חינוך יהודי בטורונטו - קנדה

במשעולי החינוך התורני בתפוצות

חינוך יהודי בטורונטו - קנדה

(בשדה חמ"ד, כרך ה׳ תשכ״א, חוברת ח׳, עמודים 469-472)

אפרים יונאי, טורונטו

בטורונטו חיים כ-85.000 יהודים בתוך אוכלוסיה שלמעלה ממיליון נפש.  זו קהלה ערה ותוססת עם מוסדות ציבור ובתי-כנסת מפוארים, ואולי זו אחת הקהילות הערות ביותר מבחינת חיי ציבור יהודיים בגולה.  אגב גם ראש העיר הוא יהודי, אבל על הקהילה אספר אולי בהזדמנות אחרת.

מספר הילדים והנוער בגיל חינוך 19-5 ז. א. מגיל הגן עד כתה י"ג הוא, בערך 14.000 כ"י.  מהם קשורים לחינוך יהודי על כל סוגיו קרוב ל-10.000.  יש להניח שגם יתר בני הנוער קיבלו חינוך יהודי כל שהוא בטרם הגיעם לגיל 19, אבל הפסיקו את לימודיהם היהודיים בגיל הבר-מצווה.  מכאן יוצא שאחוז הילדים היהודיים שקיבלו או מקבלים במשך הזמן חינוך יהודי כל שהוא, מגיע ל- 90% וזה הרבה לגבי יתר קהילות הקונטיננט הזה.

קיימים כאן כעת 33 בתי ספר יהודיים וישיבה אחת המסונפים ללשכת החינוך היהודי בטורונטו, מהם 5 בתי ספר יומיים והיתר בתי-ספר ערב או בתי-ספר ליום ראשון.

חלוקת התלמידים בין המוסדות היא בערך דלקמן: בתי ספר יומיים 2,000 ת', בתי ספר של יום ראשון 1,800 ת'.  יתר התלמידים לומדים בין 4-2 ימים בשבוע.

כל ילד מקבל לפחות שלוש שנים חינוך יהודי בצורה זו או אחרת ובבית-הספר היומי העברי — בו אנו מלמדים — לומדים כיום כבר 10 שנים.  — אלה הם תלמידי כתה י' בתיכון היומי הלומדים בו מגיל הגן.  ברור שרוב בתי הספר היהודיים אינם עבריים ושפת ההוראה בהם היא אנגלית או אידיש.  החינוך בקנדה הוא חינם עד גמר בית הספר התיכון, ואין הממשלה תומכת בבתי-הספר היהודיים.  יש אם כן משום קרבן נכבד להורים רבים, אם הם שולחים את בניהם ובנותיהם לבית ספר יהודי, בו עליהם לשלם בין 400-350 דולר לשנה עבור כל ילד.  איני רוצה לעמוד כאן על המניעים האמיתיים מדוע הורים רבים שולחים את ילדם לבית ספר יהודי או עברי יומי, אבל אחד הגורמים הוא ודאי ההתעוררות בחיי הציבור מאז תקומת ישראל בארצו וכן שייך משלוח ילד לבית ספר עברי „לטון הטוב” במקום, הן בעיני בני-בריתנו והן בעיני הנכרים בתוכם יושבים היהודים.

עד כה אין כאן בית-ספר קהלתי אלא בתי הספר קשורים לרוב לבית-כנסת מסויים, וכמספר בתי הכנסת לזרמיהם, כן מספר הזרמים החינוכיים כגון אורטודוכסי, קונסרבטיבי-שמרני וכד'.

דבר מיוחד לטורונטו — ואולי זה דבר יחיד במינו בקונטיננט — הוא כי בתי-הספר מסונפים ללשכת החינוך היהודי.  לשכה זאת ממלאה תפקידים אחדים חיוביים מאוד.  היא קובעת את דרגת המורים ומפקחת על בתי הספר.  כך מובטח המורה בפני אונאה והוא מוגן במידה רבה.  אין הלשכה מתערבת בתכנית הלימודים בבתי הספר אבל יש לה תביעות מינימום, כגון נדרש כל בית-ספר, המקבל תמיכה ופיקוח, לקיים לימודיו בתנ"ך היסטוריה של עמנו וזיקה חיובית כל שהיא ללאומיות היהודית.  בית ספר שאינו מקיים תנאים אלה אינו זוכה לתמיכה, ומובן שבית ספר יהודי קומוניסטי או זרם קיצוני אחר אינו נתמך ואינו מסונף ללשכה.  אמנם מבקרים המפקחים בבתי הספר, אבל אינם מתערבים בשום דבר בענייני בית הספר.  הלשכה מקיימת סמינריונים למורים, אחת לחודש, וחובה על כל מורה להשתתף.  דרגת המשכורת היא אחידה לגננת, למורה ביסודי ובתיכון ולמורה במדרשה.  שינויי הדרגה תלויים בוותק בלבד.  כ"כ מקיימת הלשכה מדרשה למורים, ותלמיד לומד בה 11 שעות לשבוע בערב במשך ארבע שנים.

נמנע אני כיום מלהעריך את עבודת הלשכה ואני מסתפק בהרצאת העובדות בלבד.  אציין רק פרט אחד — אחד המפקחים מטעם הלשכה הוא מחנך ותיק שפעל שנים רבות בשדה החינוך הדתי בארץ ישראל ומאמריו המאלפים מתפרסמים מדי פעם בפעם ב„החינוך”.

וכעת קצת על בית-הספר בו אנו מלמדים.  שם בית הספר „תלמודי תורה מאוחדים בטורונטו”.  אין השם „תלמוד-תורה” צריך להעלות בפנינו את המושג המסורתי המקובל בשם זה, כי בית הספר הזה רחוק מרחק עצום ממה שהירגלנו באירופה או בארץ לראות במוסד בשם כזה, אבל היות ועניין זה שייך כבר להערכת המוסד נשאיר את הדבר להמשך מאמרי.  באנו הנה עפ"י הזמנה מיוחדת מצד המוסד ולשכת החינוך היהודי, ועפ"י בקשת אנשי המקום נשלחנו ע"י המחלקה לחינוך תורני בגולה.  אני מקדים ומציין פרט זה להבנת מערכת היחסים בין השליחים לבין אנשי המקום, דבר שעליו אעמוד בהמשך דברי.  בית-ספר זה הוא הגדול בעיר, ונדמה לי מן הגדולים בגולה בכלל.  לומדים כאן ילדים מגן הילדים ולע"ע עד כתה י', ואם ירצה ה' ימשיכו בתשכ"ג לכתה י"א וכן הלאה, עד שיושלם המוסד עד כתה י"ג.

הייתי מחלק את המוסד לשלבים הבאים: א) גן הילדים.  ב) כתות א'-ו'.   ג) כתות ז'-ט'.  שלב שזה נקרא כאן Junior High School והשלב האחרון מכתה י' עד י"ג הנקרא Senior High School.

יש בבית הספר שני מדורים — העברי והאנגלי אבל אין החלוקה  50%-50%, כי אם זה שונה בכתות השונות — בממוצע זה יהיה אולי 60% למדור האנגלי ועד 40% במדור העברי.

סדר היום בתיכון, בו אני מלמד, הוא כדלקמן: לומדים משעה 8.30 עד 11.10 4 שיעורים בלי הפסקה — כל שיעור 40 דקה.  כעת ישנה הפסקה 11.25-11.10 ואחר כך השיעורים נמשכים שוב בלי הפסקה עד שעה 12.45 — שני שיעורים של 40 דקה.  משעה 12.45 עד 1.30 הפסקת ארוחת הצהרים — ישנו חדר אוכל גדול ומשוכלל מאוד והארוחות הן טובות.  רוב הילדים אוכלים שם, לפי רצונם.  אפשר במקום ארוחה לקבל מיץ או חלב וזה כמובן עולה פחות.  משעה 1.30 עד 4.15 שוב נמשכים השיעורים ללא הפסקה — 4 שיעורים של 40 דקה כ"א.

ברור איפוא שילדי התיכון לומדים 10 שיעורים ליום, מהם 4 בעברית והיתר באנגלית.  וזה 5 ימים בשבוע מיום ב' עד יום ו'.  עומס עצום זה הוא כמובן „לוחץ” על התלמידים ומכיוון שאין הילדים יכולים לעמוד בזה זמן רב, נפגע מזה המדור העברי ומתח הלימודים הולך ויורד בלימודים עבריים במידה והכתה גבוהה יותר — הסיבה היא ברורה, התלמיד עולה לכתה גבוהה יותר לפי הישגיו וציוניו במדור האנגלי וכאן עליו להצליח כדי לקבל תעודת גמר טובה, ובית הספר מכין אותו לקראת חייו בקנדה ולכן „בעצם אפשר לוותר בכלל על העברית”, לכן הירידה במתח הלימודים העבריים בכתות גבוהות דווקא.  הנהלת בית הספר אינה עושה כל מאמץ להסביר לילדים את ערך הלימודים העבריים.  המנהלים בעצמם אמרו לנו בבואנו כי אין „הנמקה” ללימודים עבריים בקנדה והתלמידים יודעים זאת יפה — ומה כי נלין עליהם.  די אם אביא כאן 2 „הסברים” ללימוד העברית, כדי שנבין מדוע אין התלהבות ללימודים העבריים.   אמרה מורה בכתת יסוד באסיפת הורים, שכדאי שהילד ילמד עברית, כי אם פעם יטייל לישראל יוכל לקנות גזוז בלי להזדקק למתורגמן — והסבר שני קיבלתי מאחד מראשי המוסד — ברצוני שבני ילמד עברית למען ידע לקרוא את היצירות של היהודים כפי שלמדתי יוונית כדי לקרוא את הומרוס במקור.  אין זכר לחינוך ציוני או לפחות „שהלשון העברית היא לשון עמנו”.  אין חינוך לאחדות ישראל ואולי „הלשון העברית תאחד אותנו”, כך מנסים אנחנו הישראלים „להכניס” לפחות.

מובן מאליו שהעברית נדחקת לאט לאט בכתות הגבוהות, ומכיוון שאין לילד כל הזדמנות, מחוץ לבית הספר (4 שיעורים של 40 דקות) לדבר עברית או לראות ספר עברי, עומדים אנו בפני חידה שילדי כתות גבוהות אחרי שנים רבות כל כך של לימוד אינם יכולים לדבר ברהיטות באותה מדה שיודעים זאת בכתות נמוכות יותר, ששם עדיין אין עומס כזה של לימודים ומקצועות.

בכתה י' לומדים התלמידים כל המקצועות הנהוגים בתיכון בארץ, ונוסף לזה המקצועות העבריים, ועוד לטינית ועוד גרמנית — כן גם לגרמנית יש מעמד בבית-ספר עברי יומי בגולה זאת — השפה הגרמנית „חשובה” לכמה מדעים, מובן שההצלחה בבחינה בגרמנית חשובה אז יותר מאשר בעברית.

כעת אביא דוגמא של תכנית הלימודים העבריים בתיכון.  לקחתי כתה ט' כי בה ישנו מספר השיעורים המכסימלי בעברית — השיעורים הם כמובן עברית בעברית ואם כי מורים מקומיים מגניבים אנגלית, הרי מאתנו הישראליים אין התלמידים שומעים אנגלית.  בס"ה יש לכתה 21 שיעורים עבריים של 40 דקה כ"א, החלוקה למקצועות היא כדלקמן: תורה — 4 שיעורים;  נ"ך — 4 שיעורים;    תלמוד — 4 שיעורים;  תפלה — 1 שיעור;  דינים — 1 שיעור;  דקדוק — 1 שיעור;  היסטוריה — 3 שיעורים;  ספרות — 2 שיעורים;  חיבור — 1 שיעור.   זו בערך גם תכנית יתר הכתות בתיכון ואין בין כתות בנים לכתות בנות.  ואם עדיין לא הצליחו להסביר לתלמידים את טעם לימוד העברית, הרי לגבי לימוד גמרא בכתת הבנות הדבר בלתי מובן לחלוטין ואתה תוהה מדוע משחיתים רצונם של ילדים טובים ומקלקלים תיאבונם לעברית ע"י תכנית בלתי מתאימה ועמוסה מדי.  בכתות היסוד לומדים הילדים איכשהוא ברצון.  העניין הוא חדש ועצם החידוש בשפה העברית מושך את הילד.  אוצר המלים העבריות, שהוא כולו מספרי הקודש, מספיק לילד הקטן בהחלט כדי להתבטא במקצת בעברית, אבל בהגיעו לכתות גבוהות אין העברית, שלמד עד כה, מספיקה לו — הוא אינו מסוגל לבטא את הגיגות לבו, וכמעט ואינו מוסיף מלים חדשות מחיי היום יום ונוצרת מעין פסיכוזה של חוסר יכולת לדבר — באמת לא ניתנו לו כלים מספיקים כדי התבטאות מלאה.  תוך גמגום וחיפוש מלים מתאימות פונה אלי התלמיד בשאלה הפרטית, אבל המלים הדרושות לו כעת אינן בכלל באמתחתו ואז הוא מפנה לי מבוייש את גבו ואומר Oh, never mind.  ומאתנו, מן המורים העבריים, נלקחה האפשרות לבוא במגע של הבנה עם הילד.  אם גם מצאנו את הדרך אל לבו של הילד, הרי רחוק היום בו יוכל הוא להבין אותנו הבנה מלאה.   בבואנו להסביר לו עניין רעיוני או כאשר נדבר על בעיה חשובה בתחום החברה והעם היהודיים.  אבל בעניין זה לא רק חוסר הבנה לשונית-מילולית בעוכרי הילד, אלא ובעיקר חינוך ממושך לחוסר חשיבה.  אין הילד לומד לחשב ולעבד עבודה עצמית.  הרי למדו אותו לבאר מלים רבות, עליו לדעת ע"פ בקשר למה נאמרה המלה, ז.א. עליו לצטט פסוק או קטע מפסוק ולמלל זאת היטב ע"פ, וזה מספיק, אבל לחשוב אין צריך.

נוצר בנו הרושם שאין כנות בהוראת העברית, בכל אופן אין כנות לגבי המטרות, וארחיק לכת ואומר שאין כל זהות במטרות החינוך בין מנהלי המוסד לבין מורים ישראליים.  כבר ציינתי, חינוך ציוני הס מלהזכיר, אבל אין גם חינוך ללאומיות יהודית ואפילו לא לעממיות יהודית.  נוער זהב ממש מתגולל בחוצות טורונטו ואינו מתקרב לעמו אלא הולך ומתרחק ע"י שיטה פסולה בהוראה בבית-הספר.  יש כאן בטורונטו, ובבית הספר בו אנו מלמדים, כל התנאים הדרושים להצלחה.  נוער טוב, כספים במידה מספיקה, מוסד לתפארת על כל אביזריו — ולוואי ונזכה למוסדות עם אמצעים כאלה בארץ.  יש גם הורים רבים הרוצים לתת הכל להצלחת המפעל ויש מספר עסקנים מסורים באמת.  אבל מנהלי המוסד צריכים לשנות דרכם ושיטתם, שאינה שיטה.

אין מנסים „לחנך” את הילד לערכים כל שהם.  „קונים” את הילד ע"י כך שמקפיצים אותו כתה כדי שימשיך במוסד.  „קונים” את הילד ע"י פרסים, שאינם לפי הישגיו אלא פשוט כדי למשוך אותו, אפילו מנין בשבת נקנה בהבטחות פרסים והילד כבר רגיל לזה שישיג כל מה שירצה ואינו רואה חובה וכבוד בכל זה.  כמורה דתי עלי לפעמים לבלוע גלולות מרות למדי בקשר למושג בית-ספר דתי.  רוב הילדים אינם דתיים בכלל, ולא הסכנתי אף פעם עם תלמידים הבאים בגילוי ראש לבית-הספר — עליהם לחבוש כיפה בשעורים העבריים בלבד.  גם רוב המורים אינם דתיים, אם כי מופיעים בכיפות גדולות.   בשבת באים הרבה ילדים לתפילה במכוניות ומשום כך לא קיבלתי על עצמי ניהול תפלה בשבתות ואנו מתפללים בבית כנסת אחר, שבו יש מחיצה וציבור קצת יותר קרוב אל לבנו.

הקורא יבין לנפשנו, כאשר קיבלנו את לוח החופשות ונתברר שבחוה"מ סוכות לומדים, בחנוכה לומדים, ביום העצמות לומדים, תמורת זה יש חופש בחג המולד וכן ביום הולדת המלכה.  ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וכד' כמעט ואינם קיימים בתודעת הילדים האלה.  לא נעשה כל נסיון מצד ההנהלה להשפיע על אלפי בתים יהודיים כאן ע"י לוח חופשות יהודי יותר — נכון שההורים רוצים לבלות את החופשות שלהם עם הילדים ויש לתאם קצת עם ההורים, אבל בית ספר גדול זה יכול היה לשנות פני הרחוב היהודי כאן והדבר לא ניכר.  אגב, אפשר לציין שרוב ההורים נוסעים למיאמיביץ' בלי ילדיהם או עם ילדיהם באמצע הלימודים.  בעוכרי ה„חינוך” בבית ספר זה הוא גם שאין מחנכי כתות ולא זו אף זו אין בתיכון „כתה” במובן החינוכי, כי הילדים אינם לומדים כל היום יחד אלא יש והם בכתה זו במקצועות אלה ובכתה אחרת במקצועות אחרים ובמדה ויש בעיות „חנוכיות”, „מטפל” בזה המנהל.  קיימת נטייה לקיים כתות הומוגניות והחלוקה נעשית לרוב לפיI.Q  של הילדים, אבל בהגיע הילד לתיכון נוטש עיקרון זה והילד עולה בזכות כמה דברים אחרים ולא תמיד קובע קריטריון ההישגים והכשרונות.

אמנם נחשב המורה הישראלי השליח כמורה טוב, אבל יש רבים המצרים את צעדיו.  בראשונה מפריעה גישתם השונה כל כך של המנהלים.  שנית מציאותם של יורדים.  אלה עוד המלמדים בבית-הספר, הרי ודאי שאין הם רואים בשליח את ידיד נפשם, באשר הוא מכחיש את הצדקת ירידתם.  חוסר מורים הזרים אל בתי ספר עבריים כל מיני אנשים מבין היורדים, אשר בארץ לא היו מורים, אבל נלקחו כאן להוראה בדלית ברירה, ואם גם יש טובים ביניהם, הרי בדרך כלל שובש הרבה בחינוך העברי והיהודי ע"י יורדים אלה.  גם הורים יורדים אינם ששים לקראת שליחי ישראל, מתוך חשש שילדיהם יזכרו בארץ ויתבעו את שובם — ואמנם בענין זה דואב לבנו לראות ילדים ישראליים המתגעגעים ארצה והם מצטופפים לעתים בבתינו ומבקשם את קרבתנו, על אפם ועל חמתם של ההורים.

בתקווה שאי"ה אכתוב עוד מאמר או יותר על החינוך כאן, ברצוני לסיים ולסכם כמה דברים.

באו לכאן בזמנים שונים אנשים, שאמרו על עצמם שהם שליחים או הם היו באמת שליחים והם לא מילאו את שליחותם בנאמנות, הם „עשו כסף” ועבדו מבוקר עד ערב ועבודתם החינוכית נפגמה מאוד — כאלה גרמו נזק חמור לשמה של ישראל ויש להצטער;  כי כיום עלינו לעמול קשות כדי לעקר מלבם של אנשי המקום את האמונה ששליח בא רק „לעשות כסף”.  לדעתי אסור למורה ולשליח לקבל על עצמו יותר מן המקובל או מן המוסכם.  עליו לסרב לקבל עבודות נוספות וכך יתוקן מעמד השליחים וכבודם יעלה, ובעיקר עבודתם תהיה טובה יותר.  על השליח האמיתי לדעת שעליו לעבוד בלי „לעשות כסף”, כי  מורה או שליח שמילא חובתו ולא רדף אחרי הבצע לא יכל „לעשות כסף”.

אפשר לפעול גדולות כאן, אם ינתנו למורים השליחים האפשרויות של עבודה חינוכית יעילה.  אין כאן בית-ספר קהילתי עדיין, אפשר ורצוי להקים כאן בית-ספר קהילתי בהנהלה ישראלית ממש, ואז, אין לי כל ספק, נראה כולנו ברכה רבה בעמלנו כאן ושכר פעולתנו יהיה אז שקול כנגד„ גלות” שעורכים השליחים כאן לתקופת שליחותם.

אני מקווה, שהמוסדות הנוגעים בדבר, יפעלו במרץ להצלת החלק הטוב של הנוער היהודי כאן, כי בנשמת עמנו הדבר, וטוב שעה אחת קודם.

** הערה חשובה של המקליד: מעט לפני הפיסקה החמישית מהסוף, ד"ה "אמנם נחשב המורה הישראלי השליח כמורה טוב"... חל שיבוש במאמר המקורי... ועשיתי כמיטב יכולתי לסגנן ולערוך מחדש את המשפטים (כנ"ל). הנה המשפטים המקוריים:

"קיימת נטייה לקיים כתות הומוגניות והחלוקה נעשית לרוב לפי ב1 של הילדים, אבל בהגיע הילד לתיכון נוטש עיקרון זה והילד עולה בזכות כמה דברים אחרים ולא תמיד קובע קריטריון ההישגים והכשרונות.

            אמנם נחשב המורה הישראלי השליח כמורה טוב, אבל יש רבים המצרים את צעדיו. בראשונה מפריעה גישתם השונה כל כך של המנהלים. שנית מציאותםI.Q  של הילדים, אבל בהגיע הילד לתיכון נוטש יורדים אלה עוד מלמדים בבית-הספר, הרי ודאי שאין הם רואים בשליח את ידיד נפשם, באשר הוא מכחיש את הצדקת ירידתם".