2012-2026: אוניברסיטת בר אילן

 ביום חמישי 23 לפברואר 2012 ראיתי את התלת-אופן של Google Street View (ובעברית) מסייר לו בקמפוס.  הנה תמונה אחת שצילם אז בפינה הצפונית-מזרחית של בניין 216 (ראו קישור למיקום בשטח, ומשם תוכלו לסייר הלאה בשבילי הקמפוס):

סלעייה פרחונית, שיחי ורדים, עצי דקל, וצמח מטפס על החומה ועל אחד העצים.  מעבר לחומה, בניין 216 ע"ש הפעוט עוזיאל שפיגל הי"ד (1941-1944)

מפת הדרכים המצולמות בקמפוס + רמת אילן (GoogleMaps)

חולפים עוברים להם 14 שנה ויומיים: 25 לפברואר 2026

הצמח המטפס דיי נעלם, צמוד לחומת האבן צמחה חומה ירוקה ומרשימה של עצים הנוסקים לגובה, הדקלים גבהו, הסלעייה התקרחה, נעלם מרבד הפרחים הצהובים... ונראה שכמות הוורדים התמעטה.

הוורדים שם מזן מיוחד ונדיר.  יש לפרחים הללו ריח "של פעם" שהוא בעצם ריחם הטבעי והמקורי של הוורדים.  רוב הוורדים כיום, ופרחים בכלל – מהונדסים וחסרי-ריח.  אפשר להתמכר לריח הוורדים כאן.  נפלא.  נהדר.  בראשיתי.  ברוך השם.

מי-יודע, אולי אלו שיחי הוורדים שנשתלו כשהוקמה האוניברסיטה ב- 1955?! או אולי מ- 1985 – כשהוקם הבניין 216?!

לקריאה נוספת:

-         אודות Google Street View בשני מאמרים באנגלית, גם כן משנת 2012, באתר מוזיאון היסטוריית המחשב (The Computer History Museum) שבמדינת קליפורניה, ארה"ב:

-         Going Places: A History of Surrogate Travel and Google Maps with Street View.

-         Computer History Museum Launches New Exhibit on Google Street View.

-         שושנה (צמח מקראי) (ויקיפדיה)

-         שושן ושושנה: בעברית בת ימינו נוצר אפוא בידול: צורת הזכר שושן בשם הרשמי של הפרח שושן צחור, וצורת הנקבה שושנה ככינוי עממי לפרח ורד. (האקדמיה ללשון העברית)

תולדות ישיבת בני עקיבא "פרחי אהרן" קרית שמואל (חיפה)

תולדות ישיבת בני עקיבא "פרחי אהרן" קרית שמואל (חיפה), כפי שהופיע בעבר באתר הישיבה.  כעת נגיש רק ב- "ארכיון האינטרנט", ולהלן בתוספת קישורים, הערות, וכתבות מפרוייקט "עיתונות יהודית היסטורית":

"בשלהי שנות החמישים מוצאת עצמה קרית שמואל נדרשת למצוקת החינוך הדתי.

ילדי הקריה המסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי ומעוניינים בלימודים ישיבתיים נאלצים להרחיק נדוד לירושלים ולכפר הרא"ה, הרחק מן הבית.

נמנו וגמרו אנשי הקריה להקים אגודה אשר תפעל להקמת ישיבה תיכונית בקריה, ישיבה שתאפשר לדור ההמשך להתחנך חינוך ציוני דתי ברוח "ישראל סבא" ותקרין גם פנימה לחיי הקהילה בקריה הצפונית.

כדרכו של כל מהלך חשוב במקומותינו, מקימים ועד לאגודה שמתאגדת להקמת ישיבה תיכונית יש מאין, ביניהם ה"ה יוסיפון, שטרן, פרומר, קורן, ינובסקי, הרב ורשואר ואחרים, תושבי קרית שמואל וקרית מוצקין, בנשיאותו של מרא דאתרא הרב הכרמי שליט"א.

עם קופה דלה פונים היזמים לעיריית חיפה ורעיון הישיבה התיכונית הראשונה בעיר חיפה קונה את ליבו של ראש העיר דאז אבא חושי.  העירייה, בהנהגתו של ראש העירייה המכריז "אני רוצה שתהיה פה ישיבה" מקבלת על עצמה לקלוט את הישיבה כבי"ס תיכון עירוני ב´ ונוטלת על עצמה לצד תורמים אחרים את מימון הלימודים התיכוניים ובניית הכיתות הראשונות.

האגודה מצידה פועלת להחזקת הפנימיה ולגיוס כספים להקמת מבנה לפנימיה ולחדר אוכל.  מועדון בני עקיבא הופך לפנימיה, בונים בזריזות אסבסטון למטבח וחדר אוכל, ועליית הגג של בית הכנסת הגדול בקריה תשמש ככיתת הלימוד.

תלמידים קבצו מרחבי הצפון, 24 נמצאו, מהם רק 2 מקרית שמואל שעדיין לא האמינה כי המוסד החדש יוציא את שנתו הראשונה.  אותו זמן מיטב הנוער הדתי בקריה הרחיק למדרשית נועם, לכפר הרא"ה ואף לישיבת מרום ציון שבירושלים, וקשה היה לשכנע את הורי הקריה לשלוח את הילדים לישיבה בחיתולים.

עמדו איפוא המייסדים ערב ראש חודש אלול ורב אין.  נמצא מועמד שהתחרט, התלמידים כבר עומדים בפתח עם מזוודות ועדיין אין רועה, והמבוכה רבה.

אותו זמן (חורף תשכ"א (ספטמבר 1960)) מתדפקים 2 שליחים על דלתו של אברך צעיר בן 24 מטופל במשפחה צעירה בגבעת שמואל שליד בני ברק, ברוך אדלשטיין שמו, ובפיהם שליחות בשמו של הרב נריה: "אתה מבוקש למפעל חלוצי בצפון".

אף שטרוד היה האברך בהצעה לרבנות בכפר פינס, חזקה עליו בקשתו-מצוותו של הרב נריה: "סע לשלושה שבועות לאותו מקום בלתי ידוע ותתרשם".  אורז הרב מזוודה, משאיר את האשה והילדים, ומפליג צפונה.

בקריה פוגש הרב אדלשטיין את היזמים קורן ויוסיפון ואח"כ גם את אפרים יונאי מי שעתיד להיות מרכז התיכון, ומיד "נתפס" לרעיון.

על תוכניות ארוכות טווח ועל יעדים חינוכיים לא מדברים.  "אז לא עשו פרוגראמה.  לפני שלושים שנה לא דיברו על תוכניות.  לא ועדה ולא תכנון, קופצים לבריכה ושוחים בה. לא שאלתי על משכורת, לא הצבתי כל תנאים, לא דיברו על משכורת וגם לא נתנו", מספר הרב אדלשטיין (ראיון כנראה משנות ה- 90 של המאה ה- 20, לרגל 30 שנה לישיבה).

קודם לכן כבר מצורף אפרים יונאי, מורה ומחנך בעל מוניטין, כמרכז התיכון.  

"בקיץ עמדתי על סולם לצבוע את הדירה.  נכנס יוסיפון כרוח סערה ´אפרים אנחנו מקימים את הישיבה ובחרנו בך כמרכז התיכון´.  עם המברשת בידי סחטו ממני הסכמה", מספר יונאי.  לא נמנו ולא גמרו, עד אשר הלך הרב אדלשטיין ליונאי שהתרשם מהמעמד, והפור נפל.  הישיבה קמה.

בחורף תשכ"א, משהפכה הישיבה לעובדה קיימת, עוסקים במרץ רב במימוש התוכניות לבנין הישיבה על מגרש שהוקצה כך בלב הקריה.  העירייה נוטלת על עצמה להקים את הכיתות הראשונות והאגודה עמלה על גיוס כספים להקמת בנין הפנימיה.

לגיוס המשאבים נרתם גם השר משה חיים שפירא והסתדרות הפועל המזרחי בארה"ב, ואלה משדכים בין הישיבה שזה הוקמה לבין משפחתו של הרב אהרן דוד בוראק זצ"ל (Rabbi Aaron Dovid Burack) [1892-1960], ששימש כראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי שבניו יורק, וחוג תלמידיו ומוקיריו אשר מבקשים להנציח את מפעל חייו של הרב בוראק במפעל תורני לזכרו.

המשפחה וחוג מוקירי הרב בוראק בארה"ב, מקימים ועד אמריקאי אשר מתחייב לגייס למפעל הקמת הפנימיה תרומה של 50,000$ תוך שנתיים, והשר שפירא מקבל על עצמו לגייס תרומה כפולה של 10,000$ לאותה מטרה.

התרומות מבוששות להגיע בהיקף המובטח וחולפים כמעט שלוש שנים עד אשר בקיץ תשכ"ג מוכרזת הישיבה כ- ישיבת בנ"ע פרחי אהרן ע"ש הרב אהרן דוד בוראק זצ"ל, קרית שמואל – חיפה, תוך התחייבות הועד האמריקאי להמשיך ולעמוד לימן הישיבה בפעולות הבניה והפיתוח.  בתשל"ב, כעשור יותר אחרי הקמת הישיבה, מגיעה פמליה נכבדה מארה"ב הכוללת את משפחת הרב בוראק זצ"ל ונציגי קהילת "אוהל משה – חברת תהלים" מניו יורק, ובטקס חגיגי הוקדשה הישיבה ע"ש הרב בוראק".

שער "פרחי אהרן", חלק ראשון (HebrewBooks), תשי"ד 1954

"הצפה", 25 ליולי 1963

שנת הלימודים תשכ"ד: 170 תלמידים ("הצפה", 5 לספטמבר 1963)

סדר היום בישיבות בני עקיבא, תשכ"ט 1968

לקריאה נוספת:

-         ספר "פרחי אהרן", חלק ראשון וחלק שני.

-         מכתב בכתב ידו וחתימתו של רבי אהרן דוד בוראק אל מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק - ברוקלין/ניו יורק תרצ"ב

-         בוגרי בית-הספר חמ"ד לאן? - לבית-ספר תיכון דתי או לישיבה? / אפרים יונאי, 1961

-         התנועה בארה"ב תישא בעול הקמת ישיבות בישראל הרב ד"ר ברגמן בשיחה עם סופרנו ("הצפה", 25 ליולי 1963)

-         מרכז ישיבות בנ"ע פועל להרחבת ובסוס 20 המוסדות הקיימים ולהקמת מרכזי תורה חדשים ("הצפה", 5 לספטמבר 1963)

יהודי / אלכס קָלִיט [משוֹאה לתקומה]

 

מתוך הספר "שירת חיי : [משאול תחתיות ושואה מקוללת - לאויר פסגות בארץ המהוללת]" (מידע קטלוג ULI) מאת אלכס אלכסנדר (סנדי) קליט (קינסטלינגר KÜNSTLINGER), 1926-2004.  עמוד 183.

ספר אוטוביוגרפי כתוב חרוזים באופן כישרוני ומיוחד מאוד.  189 עמודים, כריכה קשה, מידות: 28 על 22 ס"מ.  כולל מסמכים, תעודות, וכ- 75 תמונות.  בגב הספר מופיעים שני הפסוקים הראשונים מתהלים קמ"ו: "הללויה הללי נפשי את ה': אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי".

הספר הוא גלעד להורי הקדושים, ה' יקום דמם,

שנהרגו באושוויץ בשנת תש"ד, על קידוש ה' ועמם,

מגן העדן, מקום מנוחתם, באווירה קדושה וחמה,

מתבוננים בי ושואבים, אני מקווה, פירורי נחמה.

תוכן העניינים

פרק א': אמונתי, עמוד 9: אִם, חלום חלמתי, עשרת הדברות – הקוד האתי שלנו, המאה ה- 20, המאה ה- 20 ליהודים, סוגי אמונה, אמונה תמימה, על נסיך שבכל יום עמנו.  //  פרק ב': קורות חיי, עמוד 27  //  פרק ג': משפחתי, עמוד 59  //  פרק ד': פעילותי, עמוד 115  //  פרק ה': פרפראות, עמוד 159: אמונה, הפרט והחברה, גוף ונפש, דיבור, הנהגות, העם היהודי, ארץ ישראל, מדינת ישראל, תרבות, חיים, ביני לבוראי.

מתוך עמוד הזכרון באתר ממוריז+memoriz

ב- 22/5/1944 הגיעה המשפחה לאושוויץ.  כל המשפחה הושמדה מיד. אלכסנדר ואחיו יצחק היחידים שניצלו.  ב- 10/2/1945 שוחררו אל החופש. אחרי תקופת התאוששות בין היתר בוילה בבאקולי (Bacoli) שבדרום איטליה בעזרת הבריגדה היהודית העפילו לישראל באוניה 4 חרויות.  האוניה שהגיעה לנמל חיפה נשלחה ע"י הבריטים על כל נוסעיה בחזרה לקפריסין.  שוב עלייה לישראל והפעם דרך מחנה המעצר בעתלית...

תוספת רקע מ- ויקיפדיה

האניה "ארבע חירויות" הפליגה מאיטליה ב- 23 באוגוסט 1946, בשעה 03:00.  ב- 2 לספטמבר גילו הבריטים את האניה.  למחרת הועלו המעפילים לספינת הגירוש "אמפייר הייווד" (Empire Heywood) (לא ברור האם גורשו מנמל חיפה או מקום אחר), שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין.

מחנה המעצר בעתלית נפתח בינואר 1940... מתחילת 1946 עלתה אוכלוסיית המעפילים העצורים במחנה עתלית באופן משמעותי וביולי 1946 המחנה התמלא עד אפס מקום.  מאוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש את המעפילים שנתפסו למחנות המעצר בקפריסין.

עד כאן מ- ויקיפדיה

ב- 15 למרץ 1947 מגיעים חזרה ארצה אלכסנדר (21) ואחיו יצחק אויגן (23) קינסטלינגר  באניה "אושין ויגור" (Ocean Vigor), מקפריסין לחיפה.  מחיפה הם מועברים למחנה המעצר בעתלית ומשם מגיעים בהמשך לכפר פינס.

מעניין.  עולה איתם ארצה גם משה קלגסבלד (1924-2017).  משה היה בהמשך בוועד יוצאי טשביניה.  טמון בבית העלמין "סגולה" פתח תקווה (תמונה מאתר GRAVEZ).

סיפור בתוך סיפור: במאי 1913 עלו ארצה מפולין, שרגא פייבוש גרוס ואפרים (1894-1972) – בן הזקונים שלו, בניסיון למצוא מקום מגורים ראוי למשפחתם הגדולה.  האֵם אסנת ותשעה ילדים נשארו בפולין.  זה היה מורכב ומאתגר.  שרגא – הסבא רבא של משה קלגסבלד – נפטר בצפת ב- 1915.  אשתו אסנת נפטרה באושפיצין (פולין) ב- 1919.  אפרים, הבן הצעיר, הצליח להתמקם בחיפה והקים שם משפחה.

רייזל (גרוס) ואלחנן זאב (חוּנה וולף) קלגסבלד, היו הסבא והסבתא של משה.

צילום: שרגא רוזנבלום – מצאצאי שרגא ואסנת גרוס

צילום: שרגא רוזנבלום – מצאצאי שרגא ואסנת גרוס

רוֹדָה, כלתם של שרגא ואסנת, אשת בנם הבכור הרב אברהם גרוס (1870-1943), הייתה אחותה של רבקה רחל (שארף) רוטנברג... שהייתה סבתא של סבא שלי.  רודה ורבקה רחל היו נכדות של הרב משה יעקב יעקל שארף (ה- "דרכי יושר"), מ- אושפיצין.  הסבא של סבא שלי, בעלה של סבתא רבקה רחל, היה ר' וֶלְוֶלֶה (זאב וולף) רוטנברג.  סבי אפרים (רוטנברג) יונאי (1921-2007) הגיע ארצה ביום שני, ערב פסח ה'תרצ"ט, 3 לאפריל 1939.  בעודו ב- "קיבוץ רודגס" פתח תקווה קיבל גלויה מסבו, סבא וֶלְוֶלֶה (תאריך לא ידוע).  גיסו של הסבא/הדוד-רבא אברהם גרוס מוסיף שם כמה מילים, בהם מזכיר את אחיו אפרים בחיפה (נא לא להתבלבל בין שני ה- "אפרים"):

צד אחד של הגלויה

[צדה השני של הגלויה, מלא בכתב צפוף, בעברית, מילים מרגשות מסבא לנכדו]

תהיינה נשמות כולם צרורות בצרור החיים

ב- 2016 יצר איתי קשר בחור צעיר – צאצא נוסף של שרגא ואסנת גרוס – בן נין של בנם חיים צבי ואשתו נעטל גרוס.  הסתבר שאשתו היא נכדה של הרב ברוך אדלשטיין (1936-2015), שהיה ראש הישיבה הראשון וממקימי ישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" בקרית שמואל (חיפה)... יחד עם סבי סבא אפרים, שהיה גם מנהל התיכון הראשון שם... כפי שהופיע בעבר באתר הישיבה, וכעת נגיש רק ב- "ארכיון האינטרנט", תולדות הישיבה:

... אותו זמן (חורף תשכ"א (ספטמבר 1960)) מתדפקים 2 שליחים על דלתו של אברך צעיר בן 24 מטופל במשפחה צעירה בגבעת שמואל שליד בני ברק, ברוך אדלשטיין שמו, ובפיהם שליחות בשמו של הרב נריה: "אתה מבוקש למפעל חלוצי בצפון".  אף שטרוד היה האברך בהצעה לרבנות בכפר פינס, חזקה עליו בקשתו-מצוותו של הרב נריה: "סע לשלושה שבועות לאותו מקום בלתי ידוע ותתרשם".  אורז הרב מזוודה, משאיר את האשה והילדים, ומפליג צפונה.  בקריה פוגש הרב אדלשטיין את היזמים קורן ויוסיפון ואח"כ גם את אפרים יונאי מי שעתיד להיות מרכז התיכון, ומיד "נתפס" לרעיון.  על תוכניות ארוכות טווח ועל יעדים חינוכיים לא מדברים.  "אז לא עשו פרוגראמה.  לפני שלושים שנה לא דיברו על תוכניות.  לא ועדה ולא תכנון, קופצים לבריכה ושוחים בה. לא שאלתי על משכורת, לא הצבתי כל תנאים, לא דיברו על משכורת וגם לא נתנו", מספר הרב אדלשטיין (ראיון כנראה משנות ה- 90 של המאה ה- 20, במלאות 30 שנה לישיבה).  קודם לכן כבר מצורף אפרים יונאי, מורה ומחנך בעל מוניטין, כמרכז התיכון.  "בקיץ עמדתי על סולם לצבוע את הדירה.  נכנס יוסיפון כרוח סערה ´אפרים אנחנו מקימים את הישיבה ובחרנו בך כמרכז התיכון´.  עם המברשת בידי סחטו ממני הסכמה", מספר יונאי.  לא נמנו ולא גמרו, עד אשר הלך הרב אדלשטיין ליונאי שהתרשם מהמעמד, והפור נפל.  הישיבה קמה.

לזכרם: עוזיאל (3), רייזל (9), וחיים משה (68)

 בניין 216, מחשבים ומתמטיקה, באוניברסיטת בר-אילן, וגן הזכרון מערבית לבניין (תמונת GoogleMaps), הוקמו והוקדשו ע"י אברהם נתן (1906-2004) ואדיטה עטא דינה (1916-1999) שפיגל ז"ל, לזכרו של בנם עוזיאל הי"ד (1941-1944) שנספה באושוויץ בהיותו כבן שנתיים וחצי.  אברהם, אדיטה, עוזיאל ובני משפחה נוספים גורשו לאושוויץ מגטו מונקאטש הונגריה, ב- 19 למאי 1944.

ראו גם פרטים ב- GENI על עוזיאל, אביו ואמו.

לוח הזכרון לזכר גרטי-ריזל ממוקם בצנעה על קיר בניין 401 באוניברסיטת "בר אילן" – בניין הספרייה המרכזית ע"ש גוסטאב קורצוויילר Gustav Wurzweiler, מימין לגרם-המדרגות הצדדי-מזרחי (תמונת GoogleMaps).

גרטי ריזל נולדה ב- 1935 ב- סצ'ובצה / טשעטשעוויץ (Sečovce), סלובקיה, צ'כוסלובקיה להוריה מאיר Emery Imrich (יליד 1909) ופרומעט Stefania (לבית Bley(?)/אולי Blau) (ילידת 1916) שטרן.  לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה ע"י הנאצים (מרץ 1939), שינה מאיר אמרי את שם המשפחה ל- סקאלא Skala, והמשפחה עברה לברטיסלאבה, שם חיו כ- 5 שנים בזהות בדויה.  בתחילת 1944 נראה היה שהונגריה היא מקום בטוח יותר ומשפחת סקאלא עברה לשם, אך לא לזמן ארוך.  ב- מרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה, ומשפחת סקאלא נתפסה ונשלחה למחנה ראוונסבריק (בגרמנית: Ravensbrück).  עם התקרבות כוחות-הברית, נשלחו גרטי ריזל והוריה לברגן-בלזן.  גרטי ריזל חלתה שם בטיפוס.  משפחת סקאלא שוחררה משם עם שחרור המחנה ב- 14 לאפריל 1945 וחזרה לברטיסלאבה.  גרטי ריזל אושפזה, אך כאמור נפטרה שם ב- ט תמוז תש"ה, 20 ליוני 1945.  ההורים שרדו והיגרו לארה"ב.  מאיר אמרי נפטר ב- 1994, ופרומעט סטפניה ב- 2012.

ב- "יד ושם" יש, נכון להיום, 3 רשומות על שם גרטי, שצריך לאחד (1, 2, 3).  בשלישי, מתועד לוח זכרון זהה לזה שבבר אילן, בבית הכנסת של בית החולים "שערי צדק" בירושלים.

(המידע נאסף ממקורות שונים אונליין: פייסבוק, Find a Grave, יד ושם ו- JewishGen)

לצערי, יגעתי ולא מצאתי באתר האוניברסיטה מידע אודות עוזיאל וריזל.  ראוי ונכון שהאוני' תקדיש מקום באתר האינטרנט שלה, לאנשים המונצחים ברחבי הקמפוס על בניינים, מחלקות, גינות, שלטים ולוחות זכרון.  ראוי שתהיה מפה אינטראקטיבית עם מיקומם בקמפוס, צילום המקום, ופסקת-זכרון צנועה לכל אחד.  כדי שזכר הנפטרים אכן יהיה "לזכרון עולם".

להבדיל...

מעריב, 17 אפריל 1967

מקור: פרוייקט "עתונות יהודית היסטורית"

ב- 2019 שלחתי אימייל למשרדי המרכז החינוכי "רמות שפירא":

... באתר שלכם אתם כותבים שהמקום הינו "מרכז חינוכי", ובו אתם מלמדים על יהדות וערכים; אבל לא ע"ש מי אתם נקראים?? מדוע אתם נמנעים מלציין זאת באתר שלכם?

לצערי, לא זכיתי למענה.  מאז 2019 האתר שודרג ומותג מחדש, ונראה, באופן תמוה, שהם עדיין נמנעים שם מלציין על-שם מי הם נקראים.  מצד אחד הם אומרים: "נשמח לעזור ולענות על כל שאלה שתהיה לך", אך בפועל הם מתעלמים מפניות... ונמנעים מלציין את שמו של האדם שבזכותו הם בכלל קיימים – חיים משה שפירא (1902-1970).  אכן לא יאומן כי יסופר.

מעניין שנכון לכתיבת שורות אלה, למרות הידיעה הברורה על-שם מי נקרא מרכז "רמות שפירא", המקום גם לא מופיע ברשימת הישובים והרחובות, בויקיפדיה, שם מונצח השר לשעבר, כנ"ל.

מעניין מה היה אומר על כל זה הרב מאיר בר-אילן (1880-1949), שהאוניברסיטה (עדיין?!) נקראת על שמו... וכן הישוב "בית מאיר" שמרכז "רמות שפירא" שוכן בתחומו: האם חשוב להנציח ולשמור על זכרון הנפטר וכבוד המת, או לא חשוב? גם מעניין מה היה אומר על הנושא אביו של הרב מאיר – הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893) – ראש הישיבה המפורסמת... שדבריו (העמק דבר/פתיחה לספר בראשית) ידועים לכל בר-בי-רב, מדוע נקרא "ספר בראשית" "ספר הישר", ומדוע נקראו אבותינו – ישרים (דברי-חכמה שמאוד רלבנטיים לצערי גם בימים אלו):

"... דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים.  על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס.  ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה.  כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!

ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר, שהוא ספר הבריאה."

על אנשי מגדל בבל אמר הנצי"ב (ראו שם בערכו בויקיפדיה):

בתיאור מגדל בבל הנצי"ב מציג חברה טוטליטרית, המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם. הוא מתאר כיצד חברה כזו תתפאר בשלום ובלכידות בתוכה, אבל למעשה תרדוף ותשפוך דמו של כל שיעז להתנגד.

ולהלן במילים שלו, בפירושו "העמק דבר" (בראשית יא ד), מאתר "ספריא":

ונעשה לנו שם. אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר.  דבל״ז אינו מועיל המגדל.  כ״ז היה לחשש.

פן נפוץ על פני כל הארץ. אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם.

 

ת.נ.צ.ב.ה