 |
| פורסם בעיתון "הארץ" |
תגובה 36 (המקורית), הגרסה המלאה: הם אנשי ימין ושמאל, אנשי חינוך ומטפלים רגשיים, יועצים ואנשי-יצירה ואומנות. הם מדברים על אחריות ושלום, גשר ותקוה, ערכים ושייכות, על אהבת ישראל, חיבור ואחדות.
אחד מבני המשפחה ממובילי תנועת "שומרות ושומרים על הבית המשותף". אחר, "מבקש לשמור על הברית של עם ישראל אחד עם השני". שלישית, לא אוהבת את המילה הדרה: לא הדרת נשים, לא הדרת יהודים ולא כל אחד אחר. חמישי, "לא מוכן לתת לאף אחד בחברה הישראלית תחושה שלא רואים אותו. יש לנו אחריות לדאוג לדברים שבידינו. הוא מתנגד לדרך בה הובלה הרפורמה משפטית. את ההתנתקות הוא מכנה "הגירוש", והיא נשארה מבחינתו טראומה של ציבור שלא ראו אותו... ודווקא משום כך, הוא אומר, אסור היה לנהוג כך כלפי ציבור אחר. "אני לא מוכן לתת לאף אחד בחברה הישראלית תחושה שלא רואים אותו".
אך מילים לחוד ומעשים לחוד. על דבר אחד הם מסכימים פה אחד: הדרת והחרמת אח, ביולוגי, בן-משפחה, ערירי, יהודי, בכור, בשר מבשרם, כבר שנים... – אין בזה כל פסול. זה אפילו בסדר. הם רוצים שינוי במדינה. הם יעשו "הכל" למען האחר. אבל בתוך המשפחה יש סטטוס-קוו: הוריו ואחיו, אחיו והוריה, ניתקו את מקור חיותו מהבית, מהקרקע הטבעית, מהמשפחה הקרובה והרחוקה, מהחברה והחברים, מכל דבר מוכר הרחיקו, והתרחקו. הוציאו אותו מהכלל. מבן/אח טבעי, הפכו אותו לזר עם אות קיין על המצח. בחרו לעצום עיניים ולא לראותו מתבוסס ביגונו. זה לא אסתטי. לא נעים לראות, אז היפנו עורף. טראומה? תחושה קשה של בידוד והרחקה? אסור לנהוג כך? אחריות לדברים שבידינו? – "זה, שלך". אטימות רגשית מוחלטת. הקימו בית-דין שדה וחרצו גורלות. אין משותף ואין ברית, לא שלום ולא תקווה, לא אהבה ולא חיבור, לא אחדות ולא גישור. שנים הם סירבו לגישור. כשהסכימו סופסוף, לא שיתפו פעולה עם המגשר והתהליך נגדע באיבו.
"למפגש הגיעו שישה משבעת הילדים". השביעי לא הוזמן. אף אחד גם לא טרח לידע אותו על הפרסום הצפוי. לא אבא, לא אמא ולא אף אחד אחר. הם ויתרו עליו בקלות. מי יותר ומי פחות. הוא איבד את הוריו והם אותו, עוד בחייהם. "יפה" שהם עדיין זוכרים ש- "מישהו" חסר להם.
תגובתו "פורסמה בהצלחה", אך בהמשך
נמחקה "בכפוף לשיקולי המערכת".
והיא אכן נמחקה, כמוהו
