בספרו "אגרות ארץ ישראל", מביא אברהם יערי שתי אגרות של
יחיאל מיכל פינס מירושלים; דצמבר 1878, בהן הוא מתאר את התנאים/הקשיים בקניית קרקעות בארץ, בימים ההם
(עמודים 442-449). להלן, שלוש פסקאות:
"...
כשבוע שלם עברתי על פני הרים וגאיות ובאתי למקום אחד אשר שמו "דזינדאס".
המקום קרוב ללוד כעשרה רגעים, ארץ מישור ונחלי
מים, אדמה טובה ופוריה מאד מאד, יש בה עצים וירקות, וחטיה הם היפים שבכל ארץ ישראל.
מדתו כארבעה אלף דונמים... והנה המקום
שייך לממשלה, אבל בעלי זרוע מן הנוצרים היונים והישמעאלים החזיקו בו בגזל, והממשלה
מדיינה עמהם לדחותם מעל הנחלה ולהוציא בלעם מפיהם... ואם תגבר יד הממשלה ותאמר
למכרהו, אז אודיע לכם ע"י תלגרף...
...
ידעתי, אדונים נכבדים, כי לפלא יהיה בעיניכם שלא הודעתי לכם מכל המקומות האלה דבר ברור
בדבר המחיר ותנאי הקנין, ורק ערכים והשערות אתם שומעים ממני ולא דבר קצוב. אבל ידעתי כי תחדלו להתפלא אחרי שיודעו לכם אל נכון סדרי הארץ
הזאת ביחס אל מקח וממכר. בארצות אירופה מי
שיש לו נחלה למכר, אדון הוא על נחלתו, בל שטרותיו וזכויותיו נעשים בבית המשפט או אצל
נוטריום על הצד היותר טוב בלי שום ערעור. ואם
יבואו המוכר והקונה אל עמק השוה, אז ילכו יחד אצל נוטריום וימכר המוכר את נחלתו והכל
שריר וקיים. כן גם באירופה האנשים בכלל בעלי
אמון המה. ויוכל הקונה להתפשר עם המוכר בדבר
המקח ויאמר לו כי צריך הוא להמתין עוד זמן מה כדי לקבל רשות וקיום מצד משלחו, המוכר
ממתין עד הזמן אשר יקציב לו הקונה ואינו חוזר בו מדבורו אח״כ. ואולם לא כך היא המדה בארץ הזו, פה אין לך אדם שיהיה
בטוח בנחלתו, כי כל בעלי הנכסים כמעט יש עליהם ערעורים מצד הממשלה ומצד אחרים, ואי
אפשר לגמור פה שום קנין בלתי אם יקבלו שרי בית המשפט שוחד, ואז יבטלו את כל הערעורים
ויתנו ביד הקונה שטרות ברורים. ממוצא הדברים
האלה תראו, כי הענינים פה מסובכים מאד, ואם ירצה איש לקנות נחלה, עליו למהר מעשהו לגמר
עם המוכר ועם שרי בית המשפט כאחד, ולמהר לקבל את השטרות לבלי יתעוררו עליו ערעורים
מצד אחר. כן רוב המוכרים פה בעלי ערמה ומרמה
המה, מלאים שקר וכזב, ואם יגמרו עמם היום במחיר זה, למחר יחזרו בהם וידרשו על אחת שבע...
...
בדבר המכתבים של הליטינאנט קאנדער... הראיה שהוא מביא מבני שפר-עמר (שפרעם (ומידע נוסף)) איננה
מיוסדת על אדני האמת, היהודים אשר בשפר-עמר לא נתישבו שמה לפני שלשים שנה כאשר הוא
אומר, כי אם אדרבה המה ישבו על האדמה מימים קדמונים מיום גלות ישראל מעל אדמתם. והמה ילידי הארץ ההיא, והסבה אשר נדדו מעל נחלתם
היא, מפני שכבדה עליהם יד הממשלה במעשרותיה, וסבה זו מעשים בכל יום היא, אשר גם
הפלחים הערביים מניחים שדותיהם כשהם זרועים ויברחו להם. וכמה וכמה כפרים חרבו באפן זה, ועוד יתרה היתה לבני
שפר-עמר, כי השכנים הרעים, מן הנוצרים אשר שמה, נגעו בנחלתם והציקו להם עד כי הוכרחו
למכר להם את נחלותיהם. לא כן אמנם אם
יצליח ה' חפצנו בידינו לקחת את האנשים הללו תחת צל מחסה הקונסול הבריטי ולהושיבם
את הנחלה אשר אנחנו נקנה בעצמנו, אז אין ספק בידי כי יצליחו אי"ה ויעלו
מעלה"...
לקריאה נוספת:
-
גשר ג'ינדאס = גשר לוד
כ- 100 שנה לאחר מכן,
(ע"פ
וויקיפדיה) הייתה, פליאה אלבק (1937-2005), במשך 24 שנים, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות
המדינה. בעיקר תחת ממשלות הליכוד בשנים
1977–1992, עסקה במעמד המשפטי של ההתנחלויות ושל השטח שעליו הוקמו. בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניין אלון מורה
לפיה נאסר להפקיע קרקעות פרטיות לצורכי התנחלות, הגדירה אלבק את המנגנון המשפטי שאיפשר
להכריז על קרקע כאדמת מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. לצורך פעילותה אף סיירה רבות בשטח, גם באמצעות מסוקים.
לימים התגאתה בכך שכל פעולותיה עמדו במבחן
בג"ץ. אף על פי כן ספגה ביקורת רבה מחוגי
השמאל, שראו בפעילותה דוגמה לאופן שבו מצדיק המנגנון הבירוקרטי והמשפטי פגיעה בזכויות
אדם. מנגד ספגה ביקורת גם מהצד הימני על התנגדותה
העיקשת להפקעת קרקעות מאנשים פרטיים.
למרות ההשקפה הניצית שיוחסה לה, הביעה דעתה
בשנותיה האחרונות בריאיון לעיתון הארץ כי בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות ולמתנחלים
אין זכות קניין על בתיהם על פי המשפט הבינלאומי הפומבי. באותו ראיון אמרה כי:
"התפקיד
שהיה לי בעניין ההתנחלויות היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמת מדינה
ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד
דיבר אל לבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי
הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה.
(...) יש למעלה ממאה יישובים שבנויים על חוות הדעת שלי. תמיד כשבאתי לבקר בהם, הרגשתי שהם כמו ילדים שלי".
לקריאה נוספת:
-
הולכים לעיבוד: מורה נבוכים לקרקע בשטחים
(יולי 2012)
-
מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון (וויקיפדיה)
-
רק חצי מהתחלות הבנייה הן על קרקע של המדינה
(מרץ 2014)
ב- 1992... כ- 114 שנה לאחר הדו"ח
של יחיאל מיכל פינס... רכש, יהודי בשם מאיר ברכפלד, קרקעות מערבים (באופן חוקי
ומסודר, שאפילו בשמאל מודים שהכל כשר, ואין על הקרקעות הללו שום ערעור)... ובנה את
"אחוזת ברכפלד", שהיא כיום השכונה הצפונית של העיר מודיעין-עילית. ר' מאיר ברכפלד ז"ל, השקיע בכלל הפרוייקטים
שלו כ- 100 מיליון דולר, ע"פ גלובס...
איפה הם אנשי החוק, הצדק, האמת והיושר (אנשים פרטיים וארגונים), עם הלב
והמסורת היהודית, כאברהם אבינו? לאן כולם
נעלמו? דרושים לעם היהודי אנשים כמו פליאה אלבק, ז"ל?
ארבעת הישובים היהודיים הגדולים,
ביהודה ושומרון הם (ע"פ נתוני הלמ"ס, לשנת 2013):
1. מודיעין-עילית,
שהוקמה ב- 1990. ב- 2008 הוכרזה בעיר. בשנת 2013 התגוררו בה כ- 60,000 תושבים... והיא
היישוב הישראלי הגדול ביותר ביהודה ושומרון, וצפיפות אוכלוסיה של 12,652 תושבים לקמ"ר.
2. ביתר עילית, עם כ- 45,000 תושבים, וצפיפות אוכלוסיה של 11,317 תושבים לקמ"ר.
3. מעלה אדומים, עם כ- 37,000 תושבים, וצפיפות אוכלוסיה של 755 תושבים לקמ"ר.
שמתם פעם לב, שמפת תכנית החלוקה, ושטחי
הארץ שהיו מיועדים למדינה היהודית... דומים למפה שהייתה על הקופסא הכחולה של הקרן הקיימת לישראל, והקרקעות שנרכשו ע"י הקרן?
נראה, לכאורה, שהאו"ם והעמים, בעת ההיא, התייחסו ברצינות
מירבית לקרקעות שהיו אז בבעלות יהודית ואחרים, באזורי הארץ השונים... והארץ חולקה תוך שמירה מקסימאלית על זכויות בעלי קרקעות אלו. מעניין מאוד, שעדיין
לא מצאתי, מאמר כלשהו שיראה זיקה ברורה בין הבעלות על האדמות היהודיות וההחלטה לקביעת
המפה וגבולות החלוקה, כפי שנקבעה. יתכן בהחלט, כפי שכתב על כך זאב גלילי, ש- "בלעדי חנקין ויתר גואלי האדמה לא הייתה קמה המדינה" (לקריאה נוספת, ראה ערך וויקיפדיה גאולת קרקע).
