"אנחנו חיים על זמן שאול" (מחשבה של חיים ומוות)

"אנחנו חיים על זמן שאול" - כך אמר לי איש אחד, לאחרונה. הוא אמר זאת, כפי שהבנתי, בהקשר של "הזמן קצר והמלאכה מרובה" ויש הרבה להספיק.

זה היה "הקש ששבר את גב הגמל"... והנה אני יושב וכותב על דאגה מסויימת המקננת במוחי.

אני פוחד מכאב שיניים, מ- וורטיגו, ודואג ומקווה שלא אקבל שבץ (או מחלה אחרת) שישאיר אותי כלוא בגופי ללא יכולת לתקשר עם הסביבה.

כשאני חושב על שבץ וההשפעה שלו על חייו של האדם, משפחתו וסביבתו... אני נזכר בשלושה אנשים.
אספר על שניים.

האחד (1917-2009) היה בנדוד של סבתא שלי, ז"ל... שהשבץ גרם לו למגבלה בדיבור. האיש היה מודע למגבלה... וכאב לי לראות אותו מתאמץ להוציא משפט מהפה ולהביע עצמו. היה נראה שהוא יודע מה הוא רוצה לומר, ורצה לשתף... הוא פתח את הפה... אך המילים לא תמיד יצאו. היה גם נראה שהוא מודע לבעיה. בערוב ימיו הוא היה בטיפול דיאליזה, שכנראה גמר אותו.

איש אחר, שגם הוא נפטר בינתיים, היה ידיד של הוריי (לאוי"ט). היה אולי בן 70 כשחייו השתנו. מאיש פעיל, ידידותי וחייכני... הפך לשבר כלי בכסא גלגלים. ראיתי אותו פעם אחת, אולי פעמיים, אחרי שקיבל השבץ. ברושם שאני קיבלתי, הוא לא תקשר עם הסביבה והסביבה לא איתו.
את פרצי הבכי שלו, תרגמתי לעצמי ודמיינתי שהאיש מודע למצבו; כמו בן-הדוד של סבתי, אך במצב גרוע הרבה יותר.
הוא היה משותק ולא הוציא הגה מהפה חוץ מבכי שגרם לי, כצופה, למועקה קשה ועצב עמוק. תחושת חוסר האונים, שאולי הוא כ"כ רוצה לשתף ולהשתתף במתרחש... והוא מודע שהוא לא יכול (פשוט כלוא בתוך עצמו)... וזה גרם לו ליאוש אדיר, שהתבטא בבכי. איש כבן 70... בכסא גלגלים... בוכה לעיתים קרובות... עשה עליי רושם רציני.

שבץ זה משהו שאי אפשר לצפות; זה בא בהפתעה. אי אפשר להתכונן.

זה לא כמו ALS, כמו שיש לרחמים מלמד כהן ולסטיבן הוקינג. ההשפעה על המוח והגוף שונה. ALS לא קורה ברגע, אלא בתהליך התנוונות מתמשך.

בשנים האחרונות שמעתי על עוד אנשים שהכרתי שחטפו שבץ.
וזה הורס! החיים של כל הסביבה משתנים ללא הכר.

כן! אני גם מכיר גברת אחת, שעברה שבץ "קטן"... והיא מתפקדת ועצמאית ופעילה ביותר; אבל היא במיעוט.

ולא אחת חשבתי על עצמי ומשפחתי... מה ואיך יהיה אם אקבל שבץ, רחמנא לצלן... (אנחה)... אין אתראה מוקדמת.

למיטב חוסר הבנתי... שני דברים חשובים לי במקרה שלא אוכל לדבר ולתקשר עם הסביבה, באופן רגיל:
1. אני מ-א-ו-ד מקווה... שהצוות הרפואי והמשפחה יצליחו לוודא באחוזים גבוהים, שאני לא סובל מכאבים.
2. אני מ-א-ו-ד מקווה... שהצוות הרפואי והמשפחה יצליחו למצוא דרך לתקשר איתי (ושאוכל להגיב)... אם זה בהזזת אצבעות ואם זה בעיפעופים וכדומה, בדומה לאופן התקשורת שיש לרחמים מלמד כהן ולסטיבן הוקינג.

לא הקדשתי לזה זמן לקריאת מחקרים וכד'... אבל ראיתי, פה ושם, תכניות בטלוויזיה שתיארו מצבים דומים.

הקרובים ו/או הצוות המטפל חייבים לחפש ולמצוא איזה איבר שהבנאדם יכול להזיז... ולשאול שאלות של "כן" ו- "לא".
נגיד, בעיפעופים (לדוגמא)... "כן" זה עיפעוף קצר, או אחד... ו- "לא" זה עיפעוף מעט ארוך או שני עיפעופים.

חייבים למצוא את האיבר המתאים, שיהיה שחלון קטן בעזרתו יוכל המוגבל "לראות" החוצה... והסובבים, יבינו זאת.
חייבים למצוא שפת דיבור חדשה שתתאים למקרה הפרטני.

כבר שמעתי על אפשרות טכנולוגית, אם לא מוצאים שום חלון, כנ"ל... שניתן לחבר לנפגע מיכשור שיקלוט פולסים מהמוח... ואולי ככה יתאפשר לפתח שפה ולתקשר?!

(אנחה) ה' ירחם!

ועוד לא דיברנו על "חוק החולה הנוטה למות", עמותת ליל"ך, וההלכה היהודית.

חשובים לי שני דברים:
1. לעשות ככל שינתן שלא יכאב לי.
2. למזער את הסבל למשפחה.

השאלות המטרידות אותי לעיתים... האם השארת חולה המרותק למיטה ונתון לחסדי מכונות ותרופות, הוא חסד עם החולה? האם בהחלטות המשפחה כלפי החולה, נבדק מה טוב לחולה או מה טוב למשפחה?

אני יודע שאני מוטרד, אך אין לי תשובות ברורות לעצמי.

"לא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה; וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ" (תהלים קי"ח י"ז)
גם 120 שנה לא יספיקו לי לתקן כל מה שאני רוצה לתקן.

עברה בי פעם מחשבה, שאחיה עד 121 שנה (הלוואי בבריאות ובעשייה), אולם, בשנים האחרונות עלו בי ספיקות אם אוכל, במציאות המורכבת של העולם הזה, לשרוד.

"טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב; וְיוֹם הַמָּוֶת, מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה--בַּאֲשֶׁר, הוּא סוֹף כָּל-הָאָדָם; וְהַחַי, יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" (קהלת ז' א'-ב')

ילקוט שמעוני: "ויום המות מיום הולדו. נולד אדם מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים, נולד אדם הכל שמחים, מת הכל בוכים, ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכים לבכות מפני שאין יודעים על אי זה פרק הוא עומד, מת הכל צריכים לשמוח מפני שיודעים שיצא בשלום מן העולם..."

"דאגה בלב איש ישחנה ר' אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים" (מסכת סוטה, דף מ"ב עמ' ב')

יהי רצון שנזכה כולנו לבריאות טובה, לאורך ימים ושנים טובות, בשמחה ובנחת, בשלווה ולשלום,
אמן.