נסיכה ערבית — חברה בקיבוץ
פרק 32, עמודים
153-155
מתוך הספר:
"בזכותם: דמויות מן הפנקס", מאת: יצחק נימצוביץ
הוצאת משרד
הבטחון. מהדורה שניה, סיון תשכ"ח — יוני 1968
בשנת
1934 ניגשה הממשלה הצרפתית להקים באלג'יר אדמיניסטרציה צבאית סדירה ובשנים שלאחר
מכן השתלטו בעזרתה על הילידים. בתגובה
למהלך העניינים הכריז מנהיגם של האלג'ירים, האמיר עבד אל-קדר אלגי'זרי, מלחמת
מצווה על הצרפתים.
הגנרל הצרפתי ג'ירו, שעמד בראש הכוחות
הכובשים, השתלט, בסופו של דבר, על הילידים
ועל מנהיגם האמיר, שנאלץ לעזוב את אלג'יר ולעבור לדמשק, הוא וכל בני משפחתו, ואתם
אלפים מנאמניו. בדמשק נתקבל האמיר בלבביות
וגם שם לא שקט ולא נח, בהמשיכו להלחם בצרפתים מרחוק. בנו של האמיר המשיך במסורת אביו, אולם בסופו של
דבר כרת ברית עם הצרפתים, שהעניקו לו קיצבה כספית גדולה, לו ולבני משפחתו, לכל ימי
חייו, קיצבה הראויה למעמדו הרם. הצרפתים
אף תיכננו להמליך את בנו, כלומר, את נכדו של האמיר-הגולה, כמלך על סוריה, אבל
כשהופיעו האנגלים בדמשק, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נרצח נכדו של האמיר עבד
אל-קדר, בפקודת האנגלים, כיוון שראו בו את מנהיג ההתקוממות.
בת-הנסיכים
מציצה ונפגעת
בתו היחידה של מי ששאף להיות מלכה של
סוריה, הנסיכה פאוזיה עבד אל-קדר, נולדה בדמשק. ילדה חכמה היתה ויפהפיה היתה. ומשפחתה עשירה ועתירת נכסים; משרתות עמדו לשרותה
ומילאו אחרי כל מוצא פיה. כמוסלמית ממשפחת נסיכים קיבלה חינוך דתי קיצוני.
מילדותה למדוה לשנוא כל זר. בהיותה בת 12 שמה על פניה את הרעלה, כמנהג
המוסלמיות. בביתם היו מתכנסים מנהיגי המרד
להתייעצויות והנסיכה הקטנה נאלצה להסתגר בביתה ולרקום את חלומותיה בהחבא.
באין רואים התחילה ללמוד ולקרוא ספרים
מספרות העולם. רושם כביר עשה עליה הסופר
הרוסי ליב טולסטוי והיא מחליטה לקרוא לעצמה בשם נטאשה, על שם גיבורת ספרו של
טולסטוי „מלחמה ושלום”. המפנה הגדול בחייה
בא עם מות אביה. אמה נטלה אותה לבירות
ובבית דודתה היא קושרת קשרים עם חוג האינטליגנציה ומרחיבה את ידיעותיה. פה נפתחו לפניה אפקים חדשים ופה גם שמעה לראשונה
על „הציונים”, על שאיפתם של היהודים להשתחרר מעול ומגלות, ועל מאבקם להשתרש במולדתם,
היא פלשתינה.
רעיון הדרור ומלחמת החופש משכו את לבה
כבחבלי קסם, והיא לא נחה ולא שקטה עד שהשיגה, בכל מיני דרכים, ספרים של מחברים
יהודים, בהם דובר על עם הנאבק לחופש ודרור — ספרים על דרכי התיישבותנו
בארץ. הרעיון קסם לה ומני אז לא מצאה הנסיכה פאוזיה
מנוח. חוברת קטנה שנפלה לידיה סיפרה על
קיבוצים שהוקמו בארץ ועל חלוצים שעזבו עושר ואושר בביתם שבגולה ובאו לגור בארץ
ביצות וקדחת.
לפתע הרגישה שהאווירה בביתה דחוסה, שעמה
שלה שרוי בהתנוונות, שהרי היא הכירה את מנהיגיו, רודפי-הבצע והתענוגות, הרודים בבני
עמה ומדכאים את אחיהם. והנה, בצדו המערבי
של הירדן, בוקע אור של חיים חדשים ויפים. בלילות
התהפכה פאוזיה על משכבה וחיפשה תחבולות איך להגיע לאותה ארץ; וכשניתנה לה ההזדמנות
לא החמיצה אותה והגיעה לארץ-ישראל לחפש ישועה לנשמתה הסוערת.
ברמת-יוחנן
לפני כמה שנים דפקה פאוזיה על דלתו של
מי שהיה אז מזכיר מועצת פועלי חיפה, אבא חושי, ששמו התפרסם בארצות-ערב כידיד
לערבים. „אני רוצה להיות אחת מכם; אני
רוצה להצטרף כחברה לאחד הקיבוצים” — אמרה, אחרי שסיפרה לאבא חושי את תולדות
חייה ואת שאיפותיה. אבא חושי לא האמין
למשמע אזניו ולמראה עיניו. אחרי חקירות
ושיחות שוכנע בכוונתה הכנה וידע שאמנם נפש שאופת-לאמת עומדת לפניו, והוא פתח לפניה
את הדרך לחיים חדשים.
הנסיכה פאוזיה נכנסה לקיבוץ רמת-יוחנן. כאן החליטה לשכוח את עברה ולחתור לחיים חדשים. את הנסיכה פאוזיה ואת תולדות חייה ידעו רק מעטים
ויחידי סגולה מחברי הקיבוץ. פה הכירוה
כולם כ„חברה נטאשה”, אולם הליכותיה האצילות, חיוכה המקסים ויופיה משכו את לב כולם.
„כנסיכה היא מתהלכת”, אמרו האנשים לעצמם
לא פעם ולא ידעו שאמנם נסיכה היא נטאשה. היא
התחבבה על הכל. שום מלאכה לא היתה קשה לה,
הכל קיבלה באהבה. ידיה הענוגות, שפרטו על
נבל בבית, התכסו חיש מהר יבלות. היא שקדה
על רכישת השפה עברית, למדה שירים עבריים וביחוד התחבבו עליה שירי ביאליק ורחל.
כשפרצה מלחמת השחרור והקיבוץ הותקף
פעמים אין ספור על ידי הדרוזים והסורים, כבר החליטה הנסיכה פאוזיה למי היא שייכת,
ובכל חום נעוריה היא משתתפת אתנו במלחמת השחרור, ובתקופה הזו היא גם מחליטה להוסיף
לשמה, נטאשה, את השם רות. החברים בקיבוץ
מקרבים אותה, רוצים לשתפה בדיונים על ענייני ביטחון, ברחשם אליה אמון בלתי מוגבל;
אך היא מתחמקת בעדינות, שמא יחשוד בה חלילה מישהו... בקיבוץ היא נמשכת לטיפול
בילדים. החברים מייעצים לה להיות אחות. מכתב יוצא לד"ר מגנס ז"ל עם בקשה
לקבלה לקורס לאחיות, אך ד"ר מגנס, ממנהיגי „ברית שלום”, לא העריך את חשיבות
הדבר וסירב לקבלה לקורס, מפני שגילה אינו מתאים לגיל הבנות המתקבלות לקורס; שהרי
נאטשה אז בת 32. נטאשה נוסעת לנצרת ולומדת
במשך שנתיים וחצי בבית-החולים הסקוטי ומקבלת תעודת-אחות, משאת נפשה.
„אני
מאושרת”
נפגשתי עם הנסיכה פאוזיה, היא האחות
רות-נטאשה, באחד מבתי החולים שלנו בארץ. ישבנו
בחדרה הצנוע, המקושט בתמונות-נוף ישראליות.
על השולחן הקטן ניצב אגרטל עם
שושנים וספריה קטנה היתה תלויה על מדפים, בסמוך למקלט הרדיו. לפני ישבה אשה יפהפיה כבת 35, הדומה מאוד למארי קירי, הפיזיקאית שגילתה את הרדיום. עיניה
שחורות ועמוקות, נחבאות בצל ריסיה הגדולים, פניה עדינים וחטובים להפליא, אפה קטן ושערותיה
עשויות אחורנית ומבטה חודר, מלטף ונוגה. נטאשה
היא בת שיחה נעימה, מכניסת-אורחים ואינה מסתירה את אשר בלבה. „מצאתי בתקומת ישראל”, היא אומרת לי, „את הרעיון
הגדול והנשגב ביותר של המאה העשרים; אנשים עוזבים את עמם ונמשכים אחרי אידיאלים גדולים,
שאינם מוצאים אצל בני אומתם. גם אני נמשכתי
לאידיאל גדול ומצאתיו בארץ-ישראל — הרעיון קסם לי ואני מאושרת אתכם”.
נטאשה רוצה לשכוח את עברה. היא מרגישה את עצמה טוב רק בין יהודים, ובעבדה
כמה חודשים, מטעם משרד הסעד, בכפרים ערביים, היא ביקשה לשחררה מתפקיד זה, באשר
חברתם של הערבים היתה קשה לה. נאטשה רואה עכשיו את עצמה כיהודיה וישראלית לכל
דבר, ואם כי היא היורשת היחידה של בית אביה, ירושה המגיעה למיליוני לירות, עשרות
אלפי דונמים אדמה ונכסים אחרים, הפזורים על פני סוריה והארצות הסמוכות, הנה היא
מעדיפה לחיות את חייה העצמאיים והצנועים בישראל ומוותרת על העושר והכבוד בין בני
עמה. היא מאושרת בלבושה הצנוע ומבכרת אותו
על הפאר שאין בו, לדעתה, ולא כלום.
בטיילי אתה בחורשת הארנים שליד
בית-החולים הצביעה נטאשה על ההרים העוטרים את מרחבי השדות ואמרה: „ראה שם, הרחק
מעבר להרים טמונה ההיסטוריה שלי בעבר; ופה, במקום זה, על אדמתנו, אדמת ישראל, קשרתי
את עתידי, את הגות ליבי; אני עכשיו יהודיה, כשם שאתה יהודי”.
אחיות עברו ודרשו בשלומה: „שלום רות”. — „שלום, שלום”, החזירה רות-נטאשה ולא
ידעו האחיות כי רות זו אינה אלא הנסיכה הגדולה פאוזיה לבית האמיר עבר אל-קאדר אלג'יזרי,
שהיה הטעון לכס-המלכות של סוריה.
-
לקריאה נוספת, ראה שתי עדויות ופרטים נוספים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה