שליחות בטורונטו (קנדה)

במשעולי החינוך התורני בתפוצות

שליחות בטורונטו (קנדה)

)בשדה חמ"ד, כרך ח׳ תשכ״א, חוברת ג׳, עמודים 145-150)

אפרים יונאי / קרית-ביאליק

הרושם הראשון

          בבואנו נתקבלנו בחביבות ובכבוד, נעשה מאמץ להקל עלינו הכל וגם הוגשה לנו עזרה רבה כדי שנוכל להסתדר יפה.  היו אלה בעיקר עסקנים עובדי האדמיניסטרציה של בית-הספר.  לעומת זאת הרגשנו בהסתייגות מה מצד המנהלים החינוכיים של המוסד.  אודה שאני יכול להבין זאת, כי מעמדם של המורים המקומיים לא טוב ביותר, ומובן הוא חששם לגבי כוחות הוראה מן החוץ.  מנהל לשכת החינוך לא קיבל את פנינו כלל.  נפגשנו אתו רק כעבור זמן, והפגישה לא היתה חביבה ביותר — אז לא הבינונו את הדבר ולא הרגשנו בנוח — מאוחר יותר למדנו היטב מה היא סיבת קרירותו.

          המוסד עצמו עשה עלינו רושם כביר הן מבחינת היקפו והן מבחינת המבנה והסדרים ואמצעי העזר שראינו.

בפגישת המורים הראשונה בבית-הספר הרגשנו שוב הסתייגות כלפינו, אשר נבעה בעיקר מן הדעה המקובלת שם, שמורים מישראל אינם דתיים.  רק כעבור זמן מצאנו דרך אל לבם של המורים המקומיים וביחוד אל הדתיים שבהם —  כיום יודע אני מה רב הנזק הנגרם לשמה של ישראל ע"י שליחים לא-דתיים וביחוד ע"י מורים לא-דתיים המסלפים ע"י עבודתם והופעתם שם את דמותה של ישראל.

פגישתנו עם התלמידים

          בפגישתי בשעורים הראשונים שם הרגשתי שהתלמידים נתנו לנו „קרדיט” גדול ולבם היה פתוח לקראת המורים מישראל.  חוסר הכנה וחוסר הכרת הנוער היהודי מצדנו גרמו שלא ידענו לנצל מיד את הקרדיט, וזמן רב עבר עד שרכשנו אמונם של הילדים.  במהלך השעורים לא היתה לנו הזדמנות להכיר את הילדים ו„שוט ההספק” אף הוא היה בעוכרינו — אני האמנתי, שאמנם עלי להספיק את החומר הלימודי, וזה היה כמובן על חשבון ההתקרבות לנוער.  בארץ — שבה אני מכיר היטב את הנוער ונהירה לי התכנית וגם ידועות היטב הדרישות להספק — יש בידי די זמן כדי ליצור קודם-כל מגע נפשי עם הילדים.  שם החמצתי את הדבר בשבועות הראשונים, וכמובן הכביד הדבר על עבודתנו.  נדמה לי שאפשר לתקן דבר זה ע"י כך ששליח-מורה יצא לארץ שליחותו מיד בראשית החופש ויקדיש מספר שבועות להכרת הנוער והיהדות שם.  בטוחני שדבר זה יבטיח לו הצלחה יתירה.

          הנוער שם הוא טוב — מדגיש אני זאת כיום, לאחר שובי ארצה ולאור מה שראיתי במשך שנת הלימודים שעברה כאן.  הנוער שם טוב יותר מהוריו וראוי וראוי הוא לטפול מצד המורה העברי.  ואם עוד נביא בחשבון את מצבו בחברת השפע ואת פינוקו מצד ההורים הרי הוא טוב מאד ולמדתי — אם כי באיחור — לאהוב אותו ולהעריך אותו.  במשך הזמן וביחוד בשנה השניה רכשנו לבם וביתי היה מלא בנות שבאו לבקרנו וישבנו עם בנותי שעות רבות ושמעו על ארץ ישראל ושרו שירי ישראל.  כאמור, היה הדבר מאוחר יותר, אך עד היום אנו בקשר מכתבים עם תלמידות — ע"י הבנות שלי.  אגב, בביתי כאן בישראל ביקרו רוב התלמידים שלימדתי שם, כאשר היו בארץ.

          אני חוזר ומדגיש:  כדאי הוא נוער שם שנשלח אליו מורים מכאן וחבל אם פעולה זו לא תבוצע בסדר ובמרץ.  חלילה לנו להפקיר נוער טוב זה, אלא שעל היוצאים שמה לרכוש ידיעות על הנוער כדי למנוע אי-הבנות.

משמעות השליחות

          יצאתי לשליחותי מתוך מניעים ציוניים וראיתי את עיקר תפקידי ב„שליחות ציונית”, שם למדתי שיותר חשוב הוא הצד היהודי מן התפקיד הציוני, וחבל שלא ידענו זאת מראש.  אין זה בא להקטין מערכה של השליחות — אדרבא: כיהודי דתי, הרוצה בכל לבו בקיום העם היהודי, חובה קדושה עלינו לצאת בשליחות יהודית זאת.  נגע ההתבוללות פושה ביהדות צפון אמריקה ורק בתי-הספר העבריים ובתי הכנסת הם עוגני ההצלה לדור הבא.  מאוחר יותר הבנתי לרוחם של מנהלי המוסד.  המחלוקת שלנו עם המנהלים גם היא היתה על רקע זה.  בו בזמן שאנו הדגשנו את שליחותנו הציונית, בקשו הם להדגיש את שליחותנו היהודית „המיסיונרית”.  רצוי שמורה היוצא לחו"ל ידע זאת, אף כי קשה להשלים עם זה: השליח מישראל צריך קודם כל לפעול כיהודי, ורק אחר כך יעלה הצד הציוני.  השקפה זו נתחזקה עוד בלבי אחר מה שראיתי כאן ממאבק היהדות דתית ולאור מה שנעשה בחו"ל בארצות השפע והרווחה.  אין שקט בנפשי ואני חרד מאד לקיומנו היהודי.  נדמה לי שהמחלקה לחינוך תורני בגולה צריכה להחלץ יותר להצלת היהדות.

חיי חברה

          ציינתי כבר, איך נתקבלנו בחביבות ע"י עסקנים וע"י חברי התנועה שם, ותוך זמן קצר רכשנו ידידים — עוד אני עומד בקשר מכתבים עם מקצתם —  ובכל זאת הרגשנו בדידות, כי קשה היה להשלים עם המציאות הפשוטה, שיש שם יהדות גדולה ועשירה הנוהגת לה את חייה על מי מנוחות — אנו שוללים את הגולה והם אינם שוללים אותה.  גם בנקודה זאת חסרה היתה ההבנה, ורצוי להכין מורה שליח לקראת ראיית המציאות, שקיימת יהדות בגולה שאינה עולה ואינה רוצה כלל לעלות.  אנחנו שגינו בהטפת מוסר יותר מדי מתוך תום לב וחוסר הבנה.     

          במשך הזמן למדנו להכיר, שאין קשרי חברה וידידות עמוקים בין אנשי המקום לבין עצמם — ומילא לא קירבו גם אותנו ביותר.  אבל לנו היה הדבר קשה ביחוד לאחר חיי החברה המפותחים כאן, ולכן הרגשנו הרגשת בדידות.   האופי של הידידות הקלה וקשרי החברה הקלילים לא יכול היה לספק אותנו, אבל כך זה שם, וכך זה הולך ומתפתח עכשו גם כאן.

          עלי לציין שבעית קיום חיי החברה מעסיקה אותם שם, ובעצם בית-הכנסת וכל המפעלים סביב לו באים למלא את החלל החברתי — אנחנו לא מצאנו תמיד טעם בדברים אלה, אבל רצוי ששליח ידע על זה מראש ויכוון את מעשיו ודרכיו לאור זה.

          בין המורים המקומיים לא ראינו פעילות חברתית.  מקצת החברים שאתם קשרנו קשרים אישיים קיימו מדי פעם בפעם מפגשים חברתיים, וזאת לרוב למעננו או בגיננו.  יתר מזו: מצאנו חוסר ידידות ביניהם — דברי ריבות ומחלוקת ועד כדי שנאה הגיעו — אנו לא התערבנו בכל אלה, כי ראינו שהסיבה העיקרית היתה התחרות בינם לבין עצמם — בעיקר על רקע כלכלי, כי כל אחד חשש למשרתו וראה במורה האחר מתחרה פוטנציאלי.  אותו מוסד הידוע כאן יפה „חדר המורים”, שבו ישנה הבנה ועבודת צוות — כל זה לא קיים שם.  אנו הוזמנו לחוג מצומצם וקיימנו לימוד תנ"ך משותף, אבל כל זה היה רק כטיפה בים.  קשה במיוחד מצבם של היורדים, והם גם היו הגורם העיקרי שעמד נגדנו בעבודתנו.

          ענין חוסר חיי חברה מפותחים השפיע במיוחד על הילדים, כי אלה הסכינו בארץ עם חיי חברה פעילים ביותר, ולכן הם היו המובלים העיקריים שם.   בנותי, שהן חברתיות מאד ומוצאות על נקלה קשר חברתי בכל מקום, התקשו שם מאד ורק כעבור זמן רב החלו נרקמים יחסי חברות טובה עם מספר בנות המקום.  הילד הנמצא מבוקר עד ערב בבית-הספר, ועוד יש לו דרך ארוכה לביתו — ולפעמים דרך של שעה, שעה וחצי — יתקשה מאד להתפנות לקשירת קשרי חברות, בזה שונה ישראל במידה רבה.  הייתי אומר שנקודה זו אחת המכריעות היתה בהרגשת הבדידות שלנו, כאשר ראינו בדידות ילדינו.   ומבין ילדי השליחים היו בנותי אלה שמצאו עוד קשר חברתי והן מקיימות עד היום קשרי מכתבים עם בנות המקום — רוב השליחים האחרים לא נמצאו קשרי ידידות לילדיהם כלל.

          נסינו לפצות את ילדינו ע"י הקמת ארגון שליחים אשר בעזרתו קיימנו גם מסיבות ומפגשים לילדים, וכן מילא ארגון זה את החלל החברתי הריק ע"י מפגשים בין השליחים.  לצערנו לא תמיד הצלחנו לקשר קשרים טובים עם אנשי התנועה ופעיליה וביחוד נתקלנו בקשיים עם חברי התנועה שירדו מישראל והשתקעו שם.  אמנם מקצת פעילים קבלונו בהתלהבות ובחבה, אבל אחרים לא ראו אותנו בעין טובה ויש לי ההרגשה שהם לא ידעו איך לטפל בנו — כי הרי אנו היינו שם סמל ההגשמה של מטרות התנועה, והם לא רצו או לא יכלו להגשים את הרעיונות של עליה וכד', לכן לא תמיד נמצאה לנו שפה משותפת.   אמנם ציינתי כבר למעלה שגם הצד היהודי הוא חשוב ולא רק הצד הציוני בשליחותנו — במה דברים אמורים?  כאשר אנו מדברים על הרחוב היהודי שם, לא כן צריך לנהוג לגבי התנועה — כאן לדעתי צריכה להיות שליחותנו ציונית במלוא מובן המלה.  כאן איני גורס פשרה או ויתור, ודוקא כאן היתה אכזבתי גדולה, והייתי אומר יאושי גדול מנשוא.  דברי אלה נוגעים לתנועה של המבוגרים ולבני עקיבא כאחד.

תנועות נוער

          בטורונטו קיימות כמעט כל תנועות הנוער החלוציות — דרור, בני עקיבא, השומר הצעיר, הבונים, יהודה הצעיר ונוסף על אלה יש להזכיר את תנועת הנוער של בני-ברית ואת תנועת הנוער של בתי הכנסת הקונסרבטיביים.  כמו כן מאורגנים ילדים רבים בתנועת נוער הצופים הכלליים, אלא שהם פועלים ליד בתי הכנסת שלהם, כך שבית-הכנסת הוא סניף או מה שהוא דומה לתנועת הצופים הכללית בדומה לתפקיד הכנסיות — להבדיל. בשטח זה  יש גם אגודת ישראל.  כאמור, נתברכה טורונטו בתנועות נוער רבות, אבל אני מבקש להדגיש את הפעילות של התנועות הציוניות — וכאן נחלנו אכזבה רבה: הרי התנועה הציונית עדיין לא רכשה את המוני הנוער לעצם הרעיון הציוני, ולשם מה בא הפיצול האיום לגבי התנועות שאיש מבין בני המקום אינו מבין למהותן של התנועות, וודאי שאינו יודע הבדלי האידיאולוגיה בין „הבונים” ל„דרור” או ל„שומר הצעיר”.  אני מרשה לי לומר, שאין כל צורך בשלושה שליחים של התנועות החלוציות, ואפשר בהחלט לאגד את כל הנוער בתנועה חלוצית אחת — וגם היא לא תהיה גדולה ביותר — וד"ל.  (מר משה שרת דיבר אתנו שם על כך ואמר זאת גם כן).  שונה הענין כמובן לגבי בני-עקיבא, שהיא שונה במהותה מיתר התנועות ויש לה מספר חברים פעילים וכן נוער רב הנוהר לפעולות.  זאת ועוד: היות ועיקר הקשר של הנוער היהודי לעמו הוא דרך בתי הכנסת, ממילא יכולה תנועת בני-עקיבא להקיף המונים, ואכן מספר בתי כנסת משמשים סניפים לתנועה והיא הגדולה ביותר בעיר.  לדעתי אין עדיין די פעילות של ממש וביחוד חסר חינוך לציונות ולעליה.  נוער דתי המבקר בבית הכנסת אינו זקוק רק לטפול בשטח היהודי, אלא יש להוסיף הרבה ציונות.  ראיתי שגם בשטח החינוך החברתי לא נעשה די, כמו כן לא מנוצלים כדבעי כוחות שיכלו להדריך ולפעול, ואם כי ראינו דוקא בשנתיים של שהותנו שם התקדמות בפעילות בני-עקיבא — ועל כך העידו גם אנשי המקום — הרי לא די בזה.  אגב, היינו ששה מורים-שליחים דתיים והתנועה לא נצלה אותו אלא רק פעמים מעטות, ובני עקיבא עוד פחות מזה.  ברור שהוחמצו הזדמנויות טובות לבני-עקיבא וכוחות טובים לא נוצלו.  גם כאן הורגשה לפעמים פעילותם של חברים יורדים.  בכל אופן קשה לי להבין מדוע קרה כך.  אם כי יצאנו בתפקיד מורים, הרי גם בארץ וגם שם ידעו, שנהיה מוכנים לפעול ולעזור מעבר לתפקידנו המוגבל.

          עלי לציין לשבח את תנועת הנוער הקונסטרוקטיבית — אם כי אני מסתייג מכיוונה ומרעיונותיה — הרי תצויין לשבח פעולתה הברוכה בשטח היהדות, החברה והנמוסים הטובים.  בתי כנסת אלה מבטחים לעצמם — ואני מאחל להם הצלחה — חיל-מלואים ודור המשך, דבר שלצערי לא מצאתי בחוגים שלנו וחזות קשה לנגד עיני בענין עתיד היהדות האורטודוכסית שם.   בסיכום: הרבה פעולות של ממש לא מצאתי בתנועות הנוער ורק משימה „גדולה” אחת — „המחנה” — היא המעסיקה את התנועות במשך חדשים רבים.  למעשה אין המחנה בעל צביון תנועתי מובהק, והוא יותר מחנה נופש לנוער מאשר מחנה של התנועה.  ביקרנו במחנה של בני-עקיבא ליד טורונטו ורוב הנוער שהיה שם לא חברי בני-עקיבא היו — זו קייטנה ותו לא.  גם עברית לא שלטה במחנה, ואפילו מרכז בני-עקיבא, שליח התנועה מן הארץ, לא מילא תפקיד מרכזי במחנה.  גם בענין זה מחמיצים הזדמנויות והמחנה שיכול היה להיות גורם משפיע מבחינה חינוכית ותנועתית הופך לעסק שיש להבטיח כדאיותו.  לצערנו לא כל הנוער שלנו יכול ללכת למחנה ובמקומו באים אחרים היכולים לשלם.  לא כך הדבר בכל המחנות של כל התנועות ושונה הדבר במחנות השומר הצעיר — כך הם טוענים.  אגב, המחנה של בני-עקיבא „קמפ מושבה” באונטריו הוא מן היפים ביותר הן מבחינת מקומו והן מבחינת הסדרים שבו, ורמתו החינוכית עולה פי כמה על של האחרים, אבל כאמור, אין זה מספיק, והיות ואני משוכנע שיש בידי התנועה לתקן לקויים, איני מרפה מן הבקורת, כי אין הצדקה שלא יתוקן המצב.

          ואשר למדריכים — יש לזרז יותר הכשרת צוות של מדריכם מקומיים ויש די בחורים ובחורות מצויינים לזה.  יש לשלוח לשם שליח בני-עקיבא בעל נסיון ארגוני וכושר חינוכי טוב, ואז אפשר ואפשר לפעול שם הרבה.  חשוב ששליח כזה יעבוד — ולו גם מעט — בבתי-הספר העבריים, וביחוד באותם בתי-ספר שבהם קיימת מגמה ציונית ועברית כל שהיא, רק כך יוכל להקיף נוער רב ככל האפשר.

          בטיולי דרך ארה"ב השתוממתי למצוא מקומות רבים, שבהם יש חיי קהילה יהודיים, ושמע בני-עקיבא אף לא הגיע אליהם.  מוזר שממש לא ידעו על קיום תנועה כזאת, ואם כי איני משלה עצמי שנוכל לרכוש בכל מקום חברים לתנועה, אבל תנועת בני-עקיבא היא כה חיונית וחיובית שקשה להסביר כשלון כזה בשדה ההסברה של התנועה, עד ששם התנועה אינו ידוע בכל מקום שיש יהודים.  הדבר הוא לצערי סימפטומטי לגבי היהדות המסורתית כולה, עד שדמות היהדות הולכת ומשתבשת במקומות רבים בארה"ב, ואם בארץ יש ויכוח על „מי הוא יהודי”, הרי בארה"ב חוששני שפשוט אין יודעים „מה היא יהדות”, ורבים הם היהודים שאין להם מושג מינימלי ביהדות.  לדעתי יש שדה פעולה נרחב לשליחי התנועה בענין זה, ואם מעונינים אנו לשמור על כוח השפעתנו בעיצוב דמות האומה לעתיד, עלינו לפעול במרץ רב ומהר מאד בטרם נאחר חלילה את המועד.

הקשיים הנערמים בפני השליח-המורה

          בנקודה זו ישנן כמובן נקודות סובייקטיביות וגם אובייקטיביות ואנסה להביא את כולן, כי יש בהן כדי ללמד על העתיד.

          אנחנו, שמלאנו תפקידים רבים בארץ והיינו פעילים גם בתנועה וגם במסגרת הסתדרות המורים וארגון המורים הדתיים ואף הורגלנו לעסקנות ציבורית רבה, הרגשנו מאד רע ליהפך פתאום לסתם מורים, ופשוט אבד כל הלהט שבלבנו להיות בלתי חשובים בהחלט — כי הרי לא רצו לקבל שום הצעה ולא רצו להתחשב בנו כמעט בכלום.  עלינו הוטל ללמד לפי תכנית מסוימת של בושה — אם אפשר להגדיר הרגשתנו אז.  נדמה לי שבענין זה על המחלקה להכין הכל טוב יותר הן ע"י הסברה לשליח היוצא והן ע"י התאמת מקום השליחות והתפקיד לאיש היוצא, והעיקר: צריך לדרוש מעמד מיוחד לשליח במסגרת בית-הספר שבו יעבוד.  מן הדין ללבן עד גמירא גם את כל בעיות המשכורת ויתר התנאים ולמנוע כל ויכוח לאחר מכן.  כמובן, עלינו לשלוח מורים טובים, אם כי מבחנה מסויימת לא נדרשת אותה השכלה יהודית גבוהה, ואפשר גם בפחות, אבל שיהיו רק מורים טובים.  משפחות שליחים שיש להן ילדים ייתקלו בקשיים מסויימים עם ילדים שלמעלה מגיל 10-12, ועוד יותר קשה המצב לגבי ילדים בגיל 17-13.  לפני כן ואחרי כן נדמה לי קל יותר להסתגל וגם יש סיכוי שלא יהיה הפסד למודי רב.  אודה שתקופת שליחות רצויה היא של שלוש שנים, יותר מזה יש בה משום „סכנה”, ופחות מזה יהיה חבל על המאמץ — ללא בנותי, שהיו בגיל הסתגלות קשה, ודאי הייתי מכיר בצורך של שנה שלישית.

          עם כל שמחתנו למצוא במקום שליחותנו חברותא נעימה וחבר שליחים גדול, היה לדבר גם צד שלילי, כי הוא יצר מעין חוג סגור של ישראלים, וכך לא חדרנו באותה מידה לחוגים המקומיים, דבר שהיה בודאי רצוי להיעשות.   במספר בתים אמרו לי לא פעם, שלו הייתי לבד היו יכולים להזמין אותנו יותר, אבל מכיון שישנן שלוש משפחות כאלה, הדבר יותר קשה.  כנראה שמרנו יותר מדי על מעמדנו המיוחד והסתגרנו בחברתנו הישראלית.  אין דברי אלה באים ח"ו לגרוע מזכותם של חברי בשליחות, ואולי אף נאמרו להם אותם הדברים בבתים אחרים, אבל הענין מובן, ורצוי לבאר דבר זה לשליחים היוצאים לחו"ל.

          ועוד יש להבטיח, שלא תהיה שום תלות של השליח באנשי המקום, צריך להיות מעין יחס משרדי, כנהוג כאן בין משרד החינוך לבין המורה, ולא יורגש כאילו הפרנס של הקהלה מפרנס את השליח.  הם חייבים לשלם, אבל לא בבחינת מענק חסד — אין בשום אופן להסכים כאילו השליח הוא מסכן ועליו לעשות קצת כסף בחו"ל כי בארץ „זה לא הולך”.

הכנת השליח לשליחותו

          שליחי תנועות הנוער זוכים לרוב בהכשרה מסוימת, נדמה לי שחשוב שגם מורים יקבלו הכשרה — ולו של שבוע-שבועיים בלבד.  ראשית כל קורס מרוכז בלשון המדינה וכן הסברה טובה על חיי הקהילה, על הנוער שם, ועוד ועוד.  אמנם היה לי נסיון בעבודה חינוכית במשך כ-20 שנה, וכן לאשתי, אבל באנו שמה בלי הסברים מוקדמים מספיקים.  בטוחני שדבר זה עשוי להקל בהרבה וגם למנוע אי-הבנות.

הקשר של השליחים

          יש לשמור על קשר ער ביותר בין המחלקה לשליח גם בתקופת שליחותו וגם לאחר שובו ארצה.  אמנם אשמתי גם אני שלא כתבתי מיד ובכל זאת רצוני גדול לשמוע מן המחלקה על הנעשה בחו"ל בשליחות.  סו"ס שנתיים נתתי למפעל שאני מאמין בנחיצות קיומו, ואשמח לשמוע ולקרוא מדי פעם על הנעשה בשדה החינוך הדתי בחו"ל.  נדמה לי שרצוי לזמן פעם את כל אלה שהיו בחו"ל בשליחות כדי להשוות את דבריהם.  ודאי יש בקורת חיובית וגם שלילית ואם יוזמנו 30-20 שליחים שהיו בחו"ל לברור רציני, נדמה לי שהמחלקה תפיק מזה תועלת.  בפגישה כזאת יושמעו — מתוך רצון כנה לתקן — כל הדברים הראויים להישמע, כי סו"ס כל אחד מאתנו רכש נסיון ויוסיף מה שיוסיף.

          ולבסוף: אמנם היו לנו ימים קשים בתקופת עבודתנו בחו"ל, אבל איני מתעלם בשום פנים מן האורות ומן היפה.  יצאנו בשליחות המחלקה ואני יודע שאני חב חוב תודה למחלקה על ההזדמנות שנתנה לנו להכיר שוב את היהדות הגולה, וביחוד קבוץ יהודי גדול בצפון אמריקה.  תודה גם על האפשרות ששליחותנו נתנה לנו להכיר ארצות ועמים, דבר שהוא חשוב ביותר למורה.

על חיי הקהילה ובתי הספר בטורונטו

במשעולי החינוך התורני בתפוצות

על חיי הקהילה ובתי הספר בטורונטו

)בשדה חמ"ד, כרך ו׳ תשכ״א, חוברת ו׳-ז׳, עמודים 383-386)

אפרים יונאי

שליח המחלקה לחנוך תורני בגולה

זו לנו השנה השניה לשליחותנו כאן, וברצוני לעמד על מספר תופעות חיוביות כאן, אשר לדעתי כדאי ללמד מהן לשפור הדברים בארץ.

          ראשית כל על בתי הכנסת.  בקנדה קיימת הפרדה גמורה בין דת ומדינה — באמרי קנדה כוונתי בעיקר למדינת אונטריו, שהיא המאוכלסת ביותר ורובה פרוטסטנטים.  במדינה זו שולטת האנגלית והשפעת אנגליה נכרת בכל.   מוסדות הדת אינם איפוא ברשות ממשלתית או מוניציפלית כל שהיא.  כנסיות, ולהבדיל, בתי כנסת הם מוסדות צבור המוחזקים ע"י הצבור הקשור אל מוסדות אלה בלבד.  כדין מוסדות הנוצרים כן דין מוסדות היהודים — הם מוקמים ומוחזקים במלואם ע"י „החברים” (ממבּרס / Members), וגם הרבנים מוחזקים ע"י חברי בית-הכנסת או, כפי זה נקרא כאן, ע"י „העדה” (קונגרגיישן / Congregation).  הרב מוזמן לפי חוזה עבודה ע"י ועד העדה או ועד בית הכנסת, וועד זה קובע את משכורתו ושאר תנאי העבודה של הרב.  מובן שבית כנסת עשיר משלם יותר מאשר בית כנסת פחות עשיר.  יש הבדלים ניכרים בין משכורות הרבנים, ואם באחד המשכורת השנתית היא חמשת אלפים דולר, הרי באחר היא יכולה להגיע עד שלשים אלף דולר.  נוסף על אלה מקבל הרב, כרגיל, דירה ומכונית, ונסיעה אחת לשנה לישראל.  באותה מדה ישנם הבדלים ניכרים גם בדמי החבר בבתי כנסת שונים, החל ב-250 דולר לשנה ועד 2,500 ואף יותר מזה.  מענין שבמדה שבית כנסת הוא עשיר יותר, הוא נוטה יותר למחנה השמרני („קונסרבטיב” / Conservative), ולעומת זאת שייכים בית כנסת עניים עדיין למחנה האורתודוכסי.  נדמה לי, וכך הדבר נראה, שבתי הכנסת של „המתקנים” (ריפורם / Reform) הם העשירים ביותר.

          אם כי הרב תלוי בעדתו ובועד בית הכנסת והם יכולים לפטרו בתום תקופת החוזה שלו, הרי יחס העדה ויחס חברי הועד אל הרב ואל כבודו חיובי ביותר.  הרב קובע בבית הכנסת שלו — ואם תחת לסף הכרתו לא יפעל נגד דעת הועד, הרי גם הועד לא ימרה את פיו ויפעל בהתאם להוראותיו מתוך יראת כבוד.  איני יודע באיזו מדה פועלים הרבנים כאן בתחום ההלכה בחיי יום יום —  אבל בשאר הענינים הם ממש המנהיגים הרוחניים של עדתם, וכך הם נקראים כאן.  לא יעז איש להפריע, ולא גם בשוגג ובמדה קטנה ביותר, בשעת דרשת הרב, ובעת התפלה פקוחה עינו של הרב על העדה, השומרת על סדר ושקט בהשראתו.  הוא גם מדריך את המתפללים במשך כל זמן התפלה.  בהשפעת הרב שומרים הגבאים על הסדר כל זמן התפלה, הם מביאים סדורים וחומשים לכל נזקק ומכוונים אורחים ואת קהל המתפללים אל מקומותיהם.  היות והתפלה בשבת נמשכת כאן כ-4-3 שעות, הרי זו עבודה רבה לגבאי, ומסירותם ראויה לשבח.  התפלה גורמת לי כל פעם מחדש הנאה והתרוממות נפש בגלל השקט והסדר ובגלל פרקי השירה הרבים המושרים ע"י כל הקהל.  תפלה כזאת היא קדוש השם ממש.  במשך כ-15 חודש שאני כאן לא ראיתי מקרה אחד שאיש יצא לפני גמר התפלה או אפילו יקפל טליתו קודם.  מה מאד הייתי רוצה לראות זאת בארץ.  משתפים במדה מקסימלית נוער וילדים.  בבית הכנסת שלנו קוראים בתורה — בהברה ספרדית — נערים, וילדים קטנים שרים כשליחי צבור „אנעים זמירות” וכד'.  הפאר והשקט והסדר — כל אלה מושכים את הצבור אל בתי הכנסת.  נוער זורם לבתי הכנסת, וילדות ונערות ממלאות את עזרת-נשים ומשתתפות בהתלהבות בשירה ובתפלה.  גם צבור לא כל כך „דתי”, שאינם „פנויים” בשבת, בא לתפלת שחרית בימי ראשון.  שחרית ביום ראשון נקראת „ברקפסט-דאווענען” (Breakfast Davenen).  אחרי התפלה מתקיימת סעודה משותפת והרצאת אורח — אף אני הרציתי בהזדמנות כזאת על החנוך בישראל.  אחרי ההרצאה נערכים דיונים על בעיות שונות, וביחוד נפתרות אז בעיות הקשורות בגמילות-חסדים וכד'.

          אין כאן יהודי שיתנכר לבית הכנסת, וכמעט לא יעז יהודי בטורונטו לא להיות חבר בבית-כנסת.  חבריו ומכריו הנוצרים לא יראו זאת בעין יפה ומעמדו בחברה יעורער, שהרי גם הנוצרי חבר הוא בכנסיה.  בלי השתייכות לעדה אין קבורה וטפול בנפטר, ואיני יכול להעלות על דעתי מה יהיה דינו של אדם שנפטר ולא היה „חבר”.  להיות חבר בבית כנסת זהו עול כספי ניכר, כי החברים צריכים לבנות ולהחזיק את בית הכנסת בלי כל עזרה לא ממועצה דתית ולא ממשרד הדתות — ואחב"י כאן נושאים בעול ונושאים בו על הצד היפה ביותר.  בתי הכנסת בנויים לתפארת וכך הם גם מוחזקים — יפים, נקיים ומהודרים — אכן זהו הִדוּר מצוה.

          כדי שהקורא יקבל מושג-מה אביא דוגמא מבית-הכנסת, שבו אני מתפלל.  יש בו כ- 250 „חבר” והם הרחיבו ובנו בחדשים האחרונים בסכום של כ-400 אלף דולר על יסוד התחייבויותיהם, ונוסף על הבניה ישנם משכורת הרב והשמשים וחשמל והסקה ומזוג אויר וסידורים ועוד ועוד.  והכל נעשה בטוב טעם ובנקיון מבריק — מתי יידע הצבור הדתי בארץ לעשות כך כדי למשוך את רבבות היהודים העומדים עדיין רחוק?  וכאן היהודים נושאים בעול בית הכנסת ובעול של „עשה לך רב”, והם עושים הכל כדי להיות יהודים טובים.  הנוער והילדים באים ונשים רבות מאד באות לתפלה.  בית הכנסת שלנו פתוח כל שעות היום והלילה, כדי לתת אפשרות לכל עובר להכנס ולחסות בצל הקודש — והרי זה רעיון נפלא ומנהג עתיק.  נלמד נא מאחינו שבגולה להדר את בתי הכנסת שלנו ולפארם, כי הם מקדש מעט — מי יתן ויבואו אז בשעריהם כל אלה שאנו מבקשים.

          בתי הכנסת הם גם המרכזים החברתיים של היהודים וליד כל בית כנסת ישנם אולמות ומטבחים וחדרי אוכל לסעודות ולשמחות.  בית הכנסת מקיים פעולות חברתיות ותרבויות לחבריו.  מספר בתי כנסת בעיר מעמידים לרשות בני עקיבא חדרים לקיום פעולות — כך שנוסף לבנין בית הפועל המזרחי, ששם הסניף המרכזי, יכולים בני עקיבא לקיים פעולות במקומות שונים בעיר, וזה נותן לתנועה יתרון ועמדת כח על פני יתר התנועות הופך אותה לחזקה ביותר בטורונטו.  רק תנועת הצופים הקנדית גדולה יותר וגם זו משתמשת בבתי כנסת לרכוז שבטי נוער — כך עושות כנראה גם הכנסיות.

          יש גם בתי כנסת קטנים ו„שטיבלאך” רבים וטורונטו נראית לי כמרכז יהודי תוסס וער ומקומה בזה מיד אחרי ניו-יורק.  קהלה זאת ערה ביותר לכל מאורע וכאן הוא אחד המקומות המעטים בקונטיננט האמריקאי שיהודי כשר יכול לחיות חיים יהודים כשרים ומלאים למדי.  רבים רבים מאד הם היהודים הטובים בעיר זאת שמאד הייתי רוצה לראותם יושבים בארץ.

בתי ספר יהודיים בטורונטו

כבר ציינתי במאמר קודם (בשדה חמ"ד, תשכ"א, חוברת ח', עמוד 469), כי עול החזקת בתי הספר היהודיים רובץ כולו על צבור ההורים במדינה, שבה חוק חנוך חנם הכולל 14 כתות:  כתה אחת בגן, 6 כתות ב"ס יסודי, 3 כתות ב"ס תיכון שלב א', ועוד 4 כתות ב"ס תיכון שלב ב'.  המאמץ הכספי הגדול הקשור בשליחת ילד לבית ספר יהודי יומי, הוא ראוי לשבח והוא בבחינות מסירות נפש ממש.  נזכר עוד, שגם אם הורים שולחים בניהם לבית ספר יומי יהודי ומשלמים שכר לימוד בסך 400 דולר לשנה, אינם פטורים ממס חנוך לבית ספר כללי, שאליו היו יכולים לשלוח את ילדם חנם.  עלינו לכבד ביותר הורים אלה, אשר רבים מהם חוסכים מפיהם כדי להבטיח חנוך יהודי לבניהם — ואם יש להם 3-2 או יותר ילדים בבית הספר הרי העול הוא כבד ביותר, ומקרב לב אני מברך אותם ששוכן מרומים יסייע להם בזה.  המסירות לבית הספר היהודי אינה מתבטאת רק בתחום הכספים, אלא גם בפעילות רבה מצד ההורים למען בית הספר.  רבים הם העסקנים המתמצאים בכל עניני בית הספר והם ערים לכל הנעשה שם וידיעתם על כל המתרחש היא לפעמים מפליאה — ולואי ויכולנו למצא דבר כזה בארץ.  עסקנים רבים נותנים הרבה מזמנם ואף מוסיפים מהונם, גם אם אין להם ילדים בבית הספר או אם עברו את הגיל בו יצפו עוד לילדים שילמדו בבית הספר.  מסירות זאת עשויה לעודד כל מורה וצריכה לשמש מופת לנו בארץ.  בניני פאר נבנו לבתי הספר ובהם שכלולים וציוד מכל טוב.  נדמה לי שאין דרישה מצד המנהלים אשר לא תמצא אוזן קשבת בועד בית הספר.  יש לי הרושם שאין מנסים לחסך בהוצאות לציוד חדיש וטוב, אלא הכל ניתן ביד רחבה — זוכרים אנו לעומת זה את מאבקו הקשה של כל מנהל בארץ על כל פרוטה לציוד מינימאלי.  לעסקנים ולהורים בארץ אציע לבוא ולראות כאן יחס וחיבה לבית ספר ונכונות לעזור תמיד ובכל.  למורים ניתנים כאן כלים טובים לעבודתם.  החדרים והציוד הם טובים, חדרי השירות על אביזריהם והאולמות להתעמלות, למלאכה, ללמוד כתיב במכונה, לציור ולהצגות וכו' יכולים לשמש דוגמא לנו בארץ.  יש כלי נגינה לתזמורת ומנגני תקליטים ורמקולים — כל מה שאנו בארץ רק חולמים עליהם נוכל למצא כאן.   ועד ההורים פעיל כל השנה.  הוא מכין מסיבות ופגישות, הרצאות ופעולות חברתיות רבות אחרות — וכל זה למען בית הספר.  הוא מוציא עתון קבוע למורים ומקיים ספריה אנגלית וספריה עברית לתלמידים.  ההורים הם תורנים בספריה והם דואגים שם לכל.  הם גם מקיימים אולם קריאה עם ספרי עיון, ואחת האמהות יושבת שם בתורנות ומחליפה ושומרת על הסדר.

          בתי הספר מחזיקים אוטובוסים משלהם להסעת התלמידים — העיר גדולה והתחבורה הצבורית אינה משוכללת ביותר, כי לרב התושבים יש מכונית.   לתתי"ים המאוחדים, בו אנו עובדים יש 15 אוטובוסים — ישנם כ-2600 תלמיד — ואוטובוסים אלה משמשים גם לכתות לבקורים במוזיאונים, בתערוכות ובהצגות בערבים.

          בבית הספר יש בית כנסת יפה וכל יום מתקיימת בו תפלת שחרית, וכן ישנו מנין תלמידים בשבת.  הילדים הבאים בקביעות זוכים בסוף השנה בפרסים נאים כגון חומש, תנ"ך או סדור יפה.  המורים הם תורנים בשבת בערך 3-2 פעמים בשנה.  אחרי תפלת שבת מוגש קדוש לילדים — משקה ועוגה — וגם זה נעשה על ידי אמהות הבאות לשם זה במיוחד לבית הספר.  האם אפשר לתאר דבר כזה בארץ?  בית הספר היהודי חייב לעמוד בתחרות קשה עם בתי הספר הכלליים, כדי שילדי ישראל יבואו אליו — ונדמה לי שבתחרות זאת יד בית הספר היהודי על עליונה ומספר הילדים הלומדים בבתי ספר יהודיים הולך וגדל מדי שנה.

          ועל פכים קטנים מסדרי בית הספר — דברים שראיתי ומצאתי טובים.

1)    המכתבות:  לכל ילד מכתבה עם כסא צמוד לבדו ואין תלמיד מפריע לחברו בשעת הכתיבה.

2)    בפרוזדור יש לכל ילד ארון עם מנעול בו ישים ספריו ובגדיו ואין הוא צריך לקחת הביתה את כל ספריו יום יום, אלא לפי הצורך.

3)    לכל ילד רשימת חבריו בכתה עם כתובת ומספר טלפון וקל לו להשיג את כל הידיעות הדרושות לו על הלמודים ושעורי הבית אם נעדר יום מבית הספר.

4)    ברזים למי שתיה בכל מקום ומסודרים היטב — הילדים מסתדרים תמיד בעצמם בתור בלי הפרעת סדר.

5)    מכונת שכפול קלה לתפעול וכל מורה יכול בכתב ידו להכין על שעונית כל מה שדרוש לו ולשכפל מיד, והדפים יבשים מיד — זהו כלי עזר נפלא.

במאמר כללי זה איני יכול לפרט הכל, אלא אומר רק זאת:  אילו נתנו לנו בארץ את הכלים הדרושים לעבודתנו יום יום, היו המורים בישראל פועלים בזה גדולות ונצורות.  החסכון בתקציבי החנוך לא יביא ברכה לארץ.  נלמד להיות כאבותינו, אשר החנוך עמד בראש דאגותיהם ולא הגבילוהו במטות סדום תקציביות.  באתי לקנדה ללמד — כיום יודע אני שגם למדתי הרבה, ונסיון העבודה כאן שהיה מענין מאד, בודאי יהיה לי לברכה בשובי לעבודתי בארץ.

השליחים מישראל

בטורונטו נמצאים שליחי כל תנועות הנוער כמעט:  בני עקיבא, השומר הצעיר, אחדות-העבודה, „הבונים”, ומלבד אלה שליח מחלקה הכלכלית של „הסוכנות”, 4 מורים מן המחלקה לחנוך תורני בגולה, מורה לזמרה מן המחלקה הכללית ושני קונסולים — לתרבות וכד' ולכלכלה.  כל השליחים האלה מאוגדים בארגון מש"י — מועצת שליחי ישראל בטורונטו.  אנו נפגשים לעתים מזומנות לשמיעת הרצאות לחלופי דעות.  עלי לציין בשמחה את האחדות במחנה כולו, אשר ישראל היא לנו ענין משותף והרי לכולנו גם מטרה אחת — חיזוק ישראל.   כל אורח חשוב מן הארץ נפגש אתנו, וכך אנו שומעים על המתרחש בארץ ובתפוצות אחרות.  כמו כן אנו עורכים מסיבות וחגיגות לילדינו, שאין להם הרבה חברה.  קהילת טורונטו העירה והתוססת מקבלת את שליחי ישראל ברצון, אבל מאחר שיש כאן מוסדות צבור ובתי-ספר מבוססים בעלי ותק ונסיון, חייב השליח — וביחוד המורה השליח — להשתלב בקיים ונמנעת ממנו פעילות ציונית.   כמעט שאין הוא יכול ליצור משהו משלו, ואינו יכול להשפיע השפעה ישראלית.   בבית הספר ישנה תכנית קבועה ועל המורה להספיק לפיה את „הפנסום” (Pensum?) ולא נותר זמן או מקום לציונות — וזה חבל.  בית הספר פועל עד 4.30 ואחר כך ישנם עוד פעילויות כגון תזמורת ולימוד במכונת כתיבה —  ומאוחר יותר אי אפשר לקיים עוד פעולה כל שהיא – כל הצעותנו או נדחו או נתבטלו.  עומס עבודת ההוראה נטל מאתנו אפשרות של פעילות שליחות ישראלית, ותרומתנו, שהיא אמנם גדולה, מצטמצמת בתחום ההוראה בלבד, ולא לפי תכנית שהיינו רוצים בה יותר.  קשה לשנות — ואחרי עבודה של יותר משנה כאן הצלחנו להכניס שנויים פעוטים בלבד.

          לעתים קרובות אנו יורדים אל סניף הפוהמ"ז במורד העיר, אמנם מקבלים אותנו בחביבות ומבקשים את בואנו, אבל גם שם אין אפשרות של פעילות ואנו נידנים לפאסיביות.  קשרנו אני ואשתי קשרים טובים עם מספר חברות וחברים העומדים בראש הפועהמ"ז, בפגישות כאלה נתן לנו להשפיע יותר ולפעול יותר, וזאת אנו מנצלים במידת האפשר.  מחוץ למספר קטן של הופעות פומביות שהיו לי כאן אין „מנצלים” אותי, ובטוחני שיכולתי לעשות יותר ולתת יותר.  הרבה פעמים נתבקשתי לתת שעורים במדרשה — אמנם בשנה הראשונה סרבתי תמיד, אבל השנה אני נותן לעתים שעורים שם ולשמחתי הרבה מחכים תלמידי המדרשה ליום שבו אתן שעור, ומאד היו רוצים לראות אותי כמורה קבוע — אבל עומס העבודה גרם שסרבתי לקבל שם שעורים קבועים.  שם ניתנת לי גם האפשרות להשפיע יותר בכוון חנוך ישראלי, ורצוי היה, שמורה קבוע מן המחלקה התורנית יורה במדרשה.

          בנסיבות הקיימות ובתנאים הטובים יחסית שבטורונטו, נראה לי שחשוב מכל יהיה להקים כאן מוסד חינוכי עברי-ישראלי טהור ודוקא על ידי המחלקה לחנוך תורני בגולה.  זה יתן למורים ולשליחים שדה פעולה ויד חפשית — והנוער כאן ראוי לזה וההשקעה כאן כדאית.  זה צריך להיעשות על הצד הטוב ביותר וללא כל תלות וכפיפות לאנשי המקום.

** הערה חשובה של המקליד: המונחים הלועזיים, הכתובים אנגלית, אינם מופיעים במקור.

חינוך יהודי בטורונטו - קנדה

במשעולי החינוך התורני בתפוצות

חינוך יהודי בטורונטו - קנדה

(בשדה חמ"ד, כרך ה׳ תשכ״א, חוברת ח׳, עמודים 469-472)

אפרים יונאי, טורונטו

בטורונטו חיים כ-85.000 יהודים בתוך אוכלוסיה שלמעלה ממיליון נפש.  זו קהלה ערה ותוססת עם מוסדות ציבור ובתי-כנסת מפוארים, ואולי זו אחת הקהילות הערות ביותר מבחינת חיי ציבור יהודיים בגולה.  אגב גם ראש העיר הוא יהודי, אבל על הקהילה אספר אולי בהזדמנות אחרת.

מספר הילדים והנוער בגיל חינוך 19-5 ז. א. מגיל הגן עד כתה י"ג הוא, בערך 14.000 כ"י.  מהם קשורים לחינוך יהודי על כל סוגיו קרוב ל-10.000.  יש להניח שגם יתר בני הנוער קיבלו חינוך יהודי כל שהוא בטרם הגיעם לגיל 19, אבל הפסיקו את לימודיהם היהודיים בגיל הבר-מצווה.  מכאן יוצא שאחוז הילדים היהודיים שקיבלו או מקבלים במשך הזמן חינוך יהודי כל שהוא, מגיע ל- 90% וזה הרבה לגבי יתר קהילות הקונטיננט הזה.

קיימים כאן כעת 33 בתי ספר יהודיים וישיבה אחת המסונפים ללשכת החינוך היהודי בטורונטו, מהם 5 בתי ספר יומיים והיתר בתי-ספר ערב או בתי-ספר ליום ראשון.

חלוקת התלמידים בין המוסדות היא בערך דלקמן: בתי ספר יומיים 2,000 ת', בתי ספר של יום ראשון 1,800 ת'.  יתר התלמידים לומדים בין 4-2 ימים בשבוע.

כל ילד מקבל לפחות שלוש שנים חינוך יהודי בצורה זו או אחרת ובבית-הספר היומי העברי — בו אנו מלמדים — לומדים כיום כבר 10 שנים.  — אלה הם תלמידי כתה י' בתיכון היומי הלומדים בו מגיל הגן.  ברור שרוב בתי הספר היהודיים אינם עבריים ושפת ההוראה בהם היא אנגלית או אידיש.  החינוך בקנדה הוא חינם עד גמר בית הספר התיכון, ואין הממשלה תומכת בבתי-הספר היהודיים.  יש אם כן משום קרבן נכבד להורים רבים, אם הם שולחים את בניהם ובנותיהם לבית ספר יהודי, בו עליהם לשלם בין 400-350 דולר לשנה עבור כל ילד.  איני רוצה לעמוד כאן על המניעים האמיתיים מדוע הורים רבים שולחים את ילדם לבית ספר יהודי או עברי יומי, אבל אחד הגורמים הוא ודאי ההתעוררות בחיי הציבור מאז תקומת ישראל בארצו וכן שייך משלוח ילד לבית ספר עברי „לטון הטוב” במקום, הן בעיני בני-בריתנו והן בעיני הנכרים בתוכם יושבים היהודים.

עד כה אין כאן בית-ספר קהלתי אלא בתי הספר קשורים לרוב לבית-כנסת מסויים, וכמספר בתי הכנסת לזרמיהם, כן מספר הזרמים החינוכיים כגון אורטודוכסי, קונסרבטיבי-שמרני וכד'.

דבר מיוחד לטורונטו — ואולי זה דבר יחיד במינו בקונטיננט — הוא כי בתי-הספר מסונפים ללשכת החינוך היהודי.  לשכה זאת ממלאה תפקידים אחדים חיוביים מאוד.  היא קובעת את דרגת המורים ומפקחת על בתי הספר.  כך מובטח המורה בפני אונאה והוא מוגן במידה רבה.  אין הלשכה מתערבת בתכנית הלימודים בבתי הספר אבל יש לה תביעות מינימום, כגון נדרש כל בית-ספר, המקבל תמיכה ופיקוח, לקיים לימודיו בתנ"ך היסטוריה של עמנו וזיקה חיובית כל שהיא ללאומיות היהודית.  בית ספר שאינו מקיים תנאים אלה אינו זוכה לתמיכה, ומובן שבית ספר יהודי קומוניסטי או זרם קיצוני אחר אינו נתמך ואינו מסונף ללשכה.  אמנם מבקרים המפקחים בבתי הספר, אבל אינם מתערבים בשום דבר בענייני בית הספר.  הלשכה מקיימת סמינריונים למורים, אחת לחודש, וחובה על כל מורה להשתתף.  דרגת המשכורת היא אחידה לגננת, למורה ביסודי ובתיכון ולמורה במדרשה.  שינויי הדרגה תלויים בוותק בלבד.  כ"כ מקיימת הלשכה מדרשה למורים, ותלמיד לומד בה 11 שעות לשבוע בערב במשך ארבע שנים.

נמנע אני כיום מלהעריך את עבודת הלשכה ואני מסתפק בהרצאת העובדות בלבד.  אציין רק פרט אחד — אחד המפקחים מטעם הלשכה הוא מחנך ותיק שפעל שנים רבות בשדה החינוך הדתי בארץ ישראל ומאמריו המאלפים מתפרסמים מדי פעם בפעם ב„החינוך”.

וכעת קצת על בית-הספר בו אנו מלמדים.  שם בית הספר „תלמודי תורה מאוחדים בטורונטו”.  אין השם „תלמוד-תורה” צריך להעלות בפנינו את המושג המסורתי המקובל בשם זה, כי בית הספר הזה רחוק מרחק עצום ממה שהירגלנו באירופה או בארץ לראות במוסד בשם כזה, אבל היות ועניין זה שייך כבר להערכת המוסד נשאיר את הדבר להמשך מאמרי.  באנו הנה עפ"י הזמנה מיוחדת מצד המוסד ולשכת החינוך היהודי, ועפ"י בקשת אנשי המקום נשלחנו ע"י המחלקה לחינוך תורני בגולה.  אני מקדים ומציין פרט זה להבנת מערכת היחסים בין השליחים לבין אנשי המקום, דבר שעליו אעמוד בהמשך דברי.  בית-ספר זה הוא הגדול בעיר, ונדמה לי מן הגדולים בגולה בכלל.  לומדים כאן ילדים מגן הילדים ולע"ע עד כתה י', ואם ירצה ה' ימשיכו בתשכ"ג לכתה י"א וכן הלאה, עד שיושלם המוסד עד כתה י"ג.

הייתי מחלק את המוסד לשלבים הבאים: א) גן הילדים.  ב) כתות א'-ו'.   ג) כתות ז'-ט'.  שלב שזה נקרא כאן Junior High School והשלב האחרון מכתה י' עד י"ג הנקרא Senior High School.

יש בבית הספר שני מדורים — העברי והאנגלי אבל אין החלוקה  50%-50%, כי אם זה שונה בכתות השונות — בממוצע זה יהיה אולי 60% למדור האנגלי ועד 40% במדור העברי.

סדר היום בתיכון, בו אני מלמד, הוא כדלקמן: לומדים משעה 8.30 עד 11.10 4 שיעורים בלי הפסקה — כל שיעור 40 דקה.  כעת ישנה הפסקה 11.25-11.10 ואחר כך השיעורים נמשכים שוב בלי הפסקה עד שעה 12.45 — שני שיעורים של 40 דקה.  משעה 12.45 עד 1.30 הפסקת ארוחת הצהרים — ישנו חדר אוכל גדול ומשוכלל מאוד והארוחות הן טובות.  רוב הילדים אוכלים שם, לפי רצונם.  אפשר במקום ארוחה לקבל מיץ או חלב וזה כמובן עולה פחות.  משעה 1.30 עד 4.15 שוב נמשכים השיעורים ללא הפסקה — 4 שיעורים של 40 דקה כ"א.

ברור איפוא שילדי התיכון לומדים 10 שיעורים ליום, מהם 4 בעברית והיתר באנגלית.  וזה 5 ימים בשבוע מיום ב' עד יום ו'.  עומס עצום זה הוא כמובן „לוחץ” על התלמידים ומכיוון שאין הילדים יכולים לעמוד בזה זמן רב, נפגע מזה המדור העברי ומתח הלימודים הולך ויורד בלימודים עבריים במידה והכתה גבוהה יותר — הסיבה היא ברורה, התלמיד עולה לכתה גבוהה יותר לפי הישגיו וציוניו במדור האנגלי וכאן עליו להצליח כדי לקבל תעודת גמר טובה, ובית הספר מכין אותו לקראת חייו בקנדה ולכן „בעצם אפשר לוותר בכלל על העברית”, לכן הירידה במתח הלימודים העבריים בכתות גבוהות דווקא.  הנהלת בית הספר אינה עושה כל מאמץ להסביר לילדים את ערך הלימודים העבריים.  המנהלים בעצמם אמרו לנו בבואנו כי אין „הנמקה” ללימודים עבריים בקנדה והתלמידים יודעים זאת יפה — ומה כי נלין עליהם.  די אם אביא כאן 2 „הסברים” ללימוד העברית, כדי שנבין מדוע אין התלהבות ללימודים העבריים.   אמרה מורה בכתת יסוד באסיפת הורים, שכדאי שהילד ילמד עברית, כי אם פעם יטייל לישראל יוכל לקנות גזוז בלי להזדקק למתורגמן — והסבר שני קיבלתי מאחד מראשי המוסד — ברצוני שבני ילמד עברית למען ידע לקרוא את היצירות של היהודים כפי שלמדתי יוונית כדי לקרוא את הומרוס במקור.  אין זכר לחינוך ציוני או לפחות „שהלשון העברית היא לשון עמנו”.  אין חינוך לאחדות ישראל ואולי „הלשון העברית תאחד אותנו”, כך מנסים אנחנו הישראלים „להכניס” לפחות.

מובן מאליו שהעברית נדחקת לאט לאט בכתות הגבוהות, ומכיוון שאין לילד כל הזדמנות, מחוץ לבית הספר (4 שיעורים של 40 דקות) לדבר עברית או לראות ספר עברי, עומדים אנו בפני חידה שילדי כתות גבוהות אחרי שנים רבות כל כך של לימוד אינם יכולים לדבר ברהיטות באותה מדה שיודעים זאת בכתות נמוכות יותר, ששם עדיין אין עומס כזה של לימודים ומקצועות.

בכתה י' לומדים התלמידים כל המקצועות הנהוגים בתיכון בארץ, ונוסף לזה המקצועות העבריים, ועוד לטינית ועוד גרמנית — כן גם לגרמנית יש מעמד בבית-ספר עברי יומי בגולה זאת — השפה הגרמנית „חשובה” לכמה מדעים, מובן שההצלחה בבחינה בגרמנית חשובה אז יותר מאשר בעברית.

כעת אביא דוגמא של תכנית הלימודים העבריים בתיכון.  לקחתי כתה ט' כי בה ישנו מספר השיעורים המכסימלי בעברית — השיעורים הם כמובן עברית בעברית ואם כי מורים מקומיים מגניבים אנגלית, הרי מאתנו הישראליים אין התלמידים שומעים אנגלית.  בס"ה יש לכתה 21 שיעורים עבריים של 40 דקה כ"א, החלוקה למקצועות היא כדלקמן: תורה — 4 שיעורים;  נ"ך — 4 שיעורים;    תלמוד — 4 שיעורים;  תפלה — 1 שיעור;  דינים — 1 שיעור;  דקדוק — 1 שיעור;  היסטוריה — 3 שיעורים;  ספרות — 2 שיעורים;  חיבור — 1 שיעור.   זו בערך גם תכנית יתר הכתות בתיכון ואין בין כתות בנים לכתות בנות.  ואם עדיין לא הצליחו להסביר לתלמידים את טעם לימוד העברית, הרי לגבי לימוד גמרא בכתת הבנות הדבר בלתי מובן לחלוטין ואתה תוהה מדוע משחיתים רצונם של ילדים טובים ומקלקלים תיאבונם לעברית ע"י תכנית בלתי מתאימה ועמוסה מדי.  בכתות היסוד לומדים הילדים איכשהוא ברצון.  העניין הוא חדש ועצם החידוש בשפה העברית מושך את הילד.  אוצר המלים העבריות, שהוא כולו מספרי הקודש, מספיק לילד הקטן בהחלט כדי להתבטא במקצת בעברית, אבל בהגיעו לכתות גבוהות אין העברית, שלמד עד כה, מספיקה לו — הוא אינו מסוגל לבטא את הגיגות לבו, וכמעט ואינו מוסיף מלים חדשות מחיי היום יום ונוצרת מעין פסיכוזה של חוסר יכולת לדבר — באמת לא ניתנו לו כלים מספיקים כדי התבטאות מלאה.  תוך גמגום וחיפוש מלים מתאימות פונה אלי התלמיד בשאלה הפרטית, אבל המלים הדרושות לו כעת אינן בכלל באמתחתו ואז הוא מפנה לי מבוייש את גבו ואומר Oh, never mind.  ומאתנו, מן המורים העבריים, נלקחה האפשרות לבוא במגע של הבנה עם הילד.  אם גם מצאנו את הדרך אל לבו של הילד, הרי רחוק היום בו יוכל הוא להבין אותנו הבנה מלאה.   בבואנו להסביר לו עניין רעיוני או כאשר נדבר על בעיה חשובה בתחום החברה והעם היהודיים.  אבל בעניין זה לא רק חוסר הבנה לשונית-מילולית בעוכרי הילד, אלא ובעיקר חינוך ממושך לחוסר חשיבה.  אין הילד לומד לחשב ולעבד עבודה עצמית.  הרי למדו אותו לבאר מלים רבות, עליו לדעת ע"פ בקשר למה נאמרה המלה, ז.א. עליו לצטט פסוק או קטע מפסוק ולמלל זאת היטב ע"פ, וזה מספיק, אבל לחשוב אין צריך.

נוצר בנו הרושם שאין כנות בהוראת העברית, בכל אופן אין כנות לגבי המטרות, וארחיק לכת ואומר שאין כל זהות במטרות החינוך בין מנהלי המוסד לבין מורים ישראליים.  כבר ציינתי, חינוך ציוני הס מלהזכיר, אבל אין גם חינוך ללאומיות יהודית ואפילו לא לעממיות יהודית.  נוער זהב ממש מתגולל בחוצות טורונטו ואינו מתקרב לעמו אלא הולך ומתרחק ע"י שיטה פסולה בהוראה בבית-הספר.  יש כאן בטורונטו, ובבית הספר בו אנו מלמדים, כל התנאים הדרושים להצלחה.  נוער טוב, כספים במידה מספיקה, מוסד לתפארת על כל אביזריו — ולוואי ונזכה למוסדות עם אמצעים כאלה בארץ.  יש גם הורים רבים הרוצים לתת הכל להצלחת המפעל ויש מספר עסקנים מסורים באמת.  אבל מנהלי המוסד צריכים לשנות דרכם ושיטתם, שאינה שיטה.

אין מנסים „לחנך” את הילד לערכים כל שהם.  „קונים” את הילד ע"י כך שמקפיצים אותו כתה כדי שימשיך במוסד.  „קונים” את הילד ע"י פרסים, שאינם לפי הישגיו אלא פשוט כדי למשוך אותו, אפילו מנין בשבת נקנה בהבטחות פרסים והילד כבר רגיל לזה שישיג כל מה שירצה ואינו רואה חובה וכבוד בכל זה.  כמורה דתי עלי לפעמים לבלוע גלולות מרות למדי בקשר למושג בית-ספר דתי.  רוב הילדים אינם דתיים בכלל, ולא הסכנתי אף פעם עם תלמידים הבאים בגילוי ראש לבית-הספר — עליהם לחבוש כיפה בשעורים העבריים בלבד.  גם רוב המורים אינם דתיים, אם כי מופיעים בכיפות גדולות.   בשבת באים הרבה ילדים לתפילה במכוניות ומשום כך לא קיבלתי על עצמי ניהול תפלה בשבתות ואנו מתפללים בבית כנסת אחר, שבו יש מחיצה וציבור קצת יותר קרוב אל לבנו.

הקורא יבין לנפשנו, כאשר קיבלנו את לוח החופשות ונתברר שבחוה"מ סוכות לומדים, בחנוכה לומדים, ביום העצמות לומדים, תמורת זה יש חופש בחג המולד וכן ביום הולדת המלכה.  ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וכד' כמעט ואינם קיימים בתודעת הילדים האלה.  לא נעשה כל נסיון מצד ההנהלה להשפיע על אלפי בתים יהודיים כאן ע"י לוח חופשות יהודי יותר — נכון שההורים רוצים לבלות את החופשות שלהם עם הילדים ויש לתאם קצת עם ההורים, אבל בית ספר גדול זה יכול היה לשנות פני הרחוב היהודי כאן והדבר לא ניכר.  אגב, אפשר לציין שרוב ההורים נוסעים למיאמיביץ' בלי ילדיהם או עם ילדיהם באמצע הלימודים.  בעוכרי ה„חינוך” בבית ספר זה הוא גם שאין מחנכי כתות ולא זו אף זו אין בתיכון „כתה” במובן החינוכי, כי הילדים אינם לומדים כל היום יחד אלא יש והם בכתה זו במקצועות אלה ובכתה אחרת במקצועות אחרים ובמדה ויש בעיות „חנוכיות”, „מטפל” בזה המנהל.  קיימת נטייה לקיים כתות הומוגניות והחלוקה נעשית לרוב לפיI.Q  של הילדים, אבל בהגיע הילד לתיכון נוטש עיקרון זה והילד עולה בזכות כמה דברים אחרים ולא תמיד קובע קריטריון ההישגים והכשרונות.

אמנם נחשב המורה הישראלי השליח כמורה טוב, אבל יש רבים המצרים את צעדיו.  בראשונה מפריעה גישתם השונה כל כך של המנהלים.  שנית מציאותם של יורדים.  אלה עוד המלמדים בבית-הספר, הרי ודאי שאין הם רואים בשליח את ידיד נפשם, באשר הוא מכחיש את הצדקת ירידתם.  חוסר מורים הזרים אל בתי ספר עבריים כל מיני אנשים מבין היורדים, אשר בארץ לא היו מורים, אבל נלקחו כאן להוראה בדלית ברירה, ואם גם יש טובים ביניהם, הרי בדרך כלל שובש הרבה בחינוך העברי והיהודי ע"י יורדים אלה.  גם הורים יורדים אינם ששים לקראת שליחי ישראל, מתוך חשש שילדיהם יזכרו בארץ ויתבעו את שובם — ואמנם בענין זה דואב לבנו לראות ילדים ישראליים המתגעגעים ארצה והם מצטופפים לעתים בבתינו ומבקשם את קרבתנו, על אפם ועל חמתם של ההורים.

בתקווה שאי"ה אכתוב עוד מאמר או יותר על החינוך כאן, ברצוני לסיים ולסכם כמה דברים.

באו לכאן בזמנים שונים אנשים, שאמרו על עצמם שהם שליחים או הם היו באמת שליחים והם לא מילאו את שליחותם בנאמנות, הם „עשו כסף” ועבדו מבוקר עד ערב ועבודתם החינוכית נפגמה מאוד — כאלה גרמו נזק חמור לשמה של ישראל ויש להצטער;  כי כיום עלינו לעמול קשות כדי לעקר מלבם של אנשי המקום את האמונה ששליח בא רק „לעשות כסף”.  לדעתי אסור למורה ולשליח לקבל על עצמו יותר מן המקובל או מן המוסכם.  עליו לסרב לקבל עבודות נוספות וכך יתוקן מעמד השליחים וכבודם יעלה, ובעיקר עבודתם תהיה טובה יותר.  על השליח האמיתי לדעת שעליו לעבוד בלי „לעשות כסף”, כי  מורה או שליח שמילא חובתו ולא רדף אחרי הבצע לא יכל „לעשות כסף”.

אפשר לפעול גדולות כאן, אם ינתנו למורים השליחים האפשרויות של עבודה חינוכית יעילה.  אין כאן בית-ספר קהילתי עדיין, אפשר ורצוי להקים כאן בית-ספר קהילתי בהנהלה ישראלית ממש, ואז, אין לי כל ספק, נראה כולנו ברכה רבה בעמלנו כאן ושכר פעולתנו יהיה אז שקול כנגד„ גלות” שעורכים השליחים כאן לתקופת שליחותם.

אני מקווה, שהמוסדות הנוגעים בדבר, יפעלו במרץ להצלת החלק הטוב של הנוער היהודי כאן, כי בנשמת עמנו הדבר, וטוב שעה אחת קודם.

** הערה חשובה של המקליד: מעט לפני הפיסקה החמישית מהסוף, ד"ה "אמנם נחשב המורה הישראלי השליח כמורה טוב"... חל שיבוש במאמר המקורי... ועשיתי כמיטב יכולתי לסגנן ולערוך מחדש את המשפטים (כנ"ל). הנה המשפטים המקוריים:

"קיימת נטייה לקיים כתות הומוגניות והחלוקה נעשית לרוב לפי ב1 של הילדים, אבל בהגיע הילד לתיכון נוטש עיקרון זה והילד עולה בזכות כמה דברים אחרים ולא תמיד קובע קריטריון ההישגים והכשרונות.

            אמנם נחשב המורה הישראלי השליח כמורה טוב, אבל יש רבים המצרים את צעדיו. בראשונה מפריעה גישתם השונה כל כך של המנהלים. שנית מציאותםI.Q  של הילדים, אבל בהגיע הילד לתיכון נוטש יורדים אלה עוד מלמדים בבית-הספר, הרי ודאי שאין הם רואים בשליח את ידיד נפשם, באשר הוא מכחיש את הצדקת ירידתם".

בוגרי בית-הספר חמ"ד לאן? - לבית-ספר תיכון דתי או לישיבה?

בוגרי בית-הספר חמ"ד לאן? - לבית-ספר תיכון דתי או לישיבה?

(מתוך, בשדה חמ"ד. כרך ד׳ תשכ"א, חוברת ד׳, עמודים 196-197)

אפרים יונאי, קרית ביאליק

אין בדעתי, במאמרי זה, להציע פתרון לבעיה החשובה לאן להפנות את בוגרי בתי הספר שלנו, מבקש אני רק לעורר את החברים למחשבה ולויכוח, שיש בהם לתרום, לברור ולבון הבעיה וגלוי דרך לפתרונה ע"י כוחות משותפים.

          זכינו ומדי שנה בשנה מסיימים ב"ה מאות רבות של תלמידינו את חוק למודיהם בביה"ס הממ"ד, ומדי שנה בשנה עומדת בפני מחנכי כתות ח' השאלה לאן להפנות את התלמידים.  מכיון שבעית הבנות שונה מבעית הבנים, לא אדין בה הפעם במאמרי גם אם מטרידה את המחשבה ואינה נופלת בחשיבותה מבעית חנוך הבנים, ואשמח אם יקדימו אותי חברים ויכתבו עליה.

          הכוונת גומרי בתיה"ס היסודיים מעוררת בין היתר את השאלה אודות התלמידים, שאינם מתאימים ללימודי המשך במוסדות חנוך על-יסודיים עיוניים.  אין לנו לצערנו הרב די מקומות קליטה בבתי-ספר מקצועיים דתיים או במקומות עבודה מתאימים לסוג זה של תלמידים.  שאלה זו מי הדין הוא כי ניתן עליה את דעתנו.  במאמרי הפעם רצוני לייחד את הדיבור אודות התלמידים הטובים והמצטיינים.  בתלמידים אלה עלינו לראות את עתיד היהדות הדתית — הם ימלאו בבוא העת תפקידים צבוריים וממלכתיים ויהוו את עמוד השדרה של הצבור הדתי בארץ, הם הם שיהיו מדרך הטבע שומרי הגחלת לדורות הבאים — ולכן עתידם, דרכם והצלחתם צריכים להיות בראש דרגותינו כיום.

          במה יכולים אנו להבטיח, כי אמנם ימלאו תפקידם בעתיד, כי אמנם לא יכזיבו, כי אמנם לא יהיה עמלנו ח"ו לריק?

          בפני נערים אלה פתוחות שתי דרכים — האחת לישיבה והאחרת לבית-ספר תיכון דתי — ועל מה להמליץ?

          כאן עלי להדגיש, כי תומך אני בכל לבי בהרחבת רשת הישיבות שלנו, מסוג ישיבות בני-עקיבא, ואף זכני ה' להשתתף בפועל בהקמת אחת מהן, ומי יתן ותוספנה לקום ישיבות כהנה וכהנה, ועם זאת מנקרת במוחי השאלה, האם זו הדרך היחידה?  היהיה בכחם לענות  על הדרישות הנדרשות מאנשי העתיד שלנו?

          אומרים לי, כי דרושים לנו קודם כל אנשי תורה ודיינים — אם בחור יוצא ללמד על מנת להיות דיין או רב, מובן מאליו הוא כי אין דרך אחרת בשבילו אלא דרך בישיבה, אבל רוב הפונים לישיבה אין פניהם מועדות לפעילות תורנית דוקא, ומה יתרמו אלה לצבור הדתי?  זכותם הגדולה היא בעצם למוד התורה וידיעת התורה, אבל האם די בכך לקדם ולקיים את הצבור הדתי ככח חי ופעיל, עולה וכובש?

          אחוז הלומדים בבתי"ס ממ"ד מגיע לכדי 25% מכלל בתי הספר היסודיים בארץ, מדוע אין אנחנו שומרים על אחוז זה גם במוסדות על-יסודיים, שבוגריו הם הם העתידים להוות את עמוד השדרה של החברה וחוצבי דמותה בפועל.

          כדי לשנות לטובה את פני הדור בארץ צריך הנוער הדתי לדעת למלא כל שליחות שתוטל עליו, וזאת בכל שטחי החיים — ברפואה בצבא במשטרה ובהתישבות העובדת — כמה קצינים וביחוד קצינים גבוהים דתיים משרתים כיום בצבא? כמה רופאים צעירים דתיים?  כמה קציני משטרה דתיים?  לכל התפקידים האלה דרושים לנו אקדמאים דתיים.  בחורים שיכשירו עצמם לזה בבתי ספר תיכוניים  דתיים.  מה גדול המחסור במורים מוסמכים דתיים הם בבתי ספר יסודיים והן בבתי ספר תיכוניים — אין לנו מדריכי נוער ואין מדריכי גדנ"ע דתיים, וכמה מהנדסים דתיים פועלים כיום במדינה?  מחסור חמור בכל התחומים.  ומה המצב בפקידות הבכירה?  ובעמדות מפתח אחרות.  גם כאן חסרים לנו אנשים מתאימים בעלי השכלה תיכונית או אקדמאית.  לא תמיד שיקולים מפלגתיים מונעים מן הנוער שלנו להתקדם, אלא פשוט, נודה וניבוש, אין לנו די אנשים.

          אין מורים דתיים בבי"ס טכני של חיל האויר ובבי"ס לקציני ים בעכו, לכן גם אי אפשר לשלוח לשם נוער דתי ללימודים, ובבי"ס לטיס?  ועוד ועוד.  מי אם כן ילך לנו?  האם יוכלו בני הישיבות, היקרים לנו מפז, למלא את החסר?  רב-חובל דתי על אנית צי"ם יוכל להבטיח את הכשרות יותר משיוכלו לעשות זאת משגיחים רבים.  וכל יהיה המצב בצבא ובמשטרה ובאל-על.  אם יהיו מומחים דתיים מבוקשים ע"י החברות השונות וע"י מוסדות המדינה נוכל להשיג מבחינה דתית בדרכי שלום הרבה יותר מאשר השיג כיום, גם אם נלחם בחירוף נפש, שעה שאנו דלים וריקים מבחינת כח האדם העומד לרשותנו.

          בית הספר התיכון הוא הפרוזדור לענפים השונים בחיי המדינה — אי אפשר להכנס לטכניון ולאוניברסיטאות בלי בית ספר תיכון.  חוששני, שמספר הסטודנטים הדתיים בטכניון ובאוניברסיטאות קטן באופן יחסי בהרבה מן היחס הקיים בבתי ספר היסודיים — לכן עלינו לכוון יותר תלמידים לבתי ספר תיכוניים דתיים, כדי ליצור צבור אקדמאי דתי, שיכשיר עצמו למלוי כל התפקידים של מדינה מודרנית.

ותורה מה יהא עליה?

          הדגשתי, שאיני יכול להציע פתרון.  אני עצמי למדתי בבי"ס תיכון דתי בחו"ל ובכל זאת למדתי כל יום 3 שעות תלמוד אחה"צ.  אולי אפשר לעשות זאת גם כאן.  ליד כל בי"ס תיכון דתי יש לקיים שעורי גמרא נוספים אחה"צ, ואלה יהיו חובה, ובהם ילמדו בנינו גמרא ופוסקים וכו', ואז ניצור בארץ דמות תלמיד חכם ואקדמאי, בבחינת תורה עם דרך ארץ.  עד כמה שבררתי, אין הבנים לומדים שנים רבות בישיבות, הם נושרים אחרי שנה שנתיים ושלש ובסופו של דבר נמצא שלא גמרו חוק לימודיהם כראוי לא בישיבה ולא בבי"ס תיכון.

          בעיה מיוחדת קיימת בבתי"ס תיכוניים דתיים בישובים קטנים, אם רוב הבנים הולכים לישיבה מאוכלסות הכתות ברובן בבנות, הבנים מעטים, ונוצרים קשיים חברתיים.  והרי על תקנתם של בתי ספר אלה אנו מצווים.  מוטב שכל הבנים ימשיכו לימודיהם ותוקם רשת שעורים תלמודיים ליד בתיה"ס התיכוניים בפקוחם ובכוחות ההוראה של מרכז ישיבות בנ"ע.

          בדרך זאת נפתר אולי חלק מן הבעיות:  1) הבנים ילמדו יותר גמרא.  2) נקיים בתי ספר תיכוניים דתיים במספר לומדים מספיק.  3) תיפסק התרוצצות בוגרי כתות ח' בגמר לימודיהם היסודיים.  4) התלמידים שאינם מתאימים לתיכון כי אם לישיבה, הם בלבד יופנו לישיבה.  בכל אופן אין אנו פטורים מלישב על מדוכה זו ולבקש לה פתרון.