יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

טליפון; טליגרף



"שתי מכונות שהמציאו החכמים במאה הי"ט.  הטליגרף הוא מכונת הכתיבה במרחק, והטליפון הוא מכונה להשמיע הקול במרחק.  שניהם נוסדו באמצעות האלקטרי המאגנטי אשר כחו הנפלא נעלם מאתנו...
בברייתא אמרו: שְׁלֹשָׁה - קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.  וְאֵלּוּ הֵן: קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה, וְקוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, וְקוֹל נְשָׁמָה בְשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאָה מִן הַגּוּף (מסכת יומא כ׳ ב').  ודרשו הפסוק באיוב ל"ח כ"ה: מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת.  הַרְבֵּה קוֹלוֹת בָּרָאתִי בָּעָבִים, וְכָל קוֹל וְקוֹל בָּרָאתִי לוֹ שְׁבִיל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנֵי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְׁבִיל אֶחָד וכו' (מסכת בבא בתרא ט"ז א').  על יסודו האלה המציא עדיסון את הטליפון, ומארקוני המציא את הטליגרף האוירי.  ולפלא היא כי בשאלת ר׳ דוד אופנהיים, הרב דפראג, בט״ו בשבט תפ״ב (1722) לגיסו ר׳ יעקב רישר בענין הדבור למרחוק בשבת מפני איסור תחומין, אומר: ״וביחוד ע״י כלים המיוחדים לדבור ומשמיעים קול על כמה וכמה מילין בריחוק מקום יכול אדם לדבר עם חבירו.  דבר זה יהיה אסור לדבר עמו בשבת, ומעולם לא שמענו שום פוצה פה לפקפק בנידון זה״ (שבות יעקב חלק שלישי, דפוס מיץ 1789.  שאלה ל"א, דף י"ד עמוד ב').  וכפי הידוע אצל חכמי האומות, נעשה הטליפון למשחק של ילדים לא קודם משגת 1831, ועדיסון עשה אותו לשימוש קבוע רק בשנת 1877 (עי' Encyc. Brit ערך Telephone)".

מתוך "אוצר ישראל", בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין.  חלק חמישי עמוד 23-24... עם שינויים, כאשר העתקתי ציטוטים ממקורם, כפי שמופיעים במקומם.

המקור הנ"ל, מספר "שבות יעקב"



יום שלישי, 2 בדצמבר 2014

לנקוש בדלת, להקיש או לדפוק?



לאחרונה ראיתי את השלט הזה:

 
          נראה ש- "לִנְקֹשׁ" הוא שם הפועל בבנין קל (לא ממש מבין בבניינים).

שיטוט קצר ומהיר בפורומים למיניהם, לא שכנע אותי האם "לנקוש בדלת" זהו ניסוח דקדוקי מדוייק, או לא... והאם זהו ביטוי נכון ומקובל, בעברית הישראלית המדוברת של היום.

ראו:
-         איך אומרים לנקוש או להקיש? (פורום השפה העברית, ב- תפוז)
-         איך דופקים בדלת (פורום השפה העברית, ב- נענע)

באתר האקדמיה ללשון העברית, לא מצאתי את מבוקשי, ושלחתי שאלה למומחי האקדמיה.  תשובתם:

בלשון חכמים מקובלות שתי הצורות במשמע של 'הכאה' 'לנקוש' ו'להקיש' ואפשר להשתמש בשתיהן.  ואולם נראה כי בעברית החדשה גברה מעט הצורה להקיש על הצורה לנקוש.  לסיכום, שתי הדרכים נכונות.

בזמן שהמתנתי לתשובת האקדמיה, שאלתי גם לדעתו של ד"ר יצחק הילמן (עורך לשוני ומרצה ללשון באוני' בר-אילן ובמכללת "אחוה"), שאמר שהן "לנקוש בדלת" והן "להקיש בדלת" הן צורות נכונות, אולם "להקיש בדלת" זו צורה מקובלת יותר בלשון ימינו.

דוגמא אחת ל- "לשון חכמים", ראו משנה מסכת כלים, פרק י"א משנה ב':
כָּל כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָמֵא, חוּץ מִן הַדֶּלֶת, וּמִן הַנֶּגֶר, וּמִן הַמַּנְעוּל, וְהַפּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר, וְהַצִּיר, וְהַקּוֹרָה, וְהַצִּינּוֹר, שֶׁנַּעֲשׂוּ לַקַּרְקַע.

מפרש "תפארת ישראל", יכין:
והקורה - ... ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס, והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו, או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס, מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב א'].

מסכת פסחים, דף קי"ב ע"א:
"תנו רבנן, שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים ואל תכנס לביתך פתאום כל שכן לבית חבירך ואל תמנע מנעלים מרגליך השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו".

בין לבין... מצאתי באתר האקדמיה את המילה "מַרְתּוֹק" (ראו בתחתית העמוד):
מרתוק הוא התקן הקבוע בדלת הכניסה לבית ומשמש להקשה.  המילה מרתוק שקולה במשקלן של מילים כמו מַרְעוֹם ומַהֲלוֹם (שוקר חשמלי).  שורש המילה רת"ק נבחר על פי משמעותו של הפועל הִרְתִּיק מלשון חז"ל שמשמעותו הכה, נקש, כגון במשל המובא בתלמוד על "אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא וְהִרְתִיק עַל פִּתְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ" (ברכות א, א).  המונח מרתוק נקבע במילון למונחי נגרות הבניין של האקדמיה משנת תשל"א (1971).
(את המקור המנוקד, הנ"ל, בתלמוד הירושלמי, מצאתי כאן)

העיסוק בנושא הנ"ל הזכיר לי את ד"ר אבשלום קור, בפינתו "באופן מילולי" (בגל"צ).

בתכנית מיום 24.11.2014, ב' בכסלו תשע"ה.  הסביר ד"ר קור את פירוש המילה "התנקשות"; התשובה היא: "התנקשות" פירושה ניסיון לרצח.  ד"ר קור פתח את דבריו במשפט: "הערבי הירושלמי שירה, מטווח אפס, אל יהודה גליק, העמיד בפניי העיתונאים גם סוגיה לשונית...".  להאזנה (אתר iCast).

"באופן מילולי: סיור יומי בנופי העברית לתקופותיה בתנ"ך, במשנה, בעברית המדוברת ובלשונם של העולים לארץ ישראל, וכן השוואת שמות ישובים ללשון האחות, הערבית. הפינה מלווה בקטעי נאומים וראיונות ששודרו בתוכניות גל"צ ובקטעי שירים עבריים המרחיבים את הנושא ומשמחים כל לב".

תיזמון, תיקון, והשגחה פרטית



במהלך העיסוי, שוחחתי עם המטפלת המצויינת, על תפקיד האדם.  בקטנה.

על כך שלכל אחד יש כישורים ותפקיד, והכל משפיע על הכל.  המטפלת אמרה שאולי הייתה רוצה "לתקן את העולם" כמוני, אבל לה יש את הנישה שלה, בטיפול... וחיזקנו אחד את שני, כל אחד במשימתו הוא ובכלים העומדים לרשותו.

אמרתי לה, שזה בדיוק העניין... וטוב שלכל אחד יש כישורים אישיים וייחודיים.  לדוגמא, הכישרון שלה – לטפל בי – מבריא ומחזק אותי... ונותן לי כח להמשיך ולעשות את מה שאני עושה; ככה שהיא גם כן שותפה למשימות החיים שלי, והרבה ממה שאני עושה, זה בזכותה, ברוך ה'.

והנה, יצאתי מהטיפול בתזמון שיצאתי, נכנסתי לרכב, ובחרתי לנסוע בדרך מסויימת, הביתה, מאשר דרך אחרת...; כחצי ק"מ משם, ואני בתוך עומס תנועה, בתוך הישוב, אני רואה נהגת מנופפת ומסמנת לכיווני, שהיא צריכה עזרה.  אני מאט, ועוצר לידה ומתעניין במה אוכל לעזור (בינתיים מכל הכיוונים נהגים עצבניים צופרים).  היא מראה לי את הנייד שלה עם אפליקציית Waze, ואומרת שהלכה קצת לאיבוד, בדרכה ל- יהוד.  אמרתי שאני לא כ"כ מבין בטכנולוגיה... אבל שתיסע אחריי... נצא מהישוב לדרך ראשית יותר... ואכוון אותה, בקו ישיר יותר, לעבר היעד.  ראו המפה להלן, הכוכב האדום מציין את מקום המפגש הראשוני... והקו האדום את מסלול הנסיעה, שבחציו היא נסעה אחריי, ובנקודה מסויימת אמרתי לה פשוט לנסוע ישר עד קצה הכביש, ושם ימינה, לעבר היעד;  אולי שם תשאל עוד מישהו, או ששם כבר תסתנכרן על המסלול.

 
והנה... תוך כדי נסיעה, וכשהיא אחריי... ובסיטואציה ממש נדירה, אני רואה לפניי רכב מאט, עם 4 אורות מהבהבים, מימין; אני מאט, פותח החלון, והנהג אומר לי שנראה שאיבד את דרכו... והוא צריך להגיע לכביש 471 לכיוון כביש 6 צפון, לכיוון חיפה.  אני אומר "אין בעיה.  סע אחריי".  ראה מפה, כנ"ל:

 
אני נוסע קדימה לאט, מסתכל במראות, ומקווה ששני הרכבים יסתדרו ויצליחו לעקוב אחריי עוד כמה מאות מטרים, לקראת היציאה מהישוב ולכיוון דרך המלך.

בשלב מסויים אני עוצר... ומסמן לנהג להמשיך ישר עד הסוף, וברמזור האחרון, שמאלה, לכביש 471 (מזרח)... בתקווה שהשילוט לא יטעה, והנהג ימצא דרכו לעבר כביש 6 צפון.

... את הנהגת אני "לוקח" איתי ימינה, ובהמשך... כשאני פונה שמאלה... אני מורה לה להמשיך ישר עד הסוף, כנ"ל... גם כן בתקווה שתמצא דרכה בהמשך.

למרות כל ההסברים, מצפוני קצת מציק לי, שלא יכולתי לסייע לשני הנהגים באופן טוב יותר... ולקרבם ביתר קלות לכיוון יעדם.

... עם המטפלת דיברתי גם שצריך מודעות, פתיחות ורצון לעזור.
אמרתי לה, שאני "שונא" את אלו שאומרים לי מידי פעם: "אתה לא יכול לשנות את העולם!"... אז זהו, שאני כן!!! וגם אתה יכול לשנות העולם, ולקדם אותו להיות מקום טוב יותר, בריא יותר, ידידותי יותר.  זה לא בא ברגע אחד, וזה לא קורה בפעולה אחת.  זה פרוייקט הדורש התמדה.  צריך רק להיות פתוח לזהות הזדמנות, גדולה או קטנה... ואז, להרים את הכפפה.  זה הכל.

... וככה יצא שיצאתי מהטיפול מחוזק ומלא אנרגיות טובות... ותוך כדי מחשבות על "תיקון עולם" זימן לי הבורא יתברך שמו... לעזור לשני אנשים.  ברוך ה'.

רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות (מדרש בראשית רבה).

"את מכלול המצוות כולו אפשר לדמות לתווי הנגינה של סימפוניה, אשר כל אדם נוטל חלק בביצועה; כל אדם בעולם הוא כאחד הנגנים בתזמורת, שתפקידו להצטרף בזמן המתאים ובאופן המתאים, ולבצע את תווי הנגינה שמוטל עליו לנגן.  בעשותו כן הריהו משתתף, עם התזמורת כולה, בהשלמת המכלול" (מתוך ספר "שלושה עשר עלי השושנה", מאת הרב עדין אבן-ישראל.  ירושלים תשנ"ח עמ' 286)


לקריאה נוספת: