צריך לתבוע גם מעצמו.
יש הטוענים, והם לא
רבים, כי הטפה לתוצרת עברית, הרי היא חרם על שכנינו, וכיצד זה אנחנו כסוציאליסטים
מרשים לעצמנו להחרים את תוצרת שכנינו העובדים? וכאן חייבים אנחנו להיות גלויים
ולאמור שבאנו לארצנו בשביל להקים מולדת לעמנו. כל נקודת אחיזה בארץ שאנחנו מקימים, קודש היא
עבורנו. וכל אפשרות של העלאת יהודי ארצה
לעבודה פרודוקטיבית, הרי זה האקט האנושי והסוציאליסטי הגדול ביותר.
היו חלוצים של עמים
אחרים אשר באו לארצות זרות ובפיהם, כביכול, שירת השחרור. הם באו כאילו לשחרר את תושבי הארץ מיון הבערות
והדלדול ולבסוף כבשו את הארץ ושעבדו את התושבים.
אנחנו באנו לארצנו בשביל לגאול את עצמנו.
ואין אנחנו זורקים אבק בעיני העולם, כי באנו אל הנה לשם שחרור עמים
חשוכים. ואעפ"כ הבאנו לתושבי הארץ
רוחה כזו אשר שום תנועה התישבותית בעולם אינה יודעת דוגמתה. אם תקום פעם בעולם הערבי תנועת שחרור אמיתית,
ויתעוררו תושבי הארצות השכנות לגאול את אדמתם מהזנחת הדורות, הרי דוגמת ארץ ישראל
תהיה לנגד עיניהם. ואם אינם רוצים להודות
בכך עכשיו, יאלצו להודות כעבור שנים.
ההיסטוריה אינה מסלפת עובדות.
מצפוננו כלפי שכנינו ישאר נקי.
ישנם חברים, והם
מרובים, הטוענים שאין הפועל יכול לשאת כל כתיפיו את היוקר של המצרכים
החיוניים. האמנם יכולה שאלת יוקר המצרכים
לשמש לנו אמתלה בכדי שנתכחש לעצמנו וליעודנו; כיצד נוכל לגשור בין ההטפה ובים
ההגשמה. הן כולנו מתפעלים ולבנו מתרונן
בקרבנו כשאנו שומעים על נקודה חדשה שתקעה יתד בהר, או על ספינת מעפילים שהגיעה
בשלום לחופי ארצנו. לאחר הרגע הראשון,
החגיגי של עלית נקודה חדשה, באים גם להם ימים אפורים של מלחמת קיום והתבססות
משקית.
אנחנו אומרם שארץ
ישראל תבנה בעבודה וביצירה. אנחנו רוצים
לראות בא"י חברה עובדת ויוצרת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, את פועלי הכפר ופועלי
העיר מאוחדים ביניהם לא רק בקשרים פוליטיים, אלא גם בקשרים כלכליים. וזה יתכן אם בין פועלי הכפר ובין פועלי העיר לא
יעמדו מתווכחים. ניצור את הכלים
שלנו. כי רק בעזרת המוסדות שלנו הנמצאים
תחת פקוחנו אנחנו יכולים להיות בטוחים מאיזה מקור הם מספקים לנו את כל המצרכים
הנחוצים לנו. כי רק מוסדות הנמצאים תחת
פקוח הצבור יכולים למלא את שליחותם הציונית־הסוציאליסטית. זהו התוכן של הצרכנות המאורגנת. היא תתן לנו את עצמאותנו הכלכלית. זוהי דרכו של צבור הפועלים המאורגן בארץ. הוא יבנה בעצמו את משקו מבלי להיות תלוי בחסדי
אחרים. כמובן שנחוץ להתגבר על הרבה
מכשולים וצריך להקריב קרבנות, כשם שכל עצמאות דורשת קרבנות. נלמד לקח משגיאותינו עד שנעלה על דרך המלך.
פורסם ב- טִפִּין: בטאון עובדי "שמן". טבת
תש"ה. דצמבר 1945. עמודים 15-17.
נראה שמחבר המאמר הוא ישראל סימקין (1898-1986), שעלה ארצה בשנת 1914, בגיל 15, יחד עם
אחיו נחום... כפי שמופיע במאמר אוטוביוגרפי שכתב (אתר קיבוץ רמת־יוחנן):
בשנת
1927 הציעו לי עבודה במעבדה של בית־חרושת "שמן". היות והכרתי את האחים וילבוש [נחום וגדליהו וִילבּוּשֶביץ] – עברתי לעבוד ב"שמן" ובבית החרושת עבדתי 37 שנים. הייתי מנהל המעבדה הכימית ב"שמן". לא היתה לי דיפלומה של כמאי, אבל למעשה ניהלתי
את המעבדה.
עוד במאמר: "בשנת 1921 עברתי למחניים. הייתי חבר בקיבוץ מחניים (יחד עם הסופר עבר הדני)"... ואכן, ישראל מוזכר בין חבריו של הדני, באנצי' תדהר.
עוד מפועלו של ישראל סימקין, הופיע בגב כתב-העת
"עת־מול" (עמוד 25), בסיוון תשמ"ו – יוני 1986, כחודשיים לפני
פטירתו.
אחיינו של ישראל – בן־ציון (סימקין) זֹהַר (1937-1997) – היה ממקבלי "עיטור העוז" במלחמת יום הכיפורים, כטייס. ראו על נסיבות קבלת העיטור, ב- "אתר הגבורה". אברהם ושושנה מזרחי, סבו וסבתו מצד אמו של בן־ציון, היו מקבוצת המייסדים שהתיישבה בבת־שלמה ב- 1886. ב- 1946 או 1947 עברו נחום ואסתר סימקין, הוריו של בן־ציון, מבת־שלמה ליקנעם מושבה.
סימקין ברוסית, Симкин.
לקריאה נוספת:
-
האדם בייצור / אליהו ארבל (1955)
-
לא ידוע אם יש קשר בין משפחתו של ישראל
למשפחתו של מרדכי שלום סימקין (1879-1967) – מראשוני פתח
תקווה. מאמר
עליהם בהמשך בעזרת השם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה