על סכנת "המדרון החלקלק"

1.

להלן קטעים נבחרים ממאמרו של אליקים רובינשטיין (פורסם בתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה), על סכנת "המדרון החלקלק" (אתר "דעת"):

[הקישורים המוטמעים וההדגשות הם יוזמה שלי, להרחבת אופקים]

"נמצאנו למדים בצורות שונות שעניינים שיש בהם חריגה מן הנורמות הבסיסיות מחייבים זהירות רבה מאין כמוה, שלא יימצא מי שיגלה בהם פנים שלא כהלכה, ותיפרץ הפרצה.

ספר המוסר "מסילת ישרים" (ר' משה חיים לוצאטו, איטליה-הולנד-א"י, המאה הי"ח) עוסק במקומות רבים בחשיבות ההרגל החיובי, ובסכנתו של הרגל שלילי מעין המדרון החלקלק שבענייננו:

"הנה עניין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון, חס וחלילה, ולא יילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה" (מסילת ישרים, ראש פרק ב).

אכן, הגזֵרה והגזֵרה לגזֵרה ידועות הן בחיי המעשה ובמשפט המודרני בפעולות הבאות למנוע את סכנת המדרון החלקלק: שמה שנראה לנותן הוראה או הסכמה כדבר ראוי עלול לשמש לבעלי כוונות לא טהורות, ולעתים אף לתמימים, פתח שראשיתו קופו של מחט וסופו פתחו של אולם, למעשים שאינם ראויים וגם לעבֵרות.  וראוי שתהא מוטלת לפתחם של מקבלי ההחלטות בימינו השאלה: איזו היא דרך שיבור לו האדם כדי שלא יידרדר במדרון זה?

השופט בך (בבג"צ 6032/99 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד נ"א(2) 790, 807) מתאר את התפתחות "המדרון החלקלק": "תחילה נקבעו כללים, על סמך חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה ופסיקת בית המשפט.  לאחר מכן סוטים מהכללים, וכאשר מוגשת על כך תלונה, מתקנים את הכללים על מנת להתאימם לסטיות" (וראה בדומה דברי הנשיא ברק בבג"צ 16/96 ליאור חורב נ' שר המשטרה, פ"ד נא(4) 1). והדברים מדברים בעד עצמם.

סוף דבר

ניסיון החיים מורה שפרצות עלולות להתרחב ושבעלי האחריות צריכים לעמוד בפרץ... הכרת טבע האנוש מזהירה אותנו בכל לשון של אזהרה ומדליקה כל נורה אפשרית שלא להגיע למצבים אלה... וכבר אמר הנשיא לנדוי (בבג"צ 320/80 קואסמה נ' שר הבטחון, פ"ד ל"ה(3) 120): "תמיד שמנו מבטחנו בכך, שאצלנו אין קולו של החוק נדם אפילו בשאון מעשי האיבה שמסביב".  והוסיף השופט חיים כהן: "ומה נשתנתה לחימת המדינה מלחימת אויביה, שזו נלחמת תוך כדי שמירת החוק, ואלה נלחמים תוך כדי הפרת החוק" (שם, עמ' 132).  אכן, לחימתנו אינה כלחימת אויבינו, ועלינו לשמור שהיא תמשיך להיות כן".

[עד כאן ממאמרו של השופט רובינשטין]

2.

על סכנת המדרון החלקלק, אמר כב' השופט עופר נהרי (תת"ע 24121-10 מ.י. ענף תנועה ת"א נ' מנחם), בהכרעת הדין, כשהרשיע רוכב אופנוע שנסע על המדרכה, דברים חשובים ביותר:

"הבעתי זה מכבר את עמדתי (למשל בתיקים 32606/08 ו- 29683/09) כי לטעמי משסייג המחוקק את האיסור המצוי בתקנה 38(א) לתקנות התעבורה במילים "... אלא לשם חצייתם כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם", אין הכוונה למתן דרור לנוע על מדרכות ללא הגבלת מרחק, אלא, לשיטתי, הכוונה היא לצימצום למינימום ההכרחי את מרחק הנסיעה של רכב על מדרכה, וכל זאת כדי להימנע ככל הניתן מלחשוף את הולכי הרגל (שהמדרכה אמורה להיות מבצרם) לסכנה ולאי נוחות שבתנועת כלי רכב על המדרכה.

הנאשם ציין בפני כי נסיעתו על המדרכה נעשתה במהירות שלא עולה על 10 קמ"ש תוך שהוא נזהר, כדבריו, שלא להתקרב להולכי רגל.

צר לי, אך אינני סבור כי יש בידי להוציא מסר המתיר את נסיעתו של אופנוע במשקל 200 ק"ג (או בכל משקל אחר) על מדרכות שלא לצורך.

יש לזכור כי מדרכות משמשות בין היתר גם ילדים, קשישים, עגלות עם תינוקות והוריהם.

אינני סבור כי ראוי שייצא מבית המשפט מסר המסכן את בטחונם של הולכי רגל אלה ואחרים על מדרכות או מסר אשר יגרע משלוות נפשם ונוחיותם של הולכי רגל אלה ואחרים אשר לגיטימית מצפים הם שהמדרכה תהיה מקום בטוח ושלו עבורם.

דומני כי יהיה זה אך סביר גם לומר שקרוב לודאי שגם הנאשם הנכבד עצמו לא היה רוצה, דרך משל, כי מי מבני משפחתו, צעיר או מבוגר, ייצא ברגל מחצר של בית למדרכה ויתקל שם לפתע באופנוע במשקל 200 ק"ג (או בכל משקל אחר כאמור) אשר נע לאורכה של המדרכה במהירות של 10 קמ"ש (שהיא אגב מהירות של כ- 3 מטרים לשניה).

המחוקק השלים אמנם עם סיכון מסויים בקובעו את הסייג של הצורך של רכב להיכנס או לצאת מחצרים (והצורך בענין זה הוא כמובן מובן והכרחי) ואולם דומני כי הפרשנות שיש ליתן להיתר זה צריכה להיות פרשנות מצמצמת, ולא כזו, בכל הכבוד, העלולה אולי להפוך את השימוש בסייג הנ"ל למדרון חלקלק שבו מותרת כביכול כל נסיעה על המדרכה תהא כברת הדרך אשר תהא אשר עליה יחליט כל נהג כראות עיניו ונוחיותו, להבדיל מכראות ההכרח המינימלי.

במקרה הנתון שבפני ייאמר אם כך לסיכום כי ראשית לא עמדה ההגנה בנטל להראות ראשית כי מתקיים הסייג, ולסתור כי אין מתקיים הסייג.

ושנית, ואף לו הייתי קובע כי מתקיים הסייג וכי יש במקום חצרים בדמות חניה מאושרת כדין על המדרכה, עדיין נותרתי עם בחירתו של הנאשם לנוע 60 מטרים לאורכה של המדרכה מקום שלא נסתר כי ניתן היה להימנע מכך ולנוע תחת זאת על המדרכה כברת דרך קצרה בהרבה בת 3 מטרים להשגת מטרה דומה.

לאחר כל אלה... מורשע בזאת הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ניתנה היום, 14 נובמבר 2011, במעמד הצדדים

3.

מתוך הקוד האתי של מד"א, המחייב את עובדי, מתנדבי ושלוחי מד"א... אך נראה שהקוד לא באמת מחייב את כולם (לכאורה):

מד"א יכבד... את חוקי מדינת ישראל / מד"א יפעל להקל על הסבל האנושי בכל מקום בו יימצא ולהגן על חייו ועל בריאותו של כל אדם / מד"א יפעל לקדם סובלנות, ידידות, שיתוף פעולה ושלום אמת בין כל בני האדם / מד"א יפעל לרווחת הקהילה.

כאשר רוכב נוסע כ- 24 מטר על המדרכה, לפעמים תוך זגזוג בין הולכי רגל, וחונה באורח קבע ויומיומי על המדרכה, באופן לא חוקי בעליל – הוא מסכן חיים!

4.

כאשר שוטרים חונים על מעבר חציה – מקום שאמור להיות מבצרם של הולכי הרגל – הם מסכני-חיים (וגם זו כבר תופעה הרווחת יותר מידיי)!!

התנהלות כזו, גם סותרת (לכאורה) את חזון וערכי משטרת-ישראל:

"השוטר יפעל לאכיפת החוק במסגרת הסמכויות וההוראות, תוך ציות לחוק".

"דן" לא טרחו להשיב לפנייתי

אוטובוס חונה, וחוסם נתיב נסיעה

כשמתרגלים לנהוג תוך סיכון חיים ובניגוד לחוק, הרשויות לא פועלות מספיק לחינוך הציבור ואינן דואגות לאכיפה איכותית בתוך הערים... הן יוצרות, במו ידיהן, "מדרון חלקלק", המביא (את כולנו) לסכנת חיים.

כהות החושים, בין המותר והאסור, בין האפשרי והמסוכן... טומנים בחובם סכנת מוות!!!

5.

במחצית הראשונה של 2017, בעיר ניו-יורק (שמספר תושביה דומה למספר תושבי מדינת ישראל, אך צפיפות האוכלוסין בעיר הזו הוא פי 30(!))... נהרגו 96 בני-אדם... בעוד שבמדינת ישראל נהרגו 196 בני-אדם (יותר מפי 2)!! בחודש יוני 2017 נהרגו בעיר ניו יורק 18 בני-אדם, בעוד שבמדינת ישראל נהרגו 46 בני-אדם (פי 2 וחצי).

אחרי שמשטרת ישראל אימצה את מדי משטרת ניו יורק, אולי הגיע הזמן ללמוד מהם גם איך באמת מצילים חיים?

המדהים הוא, שברשימת ה- NYPD ל- 26 הגורמים לתאונות דרכים:

1.    לא נמצא "מהירות מופרזת".

2.    במקום הראשון (ובהפרש ניכר מהגורם במקום השני) מצויין: "הסחת דעת וחוסר תשומת לב".

6.

חינוך לנהיגה אחראית, אכיפה רצינית ואיכותית, והצלת חיים – חייבים להתחיל בתחום הרשויות המקומיות (ע"י משטרת ישראל והפיקוח העירוני).  באמצעות אכיפת:

-         עבירות חניה בניגוד לתמרורי וסימוני כביש

-         חסימת נתיבי נסיעה

-         נסיעה וחניה על המדרכה (רכבים ודו-גלגלי)

-         אכיפת המגיפה הלאומית של נסיעה וחניה נגד כיוון בכביש דו-סיטרי (ראו להלן תקנה 72א(1)).

-         עצירה בתמרור עצור.

ע"פ תקנות התעבורה – פרק "מקומות אסורים בעצירה, בהעמדה ובחניה" – תקנה 72א(1):

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו... בצד שמאל של הדרך אלא אם הכביש הוא חד-סטרי, או בניגוד לכיוון הנסיעה...".

רחוב איכילוב (דו-סיטרי), פתח תקווה

אם הרשויות והמשטרה בוחרים בזדון להמשיך לסכן את חיי הציבור, לא לחנך ולא לאכוף (או לאכוף נקודתית וסלקטיבית)... אז רצוי להסיר תמרורים וכד', שלא לגרום לציבור עבריינות מיותרת.

7.

בכמה רשויות מקומיות השיבו לי פקחים עירוניים, שהם אוכפים רק עבירות תנועה שבאפליקציה, איתה הם עובדים... ועבירות חניה הם אוכפים בסלקטיביות רבה: "הוראה מגבוהה, עקב מצוקת חניה".  נראה לי חוסר אחריות משווע להתיר חניה בניגוד לחוק ובאופן מסכן חיים (כנ"ל), בגלל מצוקת חניה!

8.

אסיים שוב מדברי השופט רובינשטיין:

ניסיון החיים מורה שפרצות עלולות להתרחב ושבעלי האחריות צריכים לעמוד בפרץ... הכרת טבע האנוש מזהירה אותנו בכל לשון של אזהרה ומדליקה כל נורה אפשרית שלא להגיע למצבים אלה...

לקריאה נוספת:

-         תוצאות גוגל: המדרון החלקלק 

-         המדרון החלקלק (וויקיפדיה) ובאנגלית: The slippery slope

-         1965. "משטרת ישראל". איפה טעינו?

-         עדכון נתוני הרוגים בתאונות דרכים על בסיס יומי, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד (הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים)

-         תקנות התעבורה, תשכ"א-1961

-         טבלת הניקוד, ומידע דומה באתר "אור ירוק"

"בסתירה לאמונתם ובניגוד לתכנית חייהם, בלב רותח ובנפש עגומה..."

חלק ח: אחרית דבר - המדינה והמפונים

בחודש אב תשס"ה, אוגוסט 2005, כאלפיים משפחות של אזרחים ישראלים –  חלוצים ומגשימים – נאלצו לגלות מביתם, מקהילתם, מנוף חייהם.  המתיישבים הצטוו על-ידי הריבון לעקור שורשים, לשמוט חבל ארץ פורח ולהיתלש מעל אדמתם.  בסתירה לאמונתם ובניגוד לתכנית חייהם, בלב רותח ובנפש עגומה, כשגרונם חנוק בדמעות של צער, השפלה וכאב, פינו המתיישבים יישובים שוקקי חיים בגוש קטיף (ובכללו יישובי צפון חבל עזה) ובצפון השומרון.

ראשיתה של ההתיישבות בהחלטת ממשלות ישראל, ימין ושמאל, להקים היאחזויות, גרעיני התיישבות, יישובים קהילתיים וחקלאיים בשטחים האמורים.  כחלוצים בדורות קודמים, כך גם המתיישבים דנן: שליחים לפני המחנה, מממשים חלום ומגשימים חזון.  אכן, ההתיישבות שחרבה במהלך ההתנתקות הוקמה ברובה המכריע בסמכות וברשות הריבון ומתוך עידודו המלא.  הפה שהתיר הוא גם הפה שאסר.

המתיישבים הם מלח הארץ.  בעבודה קשה, בהקרבה גדולה, בכישרון מעשה ובאמונה תמימה הקימו יישובים לתפארת.  הם יכלו לתנאים פיזיים לא פשוטים, והאדמה נענתה להם והצמיחה תנובה במאה שערים.  הם התמודדו עם מצב ביטחוני לא- יציב ונשאו במשך שנים בעול הפגזות, התקפות מחבלים, פיגועים בדרכים וכל מיני פורענויות.  המחיר היה גבוה – תושבי הגוש שילמו לעתים בגופם ואף בחייהם – אך רוחם לא שחה.  הצלקות שבגוף חיזקו את מחויבותם, השכול גיבש את רצונם והם נצמדו בכל מאודם לאדמתם.

מהעדויות שלפנינו מצטיירת תמונה מרשימה של הישגי ההתיישבות בגוש קטיף.  ראשית, מהבחינה החברתית, התושבים הצטיינו בערבות הדדית ובאחריות קהילתית כלפי החלש והנזקק.  גוש קטיף היה מרחב ייחודי שבו אנשים נהגו זה בזה כאחים ואחיות בני משפחה אחת, בעתות שמחה כמו גם בזמנים של עצב.  זהו אחד ממקורות כוחם.  שנית, מהבחינה החינוכית, הגוש היה מנומר מוסדות חינוך מצוינים, שפעלו באווירה אידאולוגית אמונית ותורנית מרשימה.  המתיישבים נטלו על עצמם משימות לאומיות – לבד מעצם הפרחת האזור ותרומתם לביטחון המדינה – דוגמת קליטת עלייה במספרים גבוהים (יחסית לממדי הגוש).  שלישית, מהבחינה הכלכלית, תושבי הגוש התקיימו בכבוד.  בין היתר, הם פיתחו חקלאות מצטיינת, שרכשה לה לקוחות רבים ברחבי העולם.  לא מעטים מהמתיישבים באו אל הגוש מעיירות פיתוח שבדרום הארץ, ובכוח רצונם וכישוריהם פרצו את מעגל המצוקה והגיעו לרווחה אישית.

הפינוי פגע בכל אלה.  דווקא משום שההתיישבות הייתה דרך חיים כולית עבור התושבים, הפינוי היה טראומטי במיוחד.  אנשים איבדו לא רק את מקום מגוריהם, את מקור פרנסתם ואת קהילתם – עניין טראגי כשלעצמו – אלא הם גם איבדו חלק מזהותם.  המתח האידאולוגי שהפרה את הגוש כל שנות קיומו הוא גם זה שהזין את עוצמת השבר.  אנשים שתפסו את עצמם כמגשימי הציונות, הפכו לכאורה לנטל ולאבן רחיים.  כגודל הרצון להקריב כך גם גודל האכזבה כשהתברר כי לכאורה קורבנם לא נרצה.

לתחושת הנבגדות של אנשי ההתיישבות שפונו היו שותפים לא מעטים בקרב כלל אזרחי ישראל.  הציונות הדתית, ברובה הגדול, חשה כי המדינה וקברניטיה הפנו אליה עורף.  מנהיגי המגזר – פוליטיקאים, רבנים ואנשי חינוך – התייצבו למאבק חזיתי נגד תכנית ההתנתקות ומאחוריהם עשרות אלפי אזרחים שרוחם סוערת ונפשם קרועה.  העובדה שהפינוי בוצע על-ידי כוחות הביטחון, שאמונים על הגנת המדינה כנגד אויבים מבחוץ, הוסיפה קושי על קושי.  זאת יש להבין: צה"ל הוא בבחינת 'כלי קודש' עבור רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית.  והנה, נעשה באמצעותו מעשה שהוא, מבחינתם, חילול הקודש.  כל אלה, וגם הדרך השנויה במחלוקת שבה התקבלה ההחלטה על ההתנתקות במוסדות הדמוקרטיים של המדינה, יצרו זעזוע אידאולוגי בקרב חלקים מבניה ובנותיה של הציונות הדתית.

על אף כל אלה, הפינוי עבר ללא אלימות משמעותית.  ככלל, יד איש לא הורמה באחיו.  המתיישבים התנגדו לפינוי וניסו כל אשר לאל ידם כדי למנוע אותו.  הם נטעו וזרעו באדמתם עד הרגע האחרון, מתוך תקווה ש''הָיֹה לא תִּהְיֶה''.  ואולם משהגיע רגע האמת, הם כבשו את יצרם בגבורה.  דף מזהיר של אזרחות נרשם בתולדות המדינה כאשר על סף התהום נהגו המתיישבים באחריות ובאיפוק, במטרה למנוע מלחמת אחים.  גיבורי ההתיישבות הפכו להיות גיבורי הפינוי.  התמונות קורעות הלב של נשים וגברים, נוער וטף, מתפנים בבכי ובתפילה, אך כמעט ללא הפעלה של כוח, נחרטו בלב האומה כביטוי עליון של אחריות לאומית.  כך נהגו גם עשרות אלפי המפגינים על גדרות כפר מימון.  הם הביעו מחאה אזרחית מרשימה, אך לא נסחפו אל עברי פי פחת של מאבק אלים בין אחים.

השתלשלות עובדתית זו איננה בתחום עיסוקה של הוועדה, המתמקדת ביחס המדינה למתיישבים לאחר פינוים.  אף על פי כן נדרשנו לה בקצרה, משום שהיא מספקת את ההקשר ואת הרקע להבנה שלמה יותר של הציפיות והאכזבות ביחס לטיפול המדינה במפונים.  מנקודת מבטם של המתיישבים, התנערות המדינה ממפעלם, המחיר הגדול ששילמו, גדלות הנפש שבה התפנו – כל אלה לא הובילו את המדינה לנקוט במאמץ מקביל, שווה ערך, בתהליך שיקומם.  אכן, על אף כל הכוונות הטובות של המדינה, וכעולה ממסקנותיה של ועדת החקירה, הטיפול של המדינה במפונים לא היה, בלשון המעטה, משביע רצון.  שורה של כשלים ביצועיים, שהדוח מנתח בהרחבה, הביאה לכך שלתוצאות – הקשות דיין של עצם הפינוי – נוספו גם צלקות עמוקות נוספות שנחרטו בבשר המפונים במהלך (כמעט) חמש השנים שחלפו.  מעל שכבת האבל בגין הפינוי, נוצקה שכבה נוספת של צער וכאב, תולדה של קשיי קיום מתמשכים בדיור ארעי ובאתרים זמניים; של היעדר תעסוקה ופירוק משפחות; של אובדן כבוד האדם ופגיעה בבריאותו.  הזמן העובר מלבין את שער הראש ומכבה את האור שבעיניים.

אין בדברינו אלה משום נקיטת עמדה בשאלת צדקתה של תכנית ההתנתקות; אין בהם משום ביקורת או תמיכה בדרך ביצוע הפינוי ואין לקרוא לתוכם התייחסות כלשהי – מחייבת או שוללת – באשר להיבטים המורכבים שנגזרים מהמחלוקת הפוליטית-אידאולוגית שליוותה את המהלכים הקשורים להתנתקות.  הוועדה סבורה כי התייחסות רגישה, מכבדת ו'מחבקת' אל המפונים היא מצווה בסיסית המתחייבת כלפי כל מי שזכויות האדם שלו נפגעות.  זאת ועוד, היא מתחייבת מהאחווה הישראלית שהכול שותפים לה, גם מי שהתנגדו מעיקרה להקמת היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון ואשר תמכו בהתנתקות ובפינוי היישובים.

ההתנתקות זעזעה וטלטלה מחנה אידאולוגי חשוב בחברה הישראלית.  היא פערה סדקים של ממש בלכידות הישראלית והציפה אל פני השטח מחלוקות יסודיות.  הטיפול בכל אלה איננו עניין המסור להכרעה שיפוטית והתרופה לא תימצא במהלך ביצועי אדמיניסטרטיבי.  עם זאת שיקום הוגן ויעיל של המפונים הוא אחד המכשירים שעשויים לרכך את המכה ולשכך את הכאב.  החובה המוטלת על המדינה כלפי המפונים מעוגנת בחוזה האזרחי הבסיסי שמבטיח את זכויות האדם של כל אזרח במדינה, קל וחומר אזרח שהמדינה עצמה היא שהפכה אותו לפליט במולדתו.

כ"ד בסיון התש"ע

6 ביוני 2010

מתוך הדו"ח הסופי של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון, עמודים 484-486.

דו"ח באנגלית (תקציר. 39 עמודים).

7 תובנות למורה מאת יאנוש קורצ'אק

7 תובנות למורה מאת יאנוש קורצ'אק

אהד נתנזן

היה זה יום אוגוסט חם, הדוקטור הזקן, הלא הוא יאנוש קורצ'אק, צעד בראש ילדיו להשמדה.  "מאתיים הילדים לא צעקו ולא בכו.  איש מהם לא נמלט, הם רק התרפקו על מורם ומחנכם שיגן עליהם.  אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו" (מן הגטו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974, עמ' 67). – מתוך אחת העדויות על פינוי בית היתומים. 

לא לחינם יש עדויות רבות לתהלוכה זו.  דמות זו של הדוקטור הזקן הייתה משמעותית ובעלת הדים רבים עוד בחייו.  דמות של רופא, מחנך ואדם גדול.

לנו, אנשי החינוך, יש הרבה מה ללמוד מדמות רבת הוד זו.  דברים רבים שאמר וכתב עוד רלוונטיים לימינו.  במאמר זה אסקור שבעה עקרונות של קורצ'אק שנותנים לנו הסתכלות רחבה של מחנך ואדם דגול שהבין ש"לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך".

1. היחס לעובדים ה"טכניים"

מה המשקל שאנו בבית החינוך נותנים למנקה, לשומר או לאב הבית? בבית היתומים היה מקובל העיקרון שכל העובדים נכללים בצוות החינוכי.  המנקה, הכובסת והשוער היו מוזמנים לישיבות הפדגוגיות.  יש לציין שהמעמד המכובד מצא את ביטויו בימי הכיבוש כאשר כל העובדים נשארו עד יומו האחרון של בית היתומים.

2. שותפות המנהל בעבודות ה"בזויות"

קורצ'אק מסביר מדוע הוא אסף את הכלים בתום הארוחות על אף שהוא גרם יותר נזק מאשר הועיל בכך.  הירידה ל"שטח" נתנה לו את המבט של ה"מלצר".  משם הוא רואה אלו צלחות שבורות, מה החסרון בשולחנות ועוד.  דברים שרואה המנהל כאשר הוא מתפקד בתפקידים אלו נותנים זווית ראייה ייחודית וכנה.  שכל אחד יעשה את הנמשל לעניינו.  כל זאת, בנוסף לגישתו העקרונית שכל התפקידים שווים.

3. זכות הילד לכבוד

אנו מטפטפים תמיד שהגדול חשוב מן הקטן.  לכן הילד תמיד רוצה להרגיש "גדול".  בתרבות שלנו המבוגר הוא הגדול החזק והילד הוא החלש, העוצמה נמצאת אצל המבוגר והילד הוא הכנוע.  המבוגרים דנים על הילדים: המחוקקים, המדינאים ואף אנשי החינוך; אך מי ישאל את הילד מה יש לו לומר? אנחנו אלה שדואגים לו, אנו אלה שיודעים מה שטוב בשבילו, אנו מצווים אותו ובעצם... אנו מזלזלים בו.  הילד הוא יישות בפני עצמה ולא רק מבוגר עתידי.  "הרעיון הכללי המוליך: הילד הוא אדם השווה בערכו לנו".

4. על בית הספר והתלמיד

רבות נכתב על בית הספר – אבל רק עבור המבוגרים.  לא כותבים על בית הספר עבור התלמידים והרי הם אלו שצריכים לחיות שם ולהסתדר! אולי אם התלמיד היה מכיר את תולדות בתי הספר: מה היה בעבר או מה יכול היה להיות, היה מעריך יותר את בית הספר שלו.

מכל מקום, יתרונות רבים יש לבית הספר ביחס לתלמיד אף שאינו תמיד מודה בכך.  בבית הספר הכול בשביל התלמיד: האולם, הכיסא והכיתה מיועדים לתלמיד.  שעת הלימודים של המורה מוקדשת לתלמיד והוא לא אמור לשמוע תשובות כגון "אין לי זמן אליך" או "אתה עוד קטן".

בנוסף, בית הספר מסדר את היום. יודעים הילדים לאן הם הולכים, מתי, מה קודם ומה אחר כך.  סדר זה עוזר לסדר הטוב ולרוגע הנפשי של הילד.

התלמיד אוהב חופשים וחגים, אוהב כששולחים אותו הביתה מוקדם, אבל, בגילוי לב, הוא יודה שהוא רוצה להיות תלמיד ולא משהו אחר.

5. הכול טמון ברצון... או שלא

לפעמים אנו כהורים אומרים לילד "כנראה שלא רצית מספיק".  לצערנו, לא תמיד זה נכון, לפעמים הוא רוצה ובאמת איננו יכול.  לפעמים אנו טוענים שהוא מוכשר אבל עצלן.  צריך לדעת שלפעמים ילד מוכשר לדבר אחד אך אינו מוכשר בדבר אחר.  צריך מצד אחד לדחוף למצויינות אך מצד שני להכיר במציאות.

בנוסף, בית הספר הוא המצאה, חידוש.  כבר הרבה זמן מלמדים בצורה מסוימת ומצפים לרמה אחידה.  האם מי שלא מתאים לסגנון זה הוא לא בסדר?!אנחנו החלטנו שהוא צריך להצליח במקצועות מסוימים בצורה שאנחנו בחרנו.  תלמיד שלא מתאים לסגנון מקובע זה הוא לא בהכרח לא בסדר, אנחנו במקרים מסוימים קצת לא בסדר שאנחנו מנסים להכניס פיל לקופסה שאיננה מתאימה לו.

6. בריאות

המבוגרים חושבים שילדים אינם דואגים לבריאותם.  שאלמלא שמרו עליהם הם היו כולם קופצים מהחלונות, נדרסים בכבישים ושוברים רגל.  זה לא נכון.  הילדים רוצים להיות בריאים וחזקים כמו המבוגרים אלא שאינם יודעים תמיד כיצד לשמור על עצמם.  אם יסבירו להם, הם יעשו זאת.  לכן, החינוך לבריאות צריך להיות בזהירות, מבלי להפחיד יותר מידי ומבלי לאסור יותר מידי על מנת שלא יצא ההפך.

7. כשרנות

יש מכשיר שמודד חום, יש מכשיר שמודד כח אבל אין מכשיר שמאבחן כשרון.  אך בוודאי, לכל ילד יש כשרון ייחודי משלו וכל אחד מוכשר בכל מיני תחומים.  הכשרון נמצא אך לא תמיד גלוי.  לתגובתו של המורה או הסביבה יש משקל גדול בגילוי הכשרון או בהטמנתו.  לעיתים תגובה מלעיגה או אפילו תגובה כגון "כתבת לבד או שמישהו עזר לך?" דיה בשביל לקבור את הכשרון עמוק בתודעה.  לא לחינם "גילוי הלב בבתי הספר מועט כל כך".  האמונה והפרגון חשובים.

חייו של יאנוש קורצ'אק לא היו פשוטים כלל וכלל כפי שהעיד על עצמו "קשים היו חיי אבל מעניינים.  דווקא חיים כאלה ביקשתי מאלוהים בימי נעוריי".  המניעים של הדוקטור היו אלטרואיסטים "איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב.  אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם".  יאנוש קורצ'אק היה רופא ונשאר רופא.  התחיל כרופא ילדים בבתי החולים וסיים כ"רופא ופסל של נפש הילד".

לאיזה מסר של קורצ'אק אתם מתחברים?!

הציטוטים לקוחים מתוך:

"מן הגטו", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974, עמודים 67, 133, 151, 166, 105.

"כתבים פדגוגיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1954, עמודים, 1-11, 23-24, 45.

"קורצ'אק – נסיון לביוגרפיה", יואנה אולאצ'אק רוניקייר, הוצאת זמורה ביתן, 2013.

תקלה בשיקול הדעת

בשבת פרשת "נשא" (ה'תשע"ז), כשקראנו בהפטרה על התגלות מלאך ה' לאשת מנוח (ששמה לא נזכר במקום), נזכרתי שיש גמרא מסויימת המזכירה שמות נשים ששמן לא נכתב בתנ"ך.

במנחה, היפנה אותי, אחד מתלמידי החכמים, בדיוק למקור – מסכת בבא בתרא, פרק חמישי: "המוכר את הספינה", דף צא עמוד א (הציטוטים המנוקדים, להלן, צולמו מתלמוד שטיינזלץ):

מרים סמואל, בספרה "נשים נסתרות בתנ"ך: אמהות", מציינת ש- "מונים אותה בין כ"ג נשים ישרות גדולות בצדקות בישראל", וש- "מקומה בין כל הנשים המיוחדות מעיד על צדקותה".

"ואלו הן: שרה רבקה רחל ולאה, יוכבד מרים, ה' בנות צלפחד, דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל, אשה התקועית היא אשה חכמה, האלמנה של אליהו, השונמית, יהושבע, חולדה, נעמי, ואשה אחת מנשי בני הנביאים ואסתר המלכה" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד).

בהמשך, עיינתי בשאר ענייני עמוד צא ע"א.

הגמרא מתארת שם מקרה קשה מאוד, שהזכיר לי אירוע מהחיים האמיתיים, אליו נקלעתי, ממש בימים אלו,  שלא ברצוני, והשאלה היא: מה צריך להיות מוסר ההשכל?

מבאר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ):

... שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו בחתונותיהם, שנאמר: וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת, הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ; וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁבַע שָׁנִים (שופטים יב ט), ששישים ילדים היו לו, ובכל אחת ואחת מן החתונות שעשה להם, עשה שתי משתאות: אחד בבית אביו – של החתן, ואחד בבית חמיו – אבי אשתו, ובכולן לא זימן את מנוח – אביו של שמשון, שאשתו היתה עקרה מתחילה (ראה שם יג, ב).  אמר: פירדה עקרה במה תפרע לי?  שהרי למנוח אבי שמשון לא היו ילדים, ולא כדאי לי להזמין אותו, שהרי הוא לא יזמינני אליו.  שנה החכם: וכל הילדים של אבצן מתו בחייו.  וזהו שאומרים אנשים בפתגמם: שהולדת שישים ילדים, למה לך? השתדל והולד אחד, שיהיה זריז משישים.  כבועז, שמתו ששים ילדיו, וילדו האחרון שהוליד מרות, הוא כבודו, שממנו באה מלכות בית דוד.

ב- "עיונים" (ובהם מבחר שיטות ופירושים של הראשונים והאחרונים, דרכי פירוש נוספות, העמקת דברים, בירור מושגי יסוד, וביאור דרכי המחשבה), כתוב:

לא זימן את מנוח וכו'.  המהרש"א מעלה תמיהה: וכי אדם צדיק כבועז לא יזמין אדם רק משום שאינו יכול לשלם לו כגמולו? ותירץ כי מדובר כאן בעניין של שושבינות, שכפי שמוזכר בתלמוד היתה ענין של גומלין, מעין הלוואה, ולכן מי שלא היו לו ילדים לא נכנס לשושבינות.  ובעין יעקב אומר שמנוח אבי שמשון לא היה אדם חשוב לעצמו... ומשום כך לא הזמינו.

תכלס, נראה שזה לא משנה מה הייתה הסיבה בגללה לא הזמין בועז את מנוח – בסופו של דבר, שילם בועז מחיר אישי-משפחתי יקר ביותר על אי הזמנתו של מנוח.

הרב כהנא הציע שאבדוק מה המהר"ל אומר על הסוגיא הנ"ל.  מסתבר שהמהר"ל, לכאורה, חריף אף יותר בביקורתו על בועז; וכך כתוב בספר "חידושי אגדות מהר"ל מפראג, חלק שלישי", עמוד קיט (מקור: HebrewBooks):

ומה שאמר כי לא זימן את מנוח וכו'.  בא ללמד כי האדם שיש לו ברכה בדבר מה, אל יהא קל בעיניו שאר בני אדם שאינם במדרגת(ו) [זאת], ואם מבזה שאר בני אדם הש״י נוטל ממנו הברכה, שאין זה ראוי בשביל הברכה שנתן הש״י אליו שיהיה מקיל באחרים, ואף אם הוא בעל ברכה מאד הש״י נוטל ממנו ודבר זה היה סבה, כי הסבה אצל בועז, שמתחלה נתברך ברבוי בנים, ועכשיו מתו כולם, ולא נשאר אחד, דאם לא שהיה דבר זה הוא הגורם שיהיה לו קצת דעתו זחה עליו, והיה בעיניו שאר בריות שאין להם ברכה זאת מפני שאין להם בנים, קלים בעיניו, לא הגיע לו זה שמתו בניו.

"המשטר הכלכלי והחברתי הישראלי מושחת מיסודו" (פרופ' ליבוביץ', 1966)

ביום ראשון, 14 למאי 2017, פרסם מבקר המדינה את הדוח השנתי 67ב, אשר מתמקד במאבק בשחיתות הציבורית ובהגנה על זכויות האדם.

ביום שלישי, 16 במאי 2017, במקום ללמוד את הדו"ח ולנסות לצמצם את השחיתות הציבורית, דנה וועדת הפנים של הכנסת בהצעת החוק של ח"כ נאוה בוקר (ליכוד) וסגנית יו"ר הכנסת, בנושא: "גמלאות לראשי רשויות".  בהצעה, מבקשת ח"כ בוקר להחיל פנסיה תקציבית רטרואקטיבית, גם לראשי ערים וסגנים שסיימנו כהונתם הציבורית לפני כשלושים (30) שנה.  בבקשה לדיון כותבת ח"כ בוקר:

"ביום 29 לינואר 2017 (רקע. מסמך PDF) תוקנה החלטת הרשויות המקומיות כך שנקבע כי הוראות סעיף 2(ב) תחולנה רטרואקטיבית, על ראשי רשויות וסגניהם שסיימו את כהונתם בשנת 1998".

כאילו שהתיקון לתיקון הנ"ל – שהוא לכאורה תיקון לתיקון טעות אומללה של משרד הפנים ["טעות שקשה להסביר אותה" (ע"פ מר רוזנר, היועץ המשפטי של הוועדה).  ראו תחילת עמוד 7 לפרוטוקול 290, להלן] – איננו שערורייתי מספיק [ראו: פרוטוקול מס' 290 (מדיוני הוועדה ב- 28 לנובמבר 2016)]... אומרת כעת ח"כ בוקר:

"התיקון התעלם מאלה שסיימו כהונתם לפני שנת 1998... מופלים לרעה ולא זכאים לאותן הזכויות הפנסיוניות וזאת ללא כל סיבה.

לאור האמור, ומתוך רצון לתקן את העוול שנגרם למספר מסוים של ראשי רשויות וסגנים... מוצע לתקן את המועד לתחולת החלטת הרשויות המקומיות ולקבוע אותו ליום 1 לאוגוסט 1991".

"בעקבות התערבות היועץ המשפטי של הועדה - תומר רוזנר, ההחלטה נמנעה ברגע האחרון" ("רוטר").

למידע נוסף, פרוטוקול ושידור הישיבה.

לקריאה נוספת אודות דו"ח המבקר, כנ"ל:

-         המדינה לא בדקה כראוי את השפעת העלאת גיל הפרישה על בעלי המקצועות השוחקים

-         "המידע שבדו"חות הכספיים של הממשלה לקוי".  כ- 51% מהדו"חות הכספיים אינם מבוקרים.  "שקיפות נאותה ובקרה יאפשרו לממשלה למלא את מחויבותה הציבורית"

-         אורי אריאל העביר עשרות מיליוני שקלים למקורבים.  דו"ח המבקר מצביע על השר כאחראי ל"מחדל חמור" בהתנהלות משרד הבינוי והשיכון

-         ביטוח לאומי מוותר על מאות מיליוני שקלים כספי ציבור – וחברות הביטוח מרוויחות בגדול.  על חלק מהם הוא אפילו מוותר מראש בהסכמים תמוהים שמשקפים שלל ליקויים, ניגוד עניינים וחשש לטוהר המידות

-         מערך הכשרות – "ממצאים חמורים, הטעיית הציבור, מצב בלתי נסבל"

-         הסכם הגז עם חברת חשמל עלול להוביל לעליית תעריפים במשק

-         ישראל בפיגור בהתמודדות עם פשיעת סייבר.  תפיסת הפעולה מתאימה לשנת 2000.  על אגף התקשוב בצה"ל כתב המבקר: "כשל בתפקידו"

-         הסיבה האבסורדית לתור לניתוחים בישראל: איחורים קבועים בתחילת יום העבודה בבקרים וסיום יום העבודה כשעה לפני הזמן

-         הסלט שלנו כולל גם חומרי הדברה.  הציבור בארץ ממשיך להיחשף, באמצעות צריכת ירקות ופירות, לשאריות של חומרי הדברה מסוימים שנאסרו או הוגבלו לשימוש חקלאי באירופה ובארה"ב

-         "מכת מדינה": החקלאים חסרי אונים מול הפשיעה.  94% מהתיקים נסגרים, יחידות הסיור לא בשטח.  דו"ח מבקר המדינה על הפשיעה החקלאית מתאר אוזלת יד משטרתית: "התנהגות המשטרה מסבירה את חוסר האמון מצד החקלאים"

-         המשטרה רכשה מאות ניידות לצי הרכב הענק שלה – מבלי שבדקה אם הן בכלל מתאימות לדרישות המבצעיות הייחודיות שלה

מה ידע פרופ' ישעיהו ליבוביץ כבר ב- 1966 על פריון, שחיתות ופרוטקציה?

"השחיתות הכספית והכלכלית ‏(העלמת מס, הברחת מטבע, קבלת שוחד וכו'‏) איננה נגע פושה בגוף המשטר הכלכלי והחברתי הישראלי, אלא תכונה מהותית של משטר זה. משטר זה מושחת מיסודו, באשר הוא פרזיטי: המשק ורמת החיים של האוכלוסיה – של 'השכבות הנכבדות ביותר' ושל המוני העם כאחד – אינם מושתתים על מאמצים והישגים ואינם מותנים בהם, אלא מקוימים בחסדם של מענקים, שילומים, מגביות, תרומות ונדבות וסובסידיות, שאותם מחלקים בעלי השררה לפני האינטרסים של ההחזקה בשלטון ולפי מידת קרבתם של המקבלים לשלטון. האדם במדינה זו מתחנך להרגשה, שאין קשר בין כישרונו, יכולתו, מאמציו והשגיו בעבודה – מזה, ובין התגמול שהוא מקבל – מזה. הוא מרגיש שלא הפעילות הכלכלית הכשרה – בין בעבודה פיסית או משרדית, בין במסחר, בין בפקידות, בין במקצוע חופשי וכו' – היא הבסיס להצלחה, אלא טובת ההנאה שאפשר להשיג על ידי השתלבות בשחיתות הכלכלית ובמנגנון הפרוטקציות המפלגתיות וההסתדרותיות – ומכאן רק צעד אחד אל המעילה והשוחד. חברת השנור, חברה הנתמכת, מאבדת את קנה המידה המוסרי לגבי ההתנהגות הכלכלית־חברתית, ככל פילגש מוחזקת המאבדת את התחושה המוסרית".

לקריאה נוספת:

-         קריסת פרויקט ההתפלה: 400 מיליון סיבות לחקירה פלילית

-         שבע שנים להצטרפות ל- OECD: הכלכלה הישראלית מתחזקת, האזרחים נחלשים

הקדשה בספר, 1989

ההקדשה נמצאה בתוך הספר "נוקטורן לגנרל", מאת ג'והן טרנהייל / John Trenhaile, שהתגלגל לידי.

לקריאה נוספת:

-         מה זה נוֹקְטוּרְן?

-         הספרים שכתב ג'והן טרנהייל, ותורגמו לעברית ("סימניה")