ר' נחום מילר, 1858-1943

 ר' נחום מילר.  ח טבת תש"ד.  ליום השלושים לפטירתו (עיתון "הארץ", 6 לינואר 1944.  עמוד 3):

איש העמל השקט, בן למשפחת עמלים, רע וידיד לכל אדם הלך מאתנו זקן ושבע ימים.

חייו של ר' נחום מילר משולבים בכל אותה תקופה מופלאה של אנשי בראשית, שהגיעו לארץ לפני כ־60 שנה.

לא בין הביל"ויים היה, אבל ר' נחום מילר סמל אף הוא את רוחה של אותה קבוצה קטנה ועקשנית, עקבית ונאמנה, אשר שמה לה למטרה את בנין הארץ וההתקשרות לתעשיה.

עלה לארץ יחד עם אשתו מרת צביה מילר, אשה צדקנית גדולת לב ורגש, היתה קשורה ונאמנה לארץ כל ימיה ולותה אותו כמעט עד לשנותיו האחרונות. עם בואו לארץ התיישב בראשון לציון, עבד כפועל חרשת והרכיב את הבאר הראשונה שם.

לא איש הספר ואף לא איש הרוח היה, אלא איש המעשה, המרץ ויזמה.  בידעו כי חדוש התעשיה והמלאכה הם גם אחד מיסודות בנין הארץ היה למורה בביה"ס למלאכה הראשון של ניסים בכר, ששמש אח"כ יסוד לביה"ס למלאכה של כל ישראל חברים.  ב-1899 כשהחל בנין היקב בזכרון יעקב נשלח ע"י איק"א להרכיב את המכונות שם, ונשאר לגור שם.  כל אותן השנים לא שקט ולא נח, כי רוח המעשה והיצירה פעמה בו תמיד.  ברוח זו הגיע לחיפה, פתח שם את בית־המלאכה המכני העברי הראשון.  בחיפה נמצאו אז רק משפחות יהודיות מעטות ביניהן משפחת שטרקמט, מנהל איק"א, שבתאי לוי, גוט-לוין ויוסף ליפשיץ.  הוא בנה את ביתו ברחוב נצרת דוקא בתוך הגוש הערבי.  שם גם בנה את טחנת הקמח.  הוא האמין אמונה עמוקה, כי אין להקים ארץ בלי חקלאות ואין לקיים חקלאות בלי חרשת מורכבת.

אני הכרתי לראשונה את משפחת מילר בשנת 1910 בחיפה.  ביתם שימש אז מרכז לישוב היהודי וממנו נוצרו גם קשרי ידידות עם השכנים הערבים.  אמנם ב-1929 התנפלו השכנים על ביתו, שרפוהו באש וכמעט הרסו הכל.  נוסף לזאת גם הלשינו עליו ועל בניו שהם התנפלו על השכנים ראשונה.

זכורה לי פגישה אתו בסוף שנת 1929 כשהפגשתי את א' מילר (או כפי שהורגלנו לקרוא לו הדוד מילר) במסיבה עם אורחים מאנגליה, וכשהצגתיו לפניהם, בקש לשאול אותם אם אין הם מתבישים ללחוץ יד "רוצח".  כמה אירוניה ומרות היו בבטוי זה.

בזמן המלחמה העולמית הראשונה נפרדה המשפחה ור' נחום מילר נשאר בארץ ושמש מוכתר היהודים בחיפה, מלאכה לא קלה בזמן התורכים. בכל אותן השנים עשה הרבה לטובת היהודים ואף היה ערב וישב אסור למענם.

לא איש ספרים היה, אולם בכל כחו עשה למען תת לבניו התפתחות והשתלמות, ואף כאן ברוח המעשה.  שני בניו נעשו מהנדסים, הממשיכים בעבודה וביצירה עד היום הזה.  אף נכדיו הלכו בדרכיו וזכה אף לנין.

ידיד האדם אמתי היה, ידיד נאמן עד רגעיו האחרונים.  לכל אשר יכול היה להטיב היטיב, ורבים זכו מרוחו הטובה ומנדיבות לבו.

בשנים האחרונות עמל וטרח להביא לארץ את אחותו מלנינגראד, אשה זקנה—באה בימים, וכמה סבל בראותו שלא יכלה להקלט בארץ זו.

כל ימי זקנתו הרגיש את עצמו כצעיר בין הצעירים.  צעיר היה ברוחו וברצון המעשה שבו.

בחדשי חייו האחרונים סבל יסורים קשים ובכל זאת היה מתגבר על מכאוביו.  ימים מעטים לפני מותו בשעת בקורי אצלו שאל על מהלך המלחמה ברוסיה.  מה בחזית איטליה? מה החליטו בטהראן? הגרמו ההפצצות האחרונות נזקים בגרמניה? ומה יהיה עם אחינו היהודים.  מלא דאגה וחרדה הוא לגורל עמו.

איש אמת היה בחייו, איש מעשים ופעלים, איש נאמן לארצו ולעובדים בה.  תמיד פעמה בו רוח העבודה והמעשה ורגשי הערכה וחבה לחיי הזולת.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

כסלו תש"ד

חיים פיינברג

(מ.)