על חיי הקהילה ובתי הספר בטורונטו

במשעולי החינוך התורני בתפוצות

על חיי הקהילה ובתי הספר בטורונטו

)בשדה חמ"ד, כרך ו׳ תשכ״א, חוברת ו׳-ז׳, עמודים 383-386)

אפרים יונאי

שליח המחלקה לחנוך תורני בגולה

זו לנו השנה השניה לשליחותנו כאן, וברצוני לעמד על מספר תופעות חיוביות כאן, אשר לדעתי כדאי ללמד מהן לשפור הדברים בארץ.

          ראשית כל על בתי הכנסת.  בקנדה קיימת הפרדה גמורה בין דת ומדינה — באמרי קנדה כוונתי בעיקר למדינת אונטריו, שהיא המאוכלסת ביותר ורובה פרוטסטנטים.  במדינה זו שולטת האנגלית והשפעת אנגליה נכרת בכל.   מוסדות הדת אינם איפוא ברשות ממשלתית או מוניציפלית כל שהיא.  כנסיות, ולהבדיל, בתי כנסת הם מוסדות צבור המוחזקים ע"י הצבור הקשור אל מוסדות אלה בלבד.  כדין מוסדות הנוצרים כן דין מוסדות היהודים — הם מוקמים ומוחזקים במלואם ע"י „החברים” (ממבּרס / Members), וגם הרבנים מוחזקים ע"י חברי בית-הכנסת או, כפי זה נקרא כאן, ע"י „העדה” (קונגרגיישן / Congregation).  הרב מוזמן לפי חוזה עבודה ע"י ועד העדה או ועד בית הכנסת, וועד זה קובע את משכורתו ושאר תנאי העבודה של הרב.  מובן שבית כנסת עשיר משלם יותר מאשר בית כנסת פחות עשיר.  יש הבדלים ניכרים בין משכורות הרבנים, ואם באחד המשכורת השנתית היא חמשת אלפים דולר, הרי באחר היא יכולה להגיע עד שלשים אלף דולר.  נוסף על אלה מקבל הרב, כרגיל, דירה ומכונית, ונסיעה אחת לשנה לישראל.  באותה מדה ישנם הבדלים ניכרים גם בדמי החבר בבתי כנסת שונים, החל ב-250 דולר לשנה ועד 2,500 ואף יותר מזה.  מענין שבמדה שבית כנסת הוא עשיר יותר, הוא נוטה יותר למחנה השמרני („קונסרבטיב” / Conservative), ולעומת זאת שייכים בית כנסת עניים עדיין למחנה האורתודוכסי.  נדמה לי, וכך הדבר נראה, שבתי הכנסת של „המתקנים” (ריפורם / Reform) הם העשירים ביותר.

          אם כי הרב תלוי בעדתו ובועד בית הכנסת והם יכולים לפטרו בתום תקופת החוזה שלו, הרי יחס העדה ויחס חברי הועד אל הרב ואל כבודו חיובי ביותר.  הרב קובע בבית הכנסת שלו — ואם תחת לסף הכרתו לא יפעל נגד דעת הועד, הרי גם הועד לא ימרה את פיו ויפעל בהתאם להוראותיו מתוך יראת כבוד.  איני יודע באיזו מדה פועלים הרבנים כאן בתחום ההלכה בחיי יום יום —  אבל בשאר הענינים הם ממש המנהיגים הרוחניים של עדתם, וכך הם נקראים כאן.  לא יעז איש להפריע, ולא גם בשוגג ובמדה קטנה ביותר, בשעת דרשת הרב, ובעת התפלה פקוחה עינו של הרב על העדה, השומרת על סדר ושקט בהשראתו.  הוא גם מדריך את המתפללים במשך כל זמן התפלה.  בהשפעת הרב שומרים הגבאים על הסדר כל זמן התפלה, הם מביאים סדורים וחומשים לכל נזקק ומכוונים אורחים ואת קהל המתפללים אל מקומותיהם.  היות והתפלה בשבת נמשכת כאן כ-4-3 שעות, הרי זו עבודה רבה לגבאי, ומסירותם ראויה לשבח.  התפלה גורמת לי כל פעם מחדש הנאה והתרוממות נפש בגלל השקט והסדר ובגלל פרקי השירה הרבים המושרים ע"י כל הקהל.  תפלה כזאת היא קדוש השם ממש.  במשך כ-15 חודש שאני כאן לא ראיתי מקרה אחד שאיש יצא לפני גמר התפלה או אפילו יקפל טליתו קודם.  מה מאד הייתי רוצה לראות זאת בארץ.  משתפים במדה מקסימלית נוער וילדים.  בבית הכנסת שלנו קוראים בתורה — בהברה ספרדית — נערים, וילדים קטנים שרים כשליחי צבור „אנעים זמירות” וכד'.  הפאר והשקט והסדר — כל אלה מושכים את הצבור אל בתי הכנסת.  נוער זורם לבתי הכנסת, וילדות ונערות ממלאות את עזרת-נשים ומשתתפות בהתלהבות בשירה ובתפלה.  גם צבור לא כל כך „דתי”, שאינם „פנויים” בשבת, בא לתפלת שחרית בימי ראשון.  שחרית ביום ראשון נקראת „ברקפסט-דאווענען” (Breakfast Davenen).  אחרי התפלה מתקיימת סעודה משותפת והרצאת אורח — אף אני הרציתי בהזדמנות כזאת על החנוך בישראל.  אחרי ההרצאה נערכים דיונים על בעיות שונות, וביחוד נפתרות אז בעיות הקשורות בגמילות-חסדים וכד'.

          אין כאן יהודי שיתנכר לבית הכנסת, וכמעט לא יעז יהודי בטורונטו לא להיות חבר בבית-כנסת.  חבריו ומכריו הנוצרים לא יראו זאת בעין יפה ומעמדו בחברה יעורער, שהרי גם הנוצרי חבר הוא בכנסיה.  בלי השתייכות לעדה אין קבורה וטפול בנפטר, ואיני יכול להעלות על דעתי מה יהיה דינו של אדם שנפטר ולא היה „חבר”.  להיות חבר בבית כנסת זהו עול כספי ניכר, כי החברים צריכים לבנות ולהחזיק את בית הכנסת בלי כל עזרה לא ממועצה דתית ולא ממשרד הדתות — ואחב"י כאן נושאים בעול ונושאים בו על הצד היפה ביותר.  בתי הכנסת בנויים לתפארת וכך הם גם מוחזקים — יפים, נקיים ומהודרים — אכן זהו הִדוּר מצוה.

          כדי שהקורא יקבל מושג-מה אביא דוגמא מבית-הכנסת, שבו אני מתפלל.  יש בו כ- 250 „חבר” והם הרחיבו ובנו בחדשים האחרונים בסכום של כ-400 אלף דולר על יסוד התחייבויותיהם, ונוסף על הבניה ישנם משכורת הרב והשמשים וחשמל והסקה ומזוג אויר וסידורים ועוד ועוד.  והכל נעשה בטוב טעם ובנקיון מבריק — מתי יידע הצבור הדתי בארץ לעשות כך כדי למשוך את רבבות היהודים העומדים עדיין רחוק?  וכאן היהודים נושאים בעול בית הכנסת ובעול של „עשה לך רב”, והם עושים הכל כדי להיות יהודים טובים.  הנוער והילדים באים ונשים רבות מאד באות לתפלה.  בית הכנסת שלנו פתוח כל שעות היום והלילה, כדי לתת אפשרות לכל עובר להכנס ולחסות בצל הקודש — והרי זה רעיון נפלא ומנהג עתיק.  נלמד נא מאחינו שבגולה להדר את בתי הכנסת שלנו ולפארם, כי הם מקדש מעט — מי יתן ויבואו אז בשעריהם כל אלה שאנו מבקשים.

          בתי הכנסת הם גם המרכזים החברתיים של היהודים וליד כל בית כנסת ישנם אולמות ומטבחים וחדרי אוכל לסעודות ולשמחות.  בית הכנסת מקיים פעולות חברתיות ותרבויות לחבריו.  מספר בתי כנסת בעיר מעמידים לרשות בני עקיבא חדרים לקיום פעולות — כך שנוסף לבנין בית הפועל המזרחי, ששם הסניף המרכזי, יכולים בני עקיבא לקיים פעולות במקומות שונים בעיר, וזה נותן לתנועה יתרון ועמדת כח על פני יתר התנועות הופך אותה לחזקה ביותר בטורונטו.  רק תנועת הצופים הקנדית גדולה יותר וגם זו משתמשת בבתי כנסת לרכוז שבטי נוער — כך עושות כנראה גם הכנסיות.

          יש גם בתי כנסת קטנים ו„שטיבלאך” רבים וטורונטו נראית לי כמרכז יהודי תוסס וער ומקומה בזה מיד אחרי ניו-יורק.  קהלה זאת ערה ביותר לכל מאורע וכאן הוא אחד המקומות המעטים בקונטיננט האמריקאי שיהודי כשר יכול לחיות חיים יהודים כשרים ומלאים למדי.  רבים רבים מאד הם היהודים הטובים בעיר זאת שמאד הייתי רוצה לראותם יושבים בארץ.

בתי ספר יהודיים בטורונטו

כבר ציינתי במאמר קודם (בשדה חמ"ד, תשכ"א, חוברת ח', עמוד 469), כי עול החזקת בתי הספר היהודיים רובץ כולו על צבור ההורים במדינה, שבה חוק חנוך חנם הכולל 14 כתות:  כתה אחת בגן, 6 כתות ב"ס יסודי, 3 כתות ב"ס תיכון שלב א', ועוד 4 כתות ב"ס תיכון שלב ב'.  המאמץ הכספי הגדול הקשור בשליחת ילד לבית ספר יהודי יומי, הוא ראוי לשבח והוא בבחינות מסירות נפש ממש.  נזכר עוד, שגם אם הורים שולחים בניהם לבית ספר יומי יהודי ומשלמים שכר לימוד בסך 400 דולר לשנה, אינם פטורים ממס חנוך לבית ספר כללי, שאליו היו יכולים לשלוח את ילדם חנם.  עלינו לכבד ביותר הורים אלה, אשר רבים מהם חוסכים מפיהם כדי להבטיח חנוך יהודי לבניהם — ואם יש להם 3-2 או יותר ילדים בבית הספר הרי העול הוא כבד ביותר, ומקרב לב אני מברך אותם ששוכן מרומים יסייע להם בזה.  המסירות לבית הספר היהודי אינה מתבטאת רק בתחום הכספים, אלא גם בפעילות רבה מצד ההורים למען בית הספר.  רבים הם העסקנים המתמצאים בכל עניני בית הספר והם ערים לכל הנעשה שם וידיעתם על כל המתרחש היא לפעמים מפליאה — ולואי ויכולנו למצא דבר כזה בארץ.  עסקנים רבים נותנים הרבה מזמנם ואף מוסיפים מהונם, גם אם אין להם ילדים בבית הספר או אם עברו את הגיל בו יצפו עוד לילדים שילמדו בבית הספר.  מסירות זאת עשויה לעודד כל מורה וצריכה לשמש מופת לנו בארץ.  בניני פאר נבנו לבתי הספר ובהם שכלולים וציוד מכל טוב.  נדמה לי שאין דרישה מצד המנהלים אשר לא תמצא אוזן קשבת בועד בית הספר.  יש לי הרושם שאין מנסים לחסך בהוצאות לציוד חדיש וטוב, אלא הכל ניתן ביד רחבה — זוכרים אנו לעומת זה את מאבקו הקשה של כל מנהל בארץ על כל פרוטה לציוד מינימאלי.  לעסקנים ולהורים בארץ אציע לבוא ולראות כאן יחס וחיבה לבית ספר ונכונות לעזור תמיד ובכל.  למורים ניתנים כאן כלים טובים לעבודתם.  החדרים והציוד הם טובים, חדרי השירות על אביזריהם והאולמות להתעמלות, למלאכה, ללמוד כתיב במכונה, לציור ולהצגות וכו' יכולים לשמש דוגמא לנו בארץ.  יש כלי נגינה לתזמורת ומנגני תקליטים ורמקולים — כל מה שאנו בארץ רק חולמים עליהם נוכל למצא כאן.   ועד ההורים פעיל כל השנה.  הוא מכין מסיבות ופגישות, הרצאות ופעולות חברתיות רבות אחרות — וכל זה למען בית הספר.  הוא מוציא עתון קבוע למורים ומקיים ספריה אנגלית וספריה עברית לתלמידים.  ההורים הם תורנים בספריה והם דואגים שם לכל.  הם גם מקיימים אולם קריאה עם ספרי עיון, ואחת האמהות יושבת שם בתורנות ומחליפה ושומרת על הסדר.

          בתי הספר מחזיקים אוטובוסים משלהם להסעת התלמידים — העיר גדולה והתחבורה הצבורית אינה משוכללת ביותר, כי לרב התושבים יש מכונית.   לתתי"ים המאוחדים, בו אנו עובדים יש 15 אוטובוסים — ישנם כ-2600 תלמיד — ואוטובוסים אלה משמשים גם לכתות לבקורים במוזיאונים, בתערוכות ובהצגות בערבים.

          בבית הספר יש בית כנסת יפה וכל יום מתקיימת בו תפלת שחרית, וכן ישנו מנין תלמידים בשבת.  הילדים הבאים בקביעות זוכים בסוף השנה בפרסים נאים כגון חומש, תנ"ך או סדור יפה.  המורים הם תורנים בשבת בערך 3-2 פעמים בשנה.  אחרי תפלת שבת מוגש קדוש לילדים — משקה ועוגה — וגם זה נעשה על ידי אמהות הבאות לשם זה במיוחד לבית הספר.  האם אפשר לתאר דבר כזה בארץ?  בית הספר היהודי חייב לעמוד בתחרות קשה עם בתי הספר הכלליים, כדי שילדי ישראל יבואו אליו — ונדמה לי שבתחרות זאת יד בית הספר היהודי על עליונה ומספר הילדים הלומדים בבתי ספר יהודיים הולך וגדל מדי שנה.

          ועל פכים קטנים מסדרי בית הספר — דברים שראיתי ומצאתי טובים.

1)    המכתבות:  לכל ילד מכתבה עם כסא צמוד לבדו ואין תלמיד מפריע לחברו בשעת הכתיבה.

2)    בפרוזדור יש לכל ילד ארון עם מנעול בו ישים ספריו ובגדיו ואין הוא צריך לקחת הביתה את כל ספריו יום יום, אלא לפי הצורך.

3)    לכל ילד רשימת חבריו בכתה עם כתובת ומספר טלפון וקל לו להשיג את כל הידיעות הדרושות לו על הלמודים ושעורי הבית אם נעדר יום מבית הספר.

4)    ברזים למי שתיה בכל מקום ומסודרים היטב — הילדים מסתדרים תמיד בעצמם בתור בלי הפרעת סדר.

5)    מכונת שכפול קלה לתפעול וכל מורה יכול בכתב ידו להכין על שעונית כל מה שדרוש לו ולשכפל מיד, והדפים יבשים מיד — זהו כלי עזר נפלא.

במאמר כללי זה איני יכול לפרט הכל, אלא אומר רק זאת:  אילו נתנו לנו בארץ את הכלים הדרושים לעבודתנו יום יום, היו המורים בישראל פועלים בזה גדולות ונצורות.  החסכון בתקציבי החנוך לא יביא ברכה לארץ.  נלמד להיות כאבותינו, אשר החנוך עמד בראש דאגותיהם ולא הגבילוהו במטות סדום תקציביות.  באתי לקנדה ללמד — כיום יודע אני שגם למדתי הרבה, ונסיון העבודה כאן שהיה מענין מאד, בודאי יהיה לי לברכה בשובי לעבודתי בארץ.

השליחים מישראל

בטורונטו נמצאים שליחי כל תנועות הנוער כמעט:  בני עקיבא, השומר הצעיר, אחדות-העבודה, „הבונים”, ומלבד אלה שליח מחלקה הכלכלית של „הסוכנות”, 4 מורים מן המחלקה לחנוך תורני בגולה, מורה לזמרה מן המחלקה הכללית ושני קונסולים — לתרבות וכד' ולכלכלה.  כל השליחים האלה מאוגדים בארגון מש"י — מועצת שליחי ישראל בטורונטו.  אנו נפגשים לעתים מזומנות לשמיעת הרצאות לחלופי דעות.  עלי לציין בשמחה את האחדות במחנה כולו, אשר ישראל היא לנו ענין משותף והרי לכולנו גם מטרה אחת — חיזוק ישראל.   כל אורח חשוב מן הארץ נפגש אתנו, וכך אנו שומעים על המתרחש בארץ ובתפוצות אחרות.  כמו כן אנו עורכים מסיבות וחגיגות לילדינו, שאין להם הרבה חברה.  קהילת טורונטו העירה והתוססת מקבלת את שליחי ישראל ברצון, אבל מאחר שיש כאן מוסדות צבור ובתי-ספר מבוססים בעלי ותק ונסיון, חייב השליח — וביחוד המורה השליח — להשתלב בקיים ונמנעת ממנו פעילות ציונית.   כמעט שאין הוא יכול ליצור משהו משלו, ואינו יכול להשפיע השפעה ישראלית.   בבית הספר ישנה תכנית קבועה ועל המורה להספיק לפיה את „הפנסום” (Pensum?) ולא נותר זמן או מקום לציונות — וזה חבל.  בית הספר פועל עד 4.30 ואחר כך ישנם עוד פעילויות כגון תזמורת ולימוד במכונת כתיבה —  ומאוחר יותר אי אפשר לקיים עוד פעולה כל שהיא – כל הצעותנו או נדחו או נתבטלו.  עומס עבודת ההוראה נטל מאתנו אפשרות של פעילות שליחות ישראלית, ותרומתנו, שהיא אמנם גדולה, מצטמצמת בתחום ההוראה בלבד, ולא לפי תכנית שהיינו רוצים בה יותר.  קשה לשנות — ואחרי עבודה של יותר משנה כאן הצלחנו להכניס שנויים פעוטים בלבד.

          לעתים קרובות אנו יורדים אל סניף הפוהמ"ז במורד העיר, אמנם מקבלים אותנו בחביבות ומבקשים את בואנו, אבל גם שם אין אפשרות של פעילות ואנו נידנים לפאסיביות.  קשרנו אני ואשתי קשרים טובים עם מספר חברות וחברים העומדים בראש הפועהמ"ז, בפגישות כאלה נתן לנו להשפיע יותר ולפעול יותר, וזאת אנו מנצלים במידת האפשר.  מחוץ למספר קטן של הופעות פומביות שהיו לי כאן אין „מנצלים” אותי, ובטוחני שיכולתי לעשות יותר ולתת יותר.  הרבה פעמים נתבקשתי לתת שעורים במדרשה — אמנם בשנה הראשונה סרבתי תמיד, אבל השנה אני נותן לעתים שעורים שם ולשמחתי הרבה מחכים תלמידי המדרשה ליום שבו אתן שעור, ומאד היו רוצים לראות אותי כמורה קבוע — אבל עומס העבודה גרם שסרבתי לקבל שם שעורים קבועים.  שם ניתנת לי גם האפשרות להשפיע יותר בכוון חנוך ישראלי, ורצוי היה, שמורה קבוע מן המחלקה התורנית יורה במדרשה.

          בנסיבות הקיימות ובתנאים הטובים יחסית שבטורונטו, נראה לי שחשוב מכל יהיה להקים כאן מוסד חינוכי עברי-ישראלי טהור ודוקא על ידי המחלקה לחנוך תורני בגולה.  זה יתן למורים ולשליחים שדה פעולה ויד חפשית — והנוער כאן ראוי לזה וההשקעה כאן כדאית.  זה צריך להיעשות על הצד הטוב ביותר וללא כל תלות וכפיפות לאנשי המקום.

** הערה חשובה של המקליד: המונחים הלועזיים, הכתובים אנגלית, אינם מופיעים במקור.