...
יום חמישי בבוקר. שמים כחולים בלי
ענן. רוח קלה קרה, נושבת בפארק. גייסו אותי להצטרף כמורה מלווה, ליום טיול של
כיתות ט'. אני יושב כרגע על סלע, ומשגיח
על קבוצה של 13 תלמידים, שבמקום להחליק על הקרח... החליטו לשחק American Football. כיאה
לעונת שלכת, הצבעים: צהוב וירוק שולטים בעלים.
יש גם גוונים של חום-בורדו, ומעט מאוד אדום. אחרי ששתיתי מיץ תפוזים, אני מנשנש את עוגיית
ה- Chocolate Chip האחרונה שנשארה לי. משמאל, על הכביש הפנימי בפארק, עוברות מידי פעם
כרכרות-סוסים עם תיירים. מימין עומדים,
מול כני-ציור, שני ציירי-שמן. דֵּי קר — אולי 10-15 מעלות צלזיוס. מידי פעם עוברים צלמים חובבים למיניהם. יום ממש אחלה.
השמש זורחת בלי הפרעה. אני ממש שמח
על שצירפו אותי לטיול... אולם מצד שני, כל שעה שאני מפסיד בתפקיד הרגיל שלי — העבודה מצטברת. הבוקר, לאחר שאתמול אחה"צ השגחתי בבחינה
במשך כשעתיים, חיכתה לי על שולחן העבודה ערימה של ספרים לטיפול. חזרה לפארק... אחת המורות הגיעה לצלם את הילדים
המשחקים. שני הציירים התקפלו והלכו. איש עם שני כלבים קטנים, עברו בריצה. גברת עם כלב, עם בנדנה אדומה קשורה על צווארו. אישה, עגלה, ילדה עם מעיל
ורוד. שתי גברות צעירות עוברות יחד,
ושתיהן משוחחות בפלאפון (אולי אחת עם השניה?!).
האגודלים שלי קופאים. בימים
האחרונים אני "משתעל כמו סוס".
נשמע לא טוב. סה"כ אני מרגיש
טוב. ברוך ה' יום יום. לידי עומד עכשיו צלם, שמחכה שאנשים יעברו...
ויוכל לצלם את הגישרון (שאלתי אותו). כולם
מסכימים — "יום
נפלא". אישה עם עגלה בצבעים כחול
וצהוב, כמו העניבה שלי, עברה. וואלה, ציור
הגשר יצא בכלל לא רע. הרקע — לא משהו. (אני מחייך לעצמי. אף אחד לא רואה
את ההתלהבות). הסתובבתי לאחור, לוודא
שבאמת אף אחד לא רואה... והנה גברת אחת, שעומדת לא רחוק (מאחור-הצידה), ומצלמתה
מכוונת אליי, מבקשת עכשיו, בפנים מאוכזבות, שאסתובב בחזרה לתנוחת הכתיבה, כדי שהיא
תוכל לצלם אותי. איזה יופי. אמרתי לגברת שאני גם אוהב לצלם ככה — ספונטני, בלי לביים. היא תיירת מטורקיה. מההחלקרח נשמעת מעט מוסיקה. בשמים עובר מטוס. קולות הילדים המשחקים. שיחת בני אדם... —
אני רק מקווה שלא אתקרר. אני שונא
להצטנן. מישהו עבר ושאל אותי, איך להגיע
לגן החיות... וממש מאחוריי יש עכשיו מישהו חשוד.
ראיתי אותו עובר פה לפני כשעה... מחזיק כוס קפה. חובש כובע קסקט... וכעת, מאחוריי, בישיבה שפופה
על סלע, ממלמל קולות משונים. Great! בעוד כ- 10 דקות נכנס פנימה, לחלק הסגור של
ההחלקרח, לארוחת צהרים, ואוכל להתחמם קצת...
אני כבר
20 דקות "בפנים". ארוחת
צהרים. אני יושב ומנשנש ביסקוויטים
"עלית", בטעם שוקולד... וקורא בספר שלי —
"מערב עד ערב", מאת מרדכי בן הלל הכהן.
האצבעות שלי עדיין קצת קפואות, אפילו אחרי ששטפתי אותן, בשירותים, בקצת מים
חמים.
עמודים 315-316, בספר:
"...
גדולה אמונתנו בתקות עמנו כי תבוא, והיא תבוא לא בכח הכסף. חנם נמכרנו ולא בכסף נגאל. לא על כן חכה עם ישראל כאלפים שנה, כי תשיג ידו
כסף די גאולת ארצו מיד המושל בה. לא בכסף
יקנה עם ישראל את ארץ ישראל; לא בכסף — כי עני עמנו ואין כסף לישראל. הכסף אינו קונה את ארץ ישראל; כי לו היתה יכלת ביד הכסף לרכוש את ארץ ישראל,
אז אין גוי ואין ממלכה בכל עמי הנוצרים אשר יחוסו כל כספם ולא יבואו לקנות את הארץ
הנפלאה ההיא מיד בעליה. תקות ישראל תבוא
סוף סוף בכח צדקת הרעיון הגדול של תחית ישראל, סוף סוף תמלא הדעה הנעלה הזאת את
הארץ, וישראל ישוב לתחיה. אנחנו מקוים כי
הימים האלה לא יארכו...".
(הספר יצא לאור בוילנא, שנת 1923)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה