במלאות שנתיים למותה.
הנה כמה זכרונות טובים, מימים מאושרים יותר.
פגשתי אותה, לראשונה, בשבת, 4 לדצמבר 1999, בבר-מצוה של קרובי
משפחה. היא הייתה אז בת 18 וחודשיים.
ביום ראשון, 5 לדצמבר, נפגשנו בקניון. ישבנו בבית קפה... הזמנו קפוצ'ינו, ושוחחנו
כשעה וחצי. הזמן טס... השיחה הייתה קולחת. משם, נסענו, אחרי חצות הלילה, לראש הנקרה,
למקום החביב עליי, בתחתית ההר, ליד המנהרה... מקום יפה ורומנטי. היה קריר ורוח, אך זה לא מנע מאיתנו להתענג על
הסה"כ. מרחבי הים השחור, השמים
זרועי הכוכבים, המיית הגלים... היוו תפאורה כמעט מושלמת. אח, איזה כיף.
הסתכלנו ארוכות על צורות וקבוצות הכוכבים המעניינות, ובהינו בחשכה. ב- 0215 החזרתי אותה לבית מארחיה... וב- 0300
שכבתי גם אני לישון.
ביום שני, 6 לדצמבר, קניתי לה כרטיס ברכה, וצירפתי דובון פרווה — לאות
הוקרה :) ... חיפשתי גם את הספר "השחף", שידידה אחרת המליצה עליו... אך
לא מצאתי. ב- 2100 נסענו ל- "סטלה מאריס" לצפות בנוף... וישבנו בבית-קפה, עם מילק-שייק. בדיעבד, מסתבר, שעוד באותו לילה, בין שלישי
לרביעי, בסביבות 0130... היא כתבה לי מכתב פרידה, בוגר, נוגע ללב (ראו בהמשך).
ביום שלישי, 8 לדצמבר, לפני הנסיעה לירושלים, היא הובילה לפארק הירקון. טיילנו, כשעה, סביב האגם. בירושלים, בערב, ישבנו ישיבה מזרחית, זה מול
זו, על גדר אבן בטיילת שרובר, וניסינו לעשות מדיטציה. הרגעות.
עצמנו עיניים. רק לחוש בנשימות...
פנימה והחוצה...
יום שישי, 10 לדצמבר... ב- 0820 בבוקר כבר התייצבתי, עם זר פרחים,
בבית הוריה. זה היה ביקור לא מתואם. היא עדיין ישנה. אך עוד אני מדבר עם הוריה... היא התעוררה ויצאה
לקבל את פניי. למרות שמיהרתי למשימה הבאה,
לא יכולתי לסרב להזמנה לשבת לכוס קפה, ולטעום סופגניות ועוגיות, מעשה ידי אם
המשפחה.
ב- 12 לדצמבר קיבלתי את המכתב (כנ"ל), שנכתב ב- 8 לחודש. למכתב, היא צירפה תמונה. היו לי דמעות בעיניים למקרא המכתב המרגש. המכתב הוטמן במעטפה חומה, שעליה כתבה, באותיות
דפוס מוכספות ונאות, את שמי:
"... אני חייבת
לציין, שוב, ולהבהיר את העובדה, שעבר עלי שבוע נפלא, בזכותך. מאוד נהניתי מהשהייה במחיצתך... ואני שמחה
שפגשתי אותך. הייתי בטוחה שאני הולכת
להעביר עוד שבוע משעמם; אז כנראה, שבאמת,
נסתרות דרכי האל... כי זכיתי להעביר שבוע נחמד.
אני מקווה שאני לא מביכה אותך. אני
יודעת שאתה שונא פרידות עצובות...; שתדע,
שלמרות החיוכים הרחבים שלי, היה לי קשה להיפרד ממך. אני בסה"כ מכירה אותך שבוע, אבל מרגישה
שאני מכירה אותך הרבה יותר...;
נ.ב. – החלטתי לצרף את
התמונה האהובה עליי, בכדי שאם תתגעגע (ההדגשה במקור)... שיהיה לך
במה להסתכל".
בהמשך, קיבלתי עוד מכתב, מתוארך מה- 15 לדצמבר. מכתב 3 עמודים, למרות שהצהירה שהיא לא אוהבת
לכתוב מכתבים. במכתב היא מספרת על
חוויותיה בשירות הלאומי; קשיים
והתמודדויות, כמו גם דברים טובים והרצון לאתגרים.
"אספר לך שאני ממש שמחה שאני יכולה לחלוק איתך את העניינים שקורים
אצלי... – תודה". היא מספרת על שגרה
אינטנסיבית של שירות לא קל, עבודה, ותכונה לקראת קורס הכנה לפסיכומטרי.
"תשמור על עצמך, ודע לך שאני מצפה למכתב", כתבה.
ב- 27 לינואר 2000, אני שולח לה מכתב שלישי.
לאחר מכן, היו לנו עוד כמה התכתבות... כשהאימייל הארוך, האחרון ששמור
אצלי, הגיע באורח מפתיע ולא צפוי, ב- 15 לנובמבר 2000, ובאנגלית:
"שלום חבר
ותיק... בטח אתה לא זוכר אותי; אני יודעת, אני אחראית לכך – אני מצטערת – לא עניתי
למכתבים שלך".
אני מקבל עדכון, שבשנה החולפת היא קיבלה בפסיכומטרי ציון גבוה, וכעת
היא לומדת, שנה ראשונה, באוניברסיטה ידועה.
היא מתנצלת שהאנגלית שלה לא משהו... אבל הכתיבה והניסוח שלה, בהחלט, מעל
הממוצע הישראלי, ולטובה. האימייל מסתיים:
"I miss
you".
היא הלכה לעולמה בנסיבות שעדיין לא ברורות לי, 3 ימים לאחר יום הולדתה
ה- 29.
נודע לי על מותה באיחור של כמעט שנתיים, לאחר שהתקשרתי לבית הוריה
להתעניין איפה היא היום? נשואה? ילדים? במה עוסקת? היכן גרה? וכד'...
עד שלא הלכתי וראיתי את מקום מנוחתה... היה קשה להאמין.
אני לא תמים. אני מודע לכך שחייה היו מורכבים.
הלוואי שהיינו בקשר, והייתי יכול לסייע ולתמוך ברגעים קשים.
ברוך דיין האמת
יהי זכרה ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה