עולמות קסומים: על איתמר לוי, "ספר זכרונות", ועוד

לספרים היה תמיד חלק מרכזי בחיי... כמעריץ וכלקוח-עבר של איתמר לוי המוכשר (איתמר ביוטיוב), שמורים אצלי, עדיין:

הסימניה, עם הלוגו המפורסם (כ- 13 שנה לפני "סימניה")

ספרו: "מיומנו של מאתר ספרים" (ב- ULI וב- "סימניה")

...ודף מידע מספר 101 שהופץ ב- 15 ספטמבר 2010, השמור בג'ימייל.  הנושא הראשי היה: הראי"ה קוק (ראו דף מידע נוסף, בנושא אחר, מיולי 2019).  בדף פורסם גם אודות "צימר הספרים של איתמר" בכרם מהר"ל (ראו, "סוף שבוע בכפר": תיאור הצימר ותמונות באתר המופלא "הבית של עידה", כנראה מדצמבר 2011 (אני מקווה שישמר לנצח ויתן השראה לעשייה מבורכת שכזו)... ומידע נוסף ב- "צימר לכל כיס: 10 הצימרים הכי טובים בישראל"):

אנחנו שמחים להציג את 'צימר הספרים של איתמר': אשר נמצא על גג בית בכרם מהר"ל בהרי הכרמל.  יש בו חדר שינה, חדר קריאה, פינת אוכל, מטבחון ושירותים.  בחוץ יש מרפסת גדולה מקורה עם כיסאות נוח ושולחן אוכל.  בכל החדרים יש כאמור הרבה ספרים! הצימר מתאים בעיקר לזוג, אבל יש אפשרות לאורח נוסף עם הוספת מזרון בחדר קריאה.  יש ספרים בכל התחומים כמעט, קריאה, נוער, ילדים, מדע בדיוני, היסטוריה, אמנות, יהדות, ביוגרפיות ועוד.  מחירים = 500 ש"ח באמצע השבוע, 600 ש"ח בסוף שבוע [עם הנחה על כמה לילות].

את הספר, שאיתמר הוציא בהוצאה עצמית: "ספר זכרונות, חנות הספרים של איתמר, 2000", בעריכת יגאל שוורץ, הוא פותח כך:

הספר מוקדש באהבה רבה לכל לקוחותיי: לדיתה מכפר יהושע, לאבינועם מחיפה, לאריה מתל אביב, (ועוד 37 שמות ומקומות, בהם גם בוכסי מבארי)... ולעוד אלפי לקוחות אחרים, אשר בזכות בקשותיהם המשונות וסיפוריהם המרתקים והמרגשים, למדתי את כל מה שאני יודע.

מתוך הפרק הראשון:

ביום ה' 19.8.1993, דקותיים לפני חצות, בשעה שטיילתי עם כלבי "בובי" ברחובות הסמוכים לנחל הירקון, בצפון תל אביב, החל הכל... צעדתי בעקבותיו שקוע בהרהורים.  אין אדם מושל בהרהוריו.  נכנסים הם ויוצאים כרצונם.  לפעמים הרהור דבק בהרהור והופך למחשבה, לעיתים מחשבה מצטרפת למחשבה והופכת לרעיון... לספרים היה תמיד חלק מרכזי בחיי... דומיית לילה ירדה על תל אביב... התיישבתי ליד המחשב.  ראשית, ידעתי, עלי למצוא שם לשירות החדש.  שם קולע אשר יעביר מיד תחושה של ספרים ישנים ואהובים.  הצירוף "ספר זכרונות" עלה בדעתי תוך שניות.  מיד הרגשתי כי זהו השם המתאים ביותר... אחרי השם בא תורו של הלוגו.  רציתי סמל שיתן הרגשה נעימה של געגועים לעבר.  פקדתי על מחשבי לצייר אליפסה, ולמלא אותה בצבע חום מוקה.  במרכז האליפסה באותיות שחורות ובניקוד ילדותי כתבתי "ספר זכרונות".  מתחת, באותיות קטנות יותר, נכתב "ספרי ילדים משומשים"... בבסיס האליפסה ציינתי את השנה 1993.  יום יבוא והשנה 1993 תיתן הרגשה של משהו ישן... חשבתי לשלב איור מתוך ספר ילדים מוכר, איור שיעביר אותנו לעולמות קסומים.  אולי מתוך "הנסיך הקטן", אולי מתוך "נילס הולגרסון".  לבסוף, לאחר חיפושים והתלבטויות, החלטתי לצייר לבדי.  אחזתי בעכבר המחשב, והחלקתי אותו כה וכה.  כך נולדה הציפור המוזרה המסוככת בכנפיה על הכתוב...: "אם אתם מחפשים בנרות ספר מסוים, כל ספר, אנחנו נמצא אותו בשבילכם"...

ההצעה והשירות של איתמר מזכירים לי את כרטיס הביקור שלי אי-שם בתחילת שנות ה- 2000 (מצונזר מעט):

צמד המילים "עולמות קסומים" מזכיר לי את אחד הספרים היותר מיוחדים ומעניינים באוסף הספרים שלי, ההולך ומצטמצם לאיטו: The dictionary of imaginary places (ULI), מהדורת 2000, ISBN: 0-965-036634.    כרך עב כרס בן 755 עמודים, בכריכה רכה, הכולל יותר מ- 1,200 ערכים ויותר מ- 220 מפות ואיורים (בשחור-לבן):

ינואר 2025: הפוסט של ‏בית אריאלה והודעת הפרישה של איתמר, ו- 218 תגובות (נכון להיום). // ינואר 2026: בשיחה קצרה שלי עם איתמר (אוטוטו בן 70), הצטערתי לשמוע שהצימר שרד רק מספר חודשים.  קיים מחסור חמור של אנשים ומקומות מעוררי השראה.  התנחמתי בעובדה שאיתמר נשמע טוב, ואיחלתי לו בריאות טובה ועיסוקים מחזקים.

חלק מאוצר הספרים שלי, בימיו הטובים והקצרים, 2007-2011.  תמונת הסלון – לב הבית, בדירת ה- 50 מ"ר אי-שם.  ברוך השם.

סרגל ועט (פרקי-חיים)

בשנותיי בבית הספר, מצאתי עצמי, לעיתים קרובות, מתעניין בכלמיני דברים, חוץ מהנלמד בכיתה.  לעיתים, מה שמצאתי בדרך לכיתה היה מעניין יותר, ופשוט לא הגעתי לאן שהייתי צריך.  לעיתים, נכחתי פיזית בשיעורים, אך ראשי היה במקום אחר.  יצרתי שרטוטים שונים. לרוב רק עם סרגל פשוט ועט (להלן כמה דוגמאות).  קרה ועיסוקיי הלא-שגרתיים והלא-מקובלים במרחב הכיתתי משכו את תשומת-לב חבריי... ונתבקשתי ע"י המורה לצאת החוצה.  ככה, גם שכבר ישבתי בשקט, מרוכז בעיסוקיי, נחשבתי לעיתים כמטרד.  צמוד לבית הספר היסודי היה גן חיות.  חטיבת הביניים הייתה במרחב כפרי אי-שם (רפת, טרקטורים, מרחבי גבעות, רועים וטבע).  בתיכון העירוני למדתי לבד כימיה ופיסיקה, בעזרת ניסויים שיצרתי בחצר בית-הספר וסביבתו.  בחנתי מצבי-צבירה והשפעת סוגי-אנרגיה על חומרים שונים.  שנים מאוחר יותר, הגשמתי סוג-של חלום, כשקיבלתי רישיון להפעלת זיקוקי-דינור.

מהשרטוטים האהובים עליי

1987 (גיל 16)

"שבת שלום" (1990)

שנה טובה (1993)

ביולי 2012, מצאתי מאמר מרתק בשם "כושר-היצירה של הילד: היוצרנות", שפורסם 40 שנה קודם בכתב-העת "הד החינוך" (יוני 1972)... 8 חודשים אחרי שנולדתי.  כמה חבל שסגל ההוראה בבתי הספר בהם "למדתי" לא קרא את המאמר החשוב הזה.  לקראת סוף המאמר, מדהים לקרוא, כאילו על קורות-חיי: "הספרן בבית-הספר ובספריה הציבורית יכולים להיות לעזר בפיתוח מיומנויות למציאת החומר הדרוש ובעידוד ההנעה".  אכן, כבר בבית הספר היסודי, ביליתי שעות בספריה... וספרים (בעיקר ספרי עיון) היו והינם התפאורה המועדפת עליי.  ספרים הם מקור השראה נהדר.  בתיכון לא הייתה ספריה... ומצאתי עצמי, תלמיד י-יב, משתרך בשני אוטובוסים, בזמן הלימודים,  לספרית בית המשפט המחוזי, ששכן אז ברחוב חסן שוקרי בחיפה (תמונות: אז וכיום).  "התמחיתי" שם ב- "דיני עבודה" – ידע שסייע ונתן לי כלים להתמודד באומץ כ- 6 שנים לאחר מכן, עם מצוקותיו של העובד בישראל, ולעמוד על זכויותיי.  התמחות משלימה, זכיתי ללמוד (לבד) בשנת 2004, כשגרתי בירושלים, בספרית לשכת עורכי הדין, ברחוב שופן 1.  באותה שנה, בגיל 33, בנסיבות מעניינות מאוד... מצאתי עצמי, לראשונה, מגשים סוג-של חלום נוסף, לעבוד בספריה בית-ספרית (בבית ספר תיכון-יוקרתי-פרטי בניו יורק).

מהי אהבה (1999)

בכתב ידי

במלאות שנה לפטירתו של ר' שמואל עמנואל, ז"ל

להלן מאמר שכתב ידידיה מאיר, שהגיע (כמוני) ללוות את ר' שמואל בדרכו האחרונה, בשנה שעברה.  המאמר הופיע בגיליון 706 של מוסף "אתנחתא" של העיתון "בשבע" / ז' באב תשע"ו, 11 לאוגוסט 2016... וכן באתר "ערוץ 7":

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/328013

-         הקישורים בגוף כתבה להלן, הוטמעו על-ידי, למידע נוסף ולהעשרה.

געגועיי לפא"י

תנועת פועלי אגודת ישראל המפוארת קמה השבוע לרגע אחד לתחייה.  בהלוויה

ידידיה מאיר , ו' באב תשע"ו 10/08/16 21:13 | עודכן: 08:27

1

אם עיתון 'שערים' היה קיים, זו הייתה הכותרת הראשית שלו השבוע.  אבל הוא נסגר, ור' שמואל עמנואל נפטר.  וכך אין בעצם עיתון שיספוד כראוי לו ולתנועתו, תנועת פא"י, שניהם זכרונם לברכה.

ביום ראשון השבוע, בחמש אחר הצהריים, התאספו מאות אנשים על הדשא שבין חדר האוכל לבית הכנסת של קיבוץ שעלבים ללוות את ר' שמואל עמנואל למנוחת עולמים.  גדלתי שם, על הדשא הזה, ולמרות שלא הייתי חייב לבוא להלוויה (לא הייתי קרוב אישית למנוח) הרגשתי שאני חייב להיות שם, במעמד הזה.

בדרך לשם נדהמתי לגלות מה קרה לנוף ילדותי.  בחודשי הקיץ אני נזכר תמיד בבריכת השחייה של הקיבוץ, ובדרך הקסומה ממנה, בה היינו קוטפים חרובים מהעץ ואוכלים (לא רשב"י ובנו, אלא אני וחבריי לבית ספר 'שלהבת'.  פשוט ניזונים מקב חרובים כדי להשקיט את הרעב הגדול שאחרי השחייה).  אבל לא חרובים ראיתי ולא שבילים, כי אם שכונת וילות יוקרתית בסגנון רעננה-כפר-סבא.  כמה דקות אחר כך, בהספדים, שמעתי על ההתלבטות של שמואל הצעיר באיזה אוהל לבחור לו למגורים, עם הקמת הקיבוץ: האוהל שדולף בזמן הגשם או זה האטום? היה מי שהציע לו להעדיף דווקא את זה עם החורים, כי כשיגיע סוף-סוף הצריף המיוחל, בוודאי יעבירו אליו תחילה את יושבי האוהל המחורר.

היו שם, על הדשא, כל בני משפחתו המפוארת של ר' שמואל עמנואל.  עשרות נכדים ונינים חרדים ועשרות בכיפות סרוגות.  אבל נדמה לי שלא היה שם נכד פא"יניק.  כי אין דבר כזה, נכד פאי"ניק.  גם בשידוכים אין מושג כזה יותר.  יש בחור פתוח ויש סגור, יש לייט ויש חרד"ל, יש עובד ויש לומד, אבל שמעתם פעם שדכן שמאפיין מישהו כפא"יניק? אולי אם מדובר ברווק בן 70.

2

תנועת פא"י, פועלי אגודת ישראל, היא תנועת פועלים חרדית שנוסדה בשנת 1922.  במשך שנים היא הקימה ברחבי הארץ יישובים ומוסדות חינוך ובתי כנסת ושכונות, ופעלה גם בכנסת, בזירה הפוליטית.  העיתון שלה, 'שערים', היה במשך שנים רבות יומון, ואז שבועון, ואז נסגר.  היה בו תמהיל תקשורתי של תורה עם דרך ארץ.  של הוד קדומים, גם כשעוסקים בחולין של היומיום.  אגב, הוא נחשב לעיתון שהביא למהפך של 77'.  בשנת 76' חשף כתב העיתון ישראל קצובר כי הטקס לציון הגעתם של מטוסי ה‑F-15 הראשונים של חיל האוויר גרם לחילול שבת, מה שהוביל להצעת אי אמון בכנסת של "החזית הדתית התורתית", מה שהוביל לתרגיל פוליטי של יצחק רבין ולפיזור הכנסת, מה שהוביל לבחירות ולמהפך של בגין.

אבל תעזבו, למה להגדיר את פא"י דרך ויקיפדיה? בואו נגדיר אותה דרך אנשים, מושגים.  הנה רשימת שמות, אייקונים, שבשבילי מסמלים את התנועה הזאת יותר מכול: הרש"ר הירש.  כתב העת 'המעין'.  הרב מאיר קרליץ.  הרב קלמן כהנא.  ר' בנימין מינץ.  הרב רפאל קצנלבוגן.  ר' שכנא רותם.  פרופ' ישראל אומן.  בנו שלמה אומן הי"ד.  הרב דוד הלחמי.  ר' יהודה נחשוני (רזמיבש).  ישיבת קול תורה של פעם.  תנועת עזרא של פעם.  בית המדרש להלכה בהתיישבות.  קיבוץ חפץ חיים.  בני ראם.  יסודות.  בית חלקיה.  יד בנימין.  כל "מדינת התורה" המפוארת הזאת של המועצה האזורית נחל שורק.  האחים ברונר.  העיתונאי הוותיק יצחק הילדסהיימר.  ר' אברהם ורדיגר.

אני מסתכל שוב על הרשימה, ושם לב לריבוי התואר ר' שמופיע בה.  ולא בכדי.  היום המנהיגות הדתית נחלקת בעיקר בין "הרב", שלא לומר "הגאון", ובין "מר".  בפא"י היו הרבה ר'.

בערב ראש השנה האחרון פרסמתי פה את איגרת השנה טובה הזאת, ששלח לידידיו ר' שמואל עמנואל, עם תום שנת השמיטה תשע"ה (והנה עוד תפיסה פא"יניקית מובהקת: לא היתר מכירה ולא יבול נוכרי, אלא שמיטה למהדרין. אוצר בית דין. יישוב הארץ במרץ ובשמחה, יחד עם גאווה על שמירה על הוראותיו המדויקות של החזון אי"ש לחקלאי פא"י בשנות החמישים). על רקע צילום של שדות שעלבים, מנה עמנואל את עשר השמיטות שזכה לשמור בחייו בארץ ישראל, מהשמיטה בשנת תשי"ב ועד שמיטת תשע"ה. ביקשתי בשעתו רשות מהמשפחה לפרסם את התמונה הזאת, והם ביקשו להוסיף עוד פרט: שמיטה אחת קודם, בשנת תש"ה, שמואל היה במחנה ההשמדה ברגן בלזן, והוא לא ידע כלל אם יזכה לשנה הבאה. (ללא קרדיט צילום)

3

ואולי צריך להגדיר את פא"י בדרך אחרת: דרך הריח.  ריח של פרות וגמרות ישנות.  כילד שגדל בין שבילי קיבוץ שעלבים, ולימים גם נסע ללמוד בבית הספר במושב יסודות, כל משנת החיים של התנועה התרכזה מבחינתי בריח הזה.  בחקלאים ורפתנים שמגיעים בחולצות כחולות לשיעור דף יומי.  לא תמיד רק לשמוע אותו, לפעמים גם להעביר אותו.  יש כבישים מסוימים בארץ, בואכה יישובי פא"י, שבהם ילדיי כבר יודעים – אבא חייב לפתוח את החלון ברכב, לשאוף עמוק עמוק את הריח הזה.  להסניף.

ואל מה בעצם אני מתגעגע? לאופציה הזאת.  אופציה שהיא לא בנט ולא ליצמן.  הייקיות הזאת שאני מתאר, אפיינה מאוד גם את עבודת השם של האישים האלה.  עם כל הכבוד (ויש כבוד) לדור הנלהב והמתלהב, לחיים שלנו תותים, לסטטוסים קצרים ולשיעורים מגניבים, לתרבות של אורות ושל פצצות לגבות – האנשים שהיתה לי הזכות לראות בילדותי היו עשויים מחומר אחר.  מלאי תורה ותוכן, שקולים ושקטים, רציניים ומחויבים.  רפתנים של צורה.

חתנו של עמנואל, הרב שלמה לוונטהל, ניסה להסביר זאת בהלוויה באמצעות דבריו של המנוח עצמו.  פעם כתב ר' שמואל עמנואל מכתב לנכדתו, ובו סיפר על אמו, חנה הי"ד, ועל התמודדותה בתקופת השואה.  הנה הדברים שאולי מעידים על הנפטר יותר מכל הספד: "החיים של כל אדם, ובמיוחד של כל יהודי, מתנהלים בשני מישורים, המישור המעשי והמישור המחשבתי והרגשי.  כלומר: המעשים והפעולות, והמחשבות והרגשות.  ישנם הרבה יהודים אשר משתדלים שכל הפעולות והמעשים שלהם יהיו על פי ההלכה, אבל יחד עם זה המחשבות והרגשות שלהם אינם ניזונים ואינם מעוצבים תמיד על ידי התורה.  יהודים אלה מקיימים את מצוות התורה אבל אינם 'חיים ביהדות'.  חיים ביהדות פירושו שכל המחשבות והחוויות נמצאות בתוך המעגל של תורה ואמונה.  המעלה הזאת של 'לחיות ביהדות' מתגלית במיוחד בתנאים של צרה ומצוקה, ולא רק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם, ובמיוחד, במצוות שבין אדם לחברו.  מי שחי ביהדות מסוגל לנהל חיים של גמילות חסדים אפילו בתנאים הנוראים שהיו אז בשואה".

וכשהלוויה יצאה רגלית (וקלנועית) בשיירה ארוכה אל בית הקברות הישן של הקיבוץ, מול השמש השוקעת על עמק איילון, חשבתי לעצמי שבעצם המפעל שהכי קרוב בדורנו לפא"י – נחרב גם הוא, בדיוק לפני 11 שנים: גוש קטיף.  נכון, הוא לא הוקם על ידי התנועה הזאת, אבל גם בו היה איזה שילוב ערכי ואיכותי כזה של תורה ודרך ארץ, של יראת שמיים ושל מלאכה.  חבל על דאבדין.

4

ר' שמואל עמנואל נולד בשושן פורים תרפ"ז, לפני כמעט תשעים שנה, בהמבורג שבגרמניה (אלא איפה?) למשפחה של שמונה ילדים.  כשהנאצים עלו לשלטון המשפחה עברה להולנד, ואחרי כיבושה הסתתרה שם עד שאחד השכנים הלשין עליה.  הם נלקחו למחנות, שם הוא איבד את אביו, אחותו ושלושה מאחיו.  בסוף המלחמה גם אמו נספתה במסע ה"רכבת האבודה".

בספר המופלא 'יסופר לדור', שחיבר ר' שמואל יחד עם אחיו ר' יונה (האופטיקאי מרחוב המלך ג'ורג' בירושלים שראוי לטור בפני עצמו), הם גוללו את סיפורם בשואה.  הדבר המרכזי שבלט לאורך כל התלאות היה גבורת הרוח.  ההקפדה על קיום מצוות ולימוד תורה בכל תנאי: קידוש של ליל שבת במהלך מסע ברכבת הנאצים, ברכת המזון תוך כדי עבודה במחנה, תקיעת שופר חרישית והקמת סוכה בהיחבא, שמירת פירורי מזון בצד כדי לקיים סעודה מפסקת ואחריה תפילת 'כל נדרי'.

אחרי השואה האחים הקימו בהולנד את תנועת הנוער 'השלשלת', במטרה להחזיר ליהדותם מאות ילדים ובני נוער וכדי לחנכם לעלות לארץ, והם הקימו, כמובן, גם משפחות משלהם.  הנכד של ר' שמואל, עוז, עמד השבוע מול מיטתו וניסה לתאר את האבדה: "סבא, אני לא כותב עליך, אני כותב על החור שנפער לי בלב.  להספיד אותך אני לא ראוי ולא יכול, לדבר על עזרא ואולפנת הרב בהר״ן ושעלבים והשלשלת אני לא יודע.  אני רק רוצה לספר מי זה סבא שלי, בעיניים של נכד.

סבא שהמיץ שלו הכי מתוק.  סבא שתמיד מציע מעדן ועוגיות.  סבא שגם כשהוא חולה והנכד מגיע בזמן ארוחת ערב הוא דואג שלא יישאר רעב.  סבא שדואג לכולם.  סבא שלומד כל יום דף יומי.  שתפילות אצלו זה ברזל.  שברכת המזון שלו זה שיעור מוסר.  סבא שעל שולחן שבת שואל שאלות מתאימות לכל גיל.  סבא שלא צריך חידושים מהזוהר אלא קושיות מפשט רש״י.  סבא של אהבת תורה ויראת שמיים.  סבא שיש לו סיפורים על החזון אי"ש ור' שלוימה זלמן.  סבא שמתכתב עם תלמידי חכמים שצעירים ממנו ב‑40, 50 ואולי גם 60 שנה.  סבא של מסורת ושל חידוש.  סבא שמדבר על דוד יונה ז"ל ועל דוד אלחנן הי"ד בהערצה.  סבא שלא הייתה בו קנאה.  סבא שאוהב את ארץ ישראל והיא מחזירה לו אהבה וחיים.

סבא שמדבר על השואה וחי את הגאולה.  סבא שאוהב את החיים ומתגבר על כל המכשולים.  סבא שאהב את כל צאצאיו, ולא משנה אם הגעת עם מגבעת או עם קוקו תמיד תתקבל בברכה.  סבא שכל בניו לימודי ה׳.  סבא שיש לו חוש הומור.  סבא שכשהוא מתחיל לשיר כולם יודעים שהתחילו הכאבים.  סבא ששבועיים וחצי לפני פטירתו הגעתי לקבל ממנו ברכה ביום חתונתי והוא בירך אותי ושר לי: יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל, דוד מלך ישראל חי וקיים".

5

אז ר' שמואל עמנואל נפטר, ועיתון 'שערים' נסגר, ותנועת פא"י נעלמה.  מקווה שזה בסדר שלקחתי השבוע עמוד בעיתון אחר, ובזמן אחר, ובדור אחר, כדי להתגעגע.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

[עד כאן המאמר]

על מצבתו של ר' שמואל ז"ל, נכתב:

פ"נ

אבינו עטרת ראשנו

אוד מוצל מאש

ר' שמואל עמנואל ז"ל

בן החבר ר' מרדכי הי"ד

שיקם ועודד שרידי חרב

מצא נחמה בישוב הארץ

וקיים  בשמחה  מצוותיה

איש       חזון      ועשייה

למען    בוראו    האהבה

ממקימי שעלבים

עסק בתורה ומלאכתו באמונה

רב פעלים לחינוך ולחסד

ישר דרך ואוהב שלום

נולד בהמבורג

ט"ו באדר א' תרפ"ז

נלב"ע בשעלבים

שבת ב' באב תשע"ו

תנצב"ה

בניצב לה, מצבת זכרון להוריו ואחיו:

עדה המצבה הזאת

לאביו החבר רבי מרדכי

בן מוהר"ר אלחנן משה עמנואל

כ"ב שבט תש"ה

לאמו מרת חנה

בת החבר רבי יהושע גולדשמידט

א' אייר תש"ה

לאחיו אלחנן – ט"ו אדר תש"ה

לאחיו שלמה – ד' אייר תש"ה

לאחיו שלום – א' אדר תש"ה

לאחותו בתיה – ח' אדר תש"ה

שנספו במוראות השואה הי"ד

תנצב"ה

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר?

האם זה סוף ידוע מראש?  האם היו סימנים?  האם יכולנו למנוע את זה?  לעדן את זה?  לחסוך מעט את כאב יקירנו?  את הייסורים של עצמנו?

27 למרץ 2017

"נראה לי שזהו זה", אמר לי בעצב הטרמפיסט שלי; איש בן 77.  הצביע על תווי-פניו שהצטמקו, ואמר שגם את חגורת המכנסיים הוא נאלץ להדק יותר.  הגוף כחוש יותר, ואין לו תאבון.  עובד עבודת פיזית.  חרוץ.  מגיע לעבודה בגבעת שמואל, באוטובוס, מאשדוד.  25 שנה מאז עלה ארצה.  אותו מקום עבודה מזה 25 שנה.

15 למרץ 2017

אני פוגש את יצחק.  יהודי כבן 85.  חיוני.  יליד טבריה.  אביו יליד פולין.  מצד אמו, הוא דור שישי בארץ.  כחלק מעיסוקיו הוא משמש משגיח בבחינות מיצ"ב.  דובר ערבית.  לא זוכר איך הגענו לזה, אבל הוא מספר לי על בתי החולים המיסיונרים שהוקמו ב- 1860 ע"י הבריטים בטבריה, צפת, ירושלים, חברון; ושכל בוקר, בתחילת היום, קיבלו כלל החולים, כולל היהודים, שיחה מסיונרית מפי יהודי מומר.  בעליה של שנות ה- 30 הגיעו רופאים יהודים, מגרמניה, וכך צומצמה תלות היהודים בארץ ברופאים גוים (מעניין אם התכוון ל- "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים").

... ואני תוהה לעצמי על המרץ, הידע וחכמת החיים של האיש הזה, בגיל 85.  ברוך ה'.

"בין השנים 1933 ל-1939 עלו מגרמניה בלבד 1,173 רופאים. מאות המומחים שהגיעו ארצה הביאו למהפכה בשירות הרפואי בארץ" (מקור).

19 לפברואר 2017

אני "נתקל" לראשונה, ממש ב- "מקרה", ב- עזרא יכין.  יהודי כבן 89.  מרצה על קורות חייו, במיוחד כחבר לח"י.  יהודי בן 89 עומד כשעה וחצי (ומתלונן שהורו לו לקצר, ושהרצאה מלאה אורכה כשלוש שעות)... ומספר בלהט על הקרבות והמלחמות שהשתתף בהן.  הלוואי על כולנו, חיות שכזו, בגיל 89.  מדהים לחלוטין.

2 לינואר 2017

הולכת לעולמה חמותי היקרה, בגיל 73.

למרות שהייתה חולה במחלה... ניתן לומר שנקטפה מאתנו.

מרץ 2015

"זו פעם ראשונה שזה קורה לי"

יוני 2012

"אנחנו חיים על זמן שאול" (מחשבה של חיים ומוות)

אפריל 2012

מיומנו וחוויותיו של נהג שאטל (2)

דצמבר 2011

מיומנו וחוויותיו של נהג שאטל (1)

אוקטובר 2010

היא הייתה בת 29

יוני 2010

עציץ, חיים, והתחדשות (זכרונות)

נובמבר 2000

אני נפגש גם לני זוננפלד, בניו יורק... ובחדר המדרגות אני עד למפגש קצרצר בין לני לשכנתה.

שבת, 25 למרץ 2017

מזמן לא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו.

את הספר המעניין, החריג, והפרובוקטיבי "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר: סיפור חייה של דפנה מאיר", סיימתי לקרוא תוך שבוע.

ע"פ הלמ"ס לשנת 2013:

-         נפטרו בישראל 41,479 תושבים.

-    בכ- 2,460 מהפטירות (שהם כ- 5.9%), בכל הגילאים – נקבע שסיבת המוות אינה ידועה.  כלומר, שהרופא אינו יודע ממה מת האדם. כשהסימנים או הסימפטומים אינם מוגדרים, ושום מחלה לא נקבעה.

-         סיבת המוות השכיחה ביותר – סרטן, ואחריה מחלות לב.

-       סיבות מוות חיצוניות הן סיבות שאינן מחלות, וכוללות תאונות דרכים, תאונות אחרות, התאבדות, רצח וכדו'

-         עשר סיבות המוות השכיחות ביותר לשנת 2013 גרמו ל- 75% מכלל הפטירות באותה שנה.

אז איך החיים בישראל,  באמת?

במרץ 2016, מדינת ישראל הצטרפה למדינות המתקדמות בעולם והשיקה את הדוח הממשלתי הראשון בנושא: איך החיים באמת? הדוח, מספק תמונה שנתית ורחבה על מצב המשק, החברה והסביבה ומבט פנורמי של כלל התחומים שתורמים לאיכות החיים, ביניהם: איכות התעסוקה, ביטחון אישי, בריאות, דיור ותשתיות, חינוך השכלה וכישורים, מעורבות אזרחית וממשל, סביבה, רווחה אישית וחברתית ורמת חיים חומרית.

לקריאה נוספת (מרץ 2017):

-         ישראל בתחתית OECD במימון הציבורי לטיפול בקשישים סיעודיים

-         הכיסוי הסיעודי בבית הקשיש בארץ הוא מהנמוכים ב- OECD