שליחות בטורונטו (קנדה)

במשעולי החינוך התורני בתפוצות

שליחות בטורונטו (קנדה)

)בשדה חמ"ד, כרך ח׳ תשכ״א, חוברת ג׳, עמודים 145-150)

אפרים יונאי / קרית-ביאליק

הרושם הראשון

          בבואנו נתקבלנו בחביבות ובכבוד, נעשה מאמץ להקל עלינו הכל וגם הוגשה לנו עזרה רבה כדי שנוכל להסתדר יפה.  היו אלה בעיקר עסקנים עובדי האדמיניסטרציה של בית-הספר.  לעומת זאת הרגשנו בהסתייגות מה מצד המנהלים החינוכיים של המוסד.  אודה שאני יכול להבין זאת, כי מעמדם של המורים המקומיים לא טוב ביותר, ומובן הוא חששם לגבי כוחות הוראה מן החוץ.  מנהל לשכת החינוך לא קיבל את פנינו כלל.  נפגשנו אתו רק כעבור זמן, והפגישה לא היתה חביבה ביותר — אז לא הבינונו את הדבר ולא הרגשנו בנוח — מאוחר יותר למדנו היטב מה היא סיבת קרירותו.

          המוסד עצמו עשה עלינו רושם כביר הן מבחינת היקפו והן מבחינת המבנה והסדרים ואמצעי העזר שראינו.

בפגישת המורים הראשונה בבית-הספר הרגשנו שוב הסתייגות כלפינו, אשר נבעה בעיקר מן הדעה המקובלת שם, שמורים מישראל אינם דתיים.  רק כעבור זמן מצאנו דרך אל לבם של המורים המקומיים וביחוד אל הדתיים שבהם —  כיום יודע אני מה רב הנזק הנגרם לשמה של ישראל ע"י שליחים לא-דתיים וביחוד ע"י מורים לא-דתיים המסלפים ע"י עבודתם והופעתם שם את דמותה של ישראל.

פגישתנו עם התלמידים

          בפגישתי בשעורים הראשונים שם הרגשתי שהתלמידים נתנו לנו „קרדיט” גדול ולבם היה פתוח לקראת המורים מישראל.  חוסר הכנה וחוסר הכרת הנוער היהודי מצדנו גרמו שלא ידענו לנצל מיד את הקרדיט, וזמן רב עבר עד שרכשנו אמונם של הילדים.  במהלך השעורים לא היתה לנו הזדמנות להכיר את הילדים ו„שוט ההספק” אף הוא היה בעוכרינו — אני האמנתי, שאמנם עלי להספיק את החומר הלימודי, וזה היה כמובן על חשבון ההתקרבות לנוער.  בארץ — שבה אני מכיר היטב את הנוער ונהירה לי התכנית וגם ידועות היטב הדרישות להספק — יש בידי די זמן כדי ליצור קודם-כל מגע נפשי עם הילדים.  שם החמצתי את הדבר בשבועות הראשונים, וכמובן הכביד הדבר על עבודתנו.  נדמה לי שאפשר לתקן דבר זה ע"י כך ששליח-מורה יצא לארץ שליחותו מיד בראשית החופש ויקדיש מספר שבועות להכרת הנוער והיהדות שם.  בטוחני שדבר זה יבטיח לו הצלחה יתירה.

          הנוער שם הוא טוב — מדגיש אני זאת כיום, לאחר שובי ארצה ולאור מה שראיתי במשך שנת הלימודים שעברה כאן.  הנוער שם טוב יותר מהוריו וראוי וראוי הוא לטפול מצד המורה העברי.  ואם עוד נביא בחשבון את מצבו בחברת השפע ואת פינוקו מצד ההורים הרי הוא טוב מאד ולמדתי — אם כי באיחור — לאהוב אותו ולהעריך אותו.  במשך הזמן וביחוד בשנה השניה רכשנו לבם וביתי היה מלא בנות שבאו לבקרנו וישבנו עם בנותי שעות רבות ושמעו על ארץ ישראל ושרו שירי ישראל.  כאמור, היה הדבר מאוחר יותר, אך עד היום אנו בקשר מכתבים עם תלמידות — ע"י הבנות שלי.  אגב, בביתי כאן בישראל ביקרו רוב התלמידים שלימדתי שם, כאשר היו בארץ.

          אני חוזר ומדגיש:  כדאי הוא נוער שם שנשלח אליו מורים מכאן וחבל אם פעולה זו לא תבוצע בסדר ובמרץ.  חלילה לנו להפקיר נוער טוב זה, אלא שעל היוצאים שמה לרכוש ידיעות על הנוער כדי למנוע אי-הבנות.

משמעות השליחות

          יצאתי לשליחותי מתוך מניעים ציוניים וראיתי את עיקר תפקידי ב„שליחות ציונית”, שם למדתי שיותר חשוב הוא הצד היהודי מן התפקיד הציוני, וחבל שלא ידענו זאת מראש.  אין זה בא להקטין מערכה של השליחות — אדרבא: כיהודי דתי, הרוצה בכל לבו בקיום העם היהודי, חובה קדושה עלינו לצאת בשליחות יהודית זאת.  נגע ההתבוללות פושה ביהדות צפון אמריקה ורק בתי-הספר העבריים ובתי הכנסת הם עוגני ההצלה לדור הבא.  מאוחר יותר הבנתי לרוחם של מנהלי המוסד.  המחלוקת שלנו עם המנהלים גם היא היתה על רקע זה.  בו בזמן שאנו הדגשנו את שליחותנו הציונית, בקשו הם להדגיש את שליחותנו היהודית „המיסיונרית”.  רצוי שמורה היוצא לחו"ל ידע זאת, אף כי קשה להשלים עם זה: השליח מישראל צריך קודם כל לפעול כיהודי, ורק אחר כך יעלה הצד הציוני.  השקפה זו נתחזקה עוד בלבי אחר מה שראיתי כאן ממאבק היהדות דתית ולאור מה שנעשה בחו"ל בארצות השפע והרווחה.  אין שקט בנפשי ואני חרד מאד לקיומנו היהודי.  נדמה לי שהמחלקה לחינוך תורני בגולה צריכה להחלץ יותר להצלת היהדות.

חיי חברה

          ציינתי כבר, איך נתקבלנו בחביבות ע"י עסקנים וע"י חברי התנועה שם, ותוך זמן קצר רכשנו ידידים — עוד אני עומד בקשר מכתבים עם מקצתם —  ובכל זאת הרגשנו בדידות, כי קשה היה להשלים עם המציאות הפשוטה, שיש שם יהדות גדולה ועשירה הנוהגת לה את חייה על מי מנוחות — אנו שוללים את הגולה והם אינם שוללים אותה.  גם בנקודה זאת חסרה היתה ההבנה, ורצוי להכין מורה שליח לקראת ראיית המציאות, שקיימת יהדות בגולה שאינה עולה ואינה רוצה כלל לעלות.  אנחנו שגינו בהטפת מוסר יותר מדי מתוך תום לב וחוסר הבנה.     

          במשך הזמן למדנו להכיר, שאין קשרי חברה וידידות עמוקים בין אנשי המקום לבין עצמם — ומילא לא קירבו גם אותנו ביותר.  אבל לנו היה הדבר קשה ביחוד לאחר חיי החברה המפותחים כאן, ולכן הרגשנו הרגשת בדידות.   האופי של הידידות הקלה וקשרי החברה הקלילים לא יכול היה לספק אותנו, אבל כך זה שם, וכך זה הולך ומתפתח עכשו גם כאן.

          עלי לציין שבעית קיום חיי החברה מעסיקה אותם שם, ובעצם בית-הכנסת וכל המפעלים סביב לו באים למלא את החלל החברתי — אנחנו לא מצאנו תמיד טעם בדברים אלה, אבל רצוי ששליח ידע על זה מראש ויכוון את מעשיו ודרכיו לאור זה.

          בין המורים המקומיים לא ראינו פעילות חברתית.  מקצת החברים שאתם קשרנו קשרים אישיים קיימו מדי פעם בפעם מפגשים חברתיים, וזאת לרוב למעננו או בגיננו.  יתר מזו: מצאנו חוסר ידידות ביניהם — דברי ריבות ומחלוקת ועד כדי שנאה הגיעו — אנו לא התערבנו בכל אלה, כי ראינו שהסיבה העיקרית היתה התחרות בינם לבין עצמם — בעיקר על רקע כלכלי, כי כל אחד חשש למשרתו וראה במורה האחר מתחרה פוטנציאלי.  אותו מוסד הידוע כאן יפה „חדר המורים”, שבו ישנה הבנה ועבודת צוות — כל זה לא קיים שם.  אנו הוזמנו לחוג מצומצם וקיימנו לימוד תנ"ך משותף, אבל כל זה היה רק כטיפה בים.  קשה במיוחד מצבם של היורדים, והם גם היו הגורם העיקרי שעמד נגדנו בעבודתנו.

          ענין חוסר חיי חברה מפותחים השפיע במיוחד על הילדים, כי אלה הסכינו בארץ עם חיי חברה פעילים ביותר, ולכן הם היו המובלים העיקריים שם.   בנותי, שהן חברתיות מאד ומוצאות על נקלה קשר חברתי בכל מקום, התקשו שם מאד ורק כעבור זמן רב החלו נרקמים יחסי חברות טובה עם מספר בנות המקום.  הילד הנמצא מבוקר עד ערב בבית-הספר, ועוד יש לו דרך ארוכה לביתו — ולפעמים דרך של שעה, שעה וחצי — יתקשה מאד להתפנות לקשירת קשרי חברות, בזה שונה ישראל במידה רבה.  הייתי אומר שנקודה זו אחת המכריעות היתה בהרגשת הבדידות שלנו, כאשר ראינו בדידות ילדינו.   ומבין ילדי השליחים היו בנותי אלה שמצאו עוד קשר חברתי והן מקיימות עד היום קשרי מכתבים עם בנות המקום — רוב השליחים האחרים לא נמצאו קשרי ידידות לילדיהם כלל.

          נסינו לפצות את ילדינו ע"י הקמת ארגון שליחים אשר בעזרתו קיימנו גם מסיבות ומפגשים לילדים, וכן מילא ארגון זה את החלל החברתי הריק ע"י מפגשים בין השליחים.  לצערנו לא תמיד הצלחנו לקשר קשרים טובים עם אנשי התנועה ופעיליה וביחוד נתקלנו בקשיים עם חברי התנועה שירדו מישראל והשתקעו שם.  אמנם מקצת פעילים קבלונו בהתלהבות ובחבה, אבל אחרים לא ראו אותנו בעין טובה ויש לי ההרגשה שהם לא ידעו איך לטפל בנו — כי הרי אנו היינו שם סמל ההגשמה של מטרות התנועה, והם לא רצו או לא יכלו להגשים את הרעיונות של עליה וכד', לכן לא תמיד נמצאה לנו שפה משותפת.   אמנם ציינתי כבר למעלה שגם הצד היהודי הוא חשוב ולא רק הצד הציוני בשליחותנו — במה דברים אמורים?  כאשר אנו מדברים על הרחוב היהודי שם, לא כן צריך לנהוג לגבי התנועה — כאן לדעתי צריכה להיות שליחותנו ציונית במלוא מובן המלה.  כאן איני גורס פשרה או ויתור, ודוקא כאן היתה אכזבתי גדולה, והייתי אומר יאושי גדול מנשוא.  דברי אלה נוגעים לתנועה של המבוגרים ולבני עקיבא כאחד.

תנועות נוער

          בטורונטו קיימות כמעט כל תנועות הנוער החלוציות — דרור, בני עקיבא, השומר הצעיר, הבונים, יהודה הצעיר ונוסף על אלה יש להזכיר את תנועת הנוער של בני-ברית ואת תנועת הנוער של בתי הכנסת הקונסרבטיביים.  כמו כן מאורגנים ילדים רבים בתנועת נוער הצופים הכלליים, אלא שהם פועלים ליד בתי הכנסת שלהם, כך שבית-הכנסת הוא סניף או מה שהוא דומה לתנועת הצופים הכללית בדומה לתפקיד הכנסיות — להבדיל. בשטח זה  יש גם אגודת ישראל.  כאמור, נתברכה טורונטו בתנועות נוער רבות, אבל אני מבקש להדגיש את הפעילות של התנועות הציוניות — וכאן נחלנו אכזבה רבה: הרי התנועה הציונית עדיין לא רכשה את המוני הנוער לעצם הרעיון הציוני, ולשם מה בא הפיצול האיום לגבי התנועות שאיש מבין בני המקום אינו מבין למהותן של התנועות, וודאי שאינו יודע הבדלי האידיאולוגיה בין „הבונים” ל„דרור” או ל„שומר הצעיר”.  אני מרשה לי לומר, שאין כל צורך בשלושה שליחים של התנועות החלוציות, ואפשר בהחלט לאגד את כל הנוער בתנועה חלוצית אחת — וגם היא לא תהיה גדולה ביותר — וד"ל.  (מר משה שרת דיבר אתנו שם על כך ואמר זאת גם כן).  שונה הענין כמובן לגבי בני-עקיבא, שהיא שונה במהותה מיתר התנועות ויש לה מספר חברים פעילים וכן נוער רב הנוהר לפעולות.  זאת ועוד: היות ועיקר הקשר של הנוער היהודי לעמו הוא דרך בתי הכנסת, ממילא יכולה תנועת בני-עקיבא להקיף המונים, ואכן מספר בתי כנסת משמשים סניפים לתנועה והיא הגדולה ביותר בעיר.  לדעתי אין עדיין די פעילות של ממש וביחוד חסר חינוך לציונות ולעליה.  נוער דתי המבקר בבית הכנסת אינו זקוק רק לטפול בשטח היהודי, אלא יש להוסיף הרבה ציונות.  ראיתי שגם בשטח החינוך החברתי לא נעשה די, כמו כן לא מנוצלים כדבעי כוחות שיכלו להדריך ולפעול, ואם כי ראינו דוקא בשנתיים של שהותנו שם התקדמות בפעילות בני-עקיבא — ועל כך העידו גם אנשי המקום — הרי לא די בזה.  אגב, היינו ששה מורים-שליחים דתיים והתנועה לא נצלה אותו אלא רק פעמים מעטות, ובני עקיבא עוד פחות מזה.  ברור שהוחמצו הזדמנויות טובות לבני-עקיבא וכוחות טובים לא נוצלו.  גם כאן הורגשה לפעמים פעילותם של חברים יורדים.  בכל אופן קשה לי להבין מדוע קרה כך.  אם כי יצאנו בתפקיד מורים, הרי גם בארץ וגם שם ידעו, שנהיה מוכנים לפעול ולעזור מעבר לתפקידנו המוגבל.

          עלי לציין לשבח את תנועת הנוער הקונסטרוקטיבית — אם כי אני מסתייג מכיוונה ומרעיונותיה — הרי תצויין לשבח פעולתה הברוכה בשטח היהדות, החברה והנמוסים הטובים.  בתי כנסת אלה מבטחים לעצמם — ואני מאחל להם הצלחה — חיל-מלואים ודור המשך, דבר שלצערי לא מצאתי בחוגים שלנו וחזות קשה לנגד עיני בענין עתיד היהדות האורטודוכסית שם.   בסיכום: הרבה פעולות של ממש לא מצאתי בתנועות הנוער ורק משימה „גדולה” אחת — „המחנה” — היא המעסיקה את התנועות במשך חדשים רבים.  למעשה אין המחנה בעל צביון תנועתי מובהק, והוא יותר מחנה נופש לנוער מאשר מחנה של התנועה.  ביקרנו במחנה של בני-עקיבא ליד טורונטו ורוב הנוער שהיה שם לא חברי בני-עקיבא היו — זו קייטנה ותו לא.  גם עברית לא שלטה במחנה, ואפילו מרכז בני-עקיבא, שליח התנועה מן הארץ, לא מילא תפקיד מרכזי במחנה.  גם בענין זה מחמיצים הזדמנויות והמחנה שיכול היה להיות גורם משפיע מבחינה חינוכית ותנועתית הופך לעסק שיש להבטיח כדאיותו.  לצערנו לא כל הנוער שלנו יכול ללכת למחנה ובמקומו באים אחרים היכולים לשלם.  לא כך הדבר בכל המחנות של כל התנועות ושונה הדבר במחנות השומר הצעיר — כך הם טוענים.  אגב, המחנה של בני-עקיבא „קמפ מושבה” באונטריו הוא מן היפים ביותר הן מבחינת מקומו והן מבחינת הסדרים שבו, ורמתו החינוכית עולה פי כמה על של האחרים, אבל כאמור, אין זה מספיק, והיות ואני משוכנע שיש בידי התנועה לתקן לקויים, איני מרפה מן הבקורת, כי אין הצדקה שלא יתוקן המצב.

          ואשר למדריכים — יש לזרז יותר הכשרת צוות של מדריכם מקומיים ויש די בחורים ובחורות מצויינים לזה.  יש לשלוח לשם שליח בני-עקיבא בעל נסיון ארגוני וכושר חינוכי טוב, ואז אפשר ואפשר לפעול שם הרבה.  חשוב ששליח כזה יעבוד — ולו גם מעט — בבתי-הספר העבריים, וביחוד באותם בתי-ספר שבהם קיימת מגמה ציונית ועברית כל שהיא, רק כך יוכל להקיף נוער רב ככל האפשר.

          בטיולי דרך ארה"ב השתוממתי למצוא מקומות רבים, שבהם יש חיי קהילה יהודיים, ושמע בני-עקיבא אף לא הגיע אליהם.  מוזר שממש לא ידעו על קיום תנועה כזאת, ואם כי איני משלה עצמי שנוכל לרכוש בכל מקום חברים לתנועה, אבל תנועת בני-עקיבא היא כה חיונית וחיובית שקשה להסביר כשלון כזה בשדה ההסברה של התנועה, עד ששם התנועה אינו ידוע בכל מקום שיש יהודים.  הדבר הוא לצערי סימפטומטי לגבי היהדות המסורתית כולה, עד שדמות היהדות הולכת ומשתבשת במקומות רבים בארה"ב, ואם בארץ יש ויכוח על „מי הוא יהודי”, הרי בארה"ב חוששני שפשוט אין יודעים „מה היא יהדות”, ורבים הם היהודים שאין להם מושג מינימלי ביהדות.  לדעתי יש שדה פעולה נרחב לשליחי התנועה בענין זה, ואם מעונינים אנו לשמור על כוח השפעתנו בעיצוב דמות האומה לעתיד, עלינו לפעול במרץ רב ומהר מאד בטרם נאחר חלילה את המועד.

הקשיים הנערמים בפני השליח-המורה

          בנקודה זו ישנן כמובן נקודות סובייקטיביות וגם אובייקטיביות ואנסה להביא את כולן, כי יש בהן כדי ללמד על העתיד.

          אנחנו, שמלאנו תפקידים רבים בארץ והיינו פעילים גם בתנועה וגם במסגרת הסתדרות המורים וארגון המורים הדתיים ואף הורגלנו לעסקנות ציבורית רבה, הרגשנו מאד רע ליהפך פתאום לסתם מורים, ופשוט אבד כל הלהט שבלבנו להיות בלתי חשובים בהחלט — כי הרי לא רצו לקבל שום הצעה ולא רצו להתחשב בנו כמעט בכלום.  עלינו הוטל ללמד לפי תכנית מסוימת של בושה — אם אפשר להגדיר הרגשתנו אז.  נדמה לי שבענין זה על המחלקה להכין הכל טוב יותר הן ע"י הסברה לשליח היוצא והן ע"י התאמת מקום השליחות והתפקיד לאיש היוצא, והעיקר: צריך לדרוש מעמד מיוחד לשליח במסגרת בית-הספר שבו יעבוד.  מן הדין ללבן עד גמירא גם את כל בעיות המשכורת ויתר התנאים ולמנוע כל ויכוח לאחר מכן.  כמובן, עלינו לשלוח מורים טובים, אם כי מבחנה מסויימת לא נדרשת אותה השכלה יהודית גבוהה, ואפשר גם בפחות, אבל שיהיו רק מורים טובים.  משפחות שליחים שיש להן ילדים ייתקלו בקשיים מסויימים עם ילדים שלמעלה מגיל 10-12, ועוד יותר קשה המצב לגבי ילדים בגיל 17-13.  לפני כן ואחרי כן נדמה לי קל יותר להסתגל וגם יש סיכוי שלא יהיה הפסד למודי רב.  אודה שתקופת שליחות רצויה היא של שלוש שנים, יותר מזה יש בה משום „סכנה”, ופחות מזה יהיה חבל על המאמץ — ללא בנותי, שהיו בגיל הסתגלות קשה, ודאי הייתי מכיר בצורך של שנה שלישית.

          עם כל שמחתנו למצוא במקום שליחותנו חברותא נעימה וחבר שליחים גדול, היה לדבר גם צד שלילי, כי הוא יצר מעין חוג סגור של ישראלים, וכך לא חדרנו באותה מידה לחוגים המקומיים, דבר שהיה בודאי רצוי להיעשות.   במספר בתים אמרו לי לא פעם, שלו הייתי לבד היו יכולים להזמין אותנו יותר, אבל מכיון שישנן שלוש משפחות כאלה, הדבר יותר קשה.  כנראה שמרנו יותר מדי על מעמדנו המיוחד והסתגרנו בחברתנו הישראלית.  אין דברי אלה באים ח"ו לגרוע מזכותם של חברי בשליחות, ואולי אף נאמרו להם אותם הדברים בבתים אחרים, אבל הענין מובן, ורצוי לבאר דבר זה לשליחים היוצאים לחו"ל.

          ועוד יש להבטיח, שלא תהיה שום תלות של השליח באנשי המקום, צריך להיות מעין יחס משרדי, כנהוג כאן בין משרד החינוך לבין המורה, ולא יורגש כאילו הפרנס של הקהלה מפרנס את השליח.  הם חייבים לשלם, אבל לא בבחינת מענק חסד — אין בשום אופן להסכים כאילו השליח הוא מסכן ועליו לעשות קצת כסף בחו"ל כי בארץ „זה לא הולך”.

הכנת השליח לשליחותו

          שליחי תנועות הנוער זוכים לרוב בהכשרה מסוימת, נדמה לי שחשוב שגם מורים יקבלו הכשרה — ולו של שבוע-שבועיים בלבד.  ראשית כל קורס מרוכז בלשון המדינה וכן הסברה טובה על חיי הקהילה, על הנוער שם, ועוד ועוד.  אמנם היה לי נסיון בעבודה חינוכית במשך כ-20 שנה, וכן לאשתי, אבל באנו שמה בלי הסברים מוקדמים מספיקים.  בטוחני שדבר זה עשוי להקל בהרבה וגם למנוע אי-הבנות.

הקשר של השליחים

          יש לשמור על קשר ער ביותר בין המחלקה לשליח גם בתקופת שליחותו וגם לאחר שובו ארצה.  אמנם אשמתי גם אני שלא כתבתי מיד ובכל זאת רצוני גדול לשמוע מן המחלקה על הנעשה בחו"ל בשליחות.  סו"ס שנתיים נתתי למפעל שאני מאמין בנחיצות קיומו, ואשמח לשמוע ולקרוא מדי פעם על הנעשה בשדה החינוך הדתי בחו"ל.  נדמה לי שרצוי לזמן פעם את כל אלה שהיו בחו"ל בשליחות כדי להשוות את דבריהם.  ודאי יש בקורת חיובית וגם שלילית ואם יוזמנו 30-20 שליחים שהיו בחו"ל לברור רציני, נדמה לי שהמחלקה תפיק מזה תועלת.  בפגישה כזאת יושמעו — מתוך רצון כנה לתקן — כל הדברים הראויים להישמע, כי סו"ס כל אחד מאתנו רכש נסיון ויוסיף מה שיוסיף.

          ולבסוף: אמנם היו לנו ימים קשים בתקופת עבודתנו בחו"ל, אבל איני מתעלם בשום פנים מן האורות ומן היפה.  יצאנו בשליחות המחלקה ואני יודע שאני חב חוב תודה למחלקה על ההזדמנות שנתנה לנו להכיר שוב את היהדות הגולה, וביחוד קבוץ יהודי גדול בצפון אמריקה.  תודה גם על האפשרות ששליחותנו נתנה לנו להכיר ארצות ועמים, דבר שהוא חשוב ביותר למורה.