יום שני, 7 בינואר 2013

עד 120, בבריאות




בעוד אני מחכה לתורי אצל הספר, עיינתי במוסף ״24 שעות״ של ידיעות אחרונות, מתאריך 23.12.2012... וכתבה על נתן זך (עמודים 4 עד 6) מושכת את תשומת לבי: ״חושך עליו עולמו. נתן זך בן ה- 83 מביט למוות בעיניים.  העיוורון שמשתלט עליו לא מפחיד אותו, רק הזיכרון שבוגד בו והכתיבה שהפכה למטלה מתישה מאין כמותה.  דבר אחד הוא מבטיח: לסיים את חייו במיטתו, כשיחליט, ולא חסר אונים בבית חולים כמו אמו ורבים מחבריו״.

בפסקה, הפותחת את הכתבה, אני מוצא עניין, ומזדהה: ״אין אני יכול לדבר בשמם של אחרים, אך באשר לי, לא הכאב הוא שמפחידני... הדבר שמפחידני יותר מכל הוא אובדן האישיות - קץ החיים העלול לבוא לפני המוות, השלב שבו לא תהיה לי עוד שליטה על הסובב אותי״.  הציטוט הזה מובא מספרו של זך - ״מות אמי״ (עמוד 61).


״אסון גדול זו החוויה בה אדם נלחם בציפורניים ברגעיו האחרונים... אדם הנלחם ולא שולט בגורלו ואיך הוא יהיה, כי כבר ראשו לא צלול.  אז הוא נתון לחסדם של אחרים...״ אומר זך.

שאלתי את הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997) מהספרייה.

״פעם אחת סיפרה:  כשבאנו לארץ היה לבו הרבה, ולארץ לא היה כלום.  עכשיו יש לארץ הרבה ולנו אין כלום״ (״מות אמי״, עמוד 15).

בעמוד הראשון (5) כותב זך:
״... אני מוצא צורך להתנצל על שאני מוציא דפים פרטיים אלה לרשות הרבים... אולי יהיה בהם עניין גם למי שלא נתנסה בניסיונות דומים.  ככלות הכל, חיינו דומים אלה לאלה לא פחות משהם שונים״.

והנה נזכרתי בשני סופרים מיוחדים.

הראשון – ישראל כהן.  לפני שנים, קראתי איזשהו ספר (לצערי אינני זוכר את שם הספר)... וציינתי לעצמי קטע מיוחד, שכתב:

"ביטוי מחשבות ורגשות בכתב — אמנות היא.  ואין אדם מגיע בה למעלת השלימות אלא אם הוא אוחז מנהג בורא העולם, שהיה בונה עולמות ומחריבם, עד שנחה דעתו מזה העולם.  אף אמן-הכתיבה, המכונה סופר, כך.  הוא כותב ומוחק, משנה ומחליף עד שיצירתו משגת את המדרגה הרצויה לו.

... הסופר מתחבט בעיקר כשהוא מבקש לבטא את ה"נקודה" שבנפשו, את הנופך המקורי שלו, מה שאינו עדיין נוסח ושיגרה... אפשר לומר על כך את המאמר הידוע "וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם" — זאת היא אמנות הכתיבה".


השני – דניאל פרסקי (1887-1962)

יום ראשון, 6 בינואר 2013

האם קרביץ הולך בעקבות אופיס דיפו?



יום חמישי (3 לינואר) אחה"צ... פניי מועדות לסניף קרביץ בראש העין.
אני מבקש לרכוש נייר A4 צבעוני.

המוכר, בחור צעיר, עסוק בשיחה עם בחורה.  אני הלקוח היחיד בחנות הקטנה.
אני שואל אם יש נייר צילום צבעוני... והבחור מצביע לכיוון הרצפה, מאחוריי, מתחת למדפים.  אני מתכופף, ואכן על הרצפה דמוית הפרקט, מונחות ארבע חבילות מאובקות, של נייר צבעוני, בצבעים שונים, כל אחת.  אני מרים אחת ומנקה את האבק... ושואל בשם השירות הטוב והחיובי... מדוע הן על הרצפה... ואם אין להן מקום על מדף כלשהו... והבחור אומר, לא... וחוזר לבת שיחו.  הוא אמנם אדיב... אך לא נראה שאני, הלקוח, מעניין אותו במיוחד.
תג המחיר לחבילה המאובקת 40 ש"ח. יקר, וגם הצבע דהוי לא מוצא חן בעיניי.  אני מתעניין, והבחור אומר שהוא יכול לנסות להזמין לי צבע אחר, ואיזה צבע אני רוצה.  שאלתי אם יש קטלוג צבעים... כיוון שעל האריזה נראית מניפת צבעים וגוונים... אך בלי קוד זיהוי ייחודי (אני פשוט מבקש למנוע תקלה, ולדייק בצבע).  הבחור אומר שאין קוד זיהוי, או מספר פריט ספציפי.  למרות הדחיפות בצורך בנייר, אני מוותר... ויוצא מהחנות מאוכזב.

מאוכזב שלא מצאתי מבוקשי.
מאוכזב מרמת השירות.

את "סופר אופיס", שנרכשה ב- 1997 ע"י אופיס דיפו, מישהו זוכר?

עסק המבוסס על שירות לקוחות... לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כמו שעסקים רבים מידיי מתייחסים ללקוחותיהם.  הבעיה היא תרבותית.  נותן השירות הישראלי הינו קורבן של שירות לקוי שהוא מקבל מנותני שירותים אחרים, הנוטים להשפיל, למעוך, ולנצל את לקוחותיהם ועובדיהם.  וכשאווירה קלוקלת כזו, נמשכת 20 שנה... הדור הצעיר שגדל לתוך מצוקה כזו... לא יכול להעניק שירות כמו ששירות צריך להיות, עם דאגה כנה ואמיתית ללקוח... דבר שמוביל בהכרח לבריחת לקוחות ו/או צמצום רכישות... צבירת חובות ע"י החברה... והסוף ידוע.

החברה הישראלית חייבת להשתחרר מהתדמית של המשקיע והכלכלן... ולהשתחרר מהרצון לראות רווחים עכשיו ומיד, או לכל הפחות בזמן הנראה לעין.  על החברה הישראלית להתחיל להשקיע ולטפח שירות אמין ואחראי לטווח ארוך.  לא לחפש בצורה היסטרית איפה לקצץ ואיפה לצמצם ולחסוך עלויות (על גב העובדים והלקוחות)... אלא לפתח שירות הגון וטוב.

למעט יחידי סגולה... השירות הישראלי הוא בלתי נסבל.
ממש כואב הלב.

אפילו השירות בסופר-פארם, כבר לא מה שהיה.
ביום שישי, 4 לינואר (שלושה שבועות לאחר האירוע הקודם), נכנסתי לסניף המקומי, לרכוש דבר מה... ושוב, בקופה... נוכחתי עד כמה המצב גרוע, ושנראה שאין עם מי לדבר.  השיחה עם האחראית בפעם הקודמת... ולמרות שהביעה הבנה והסכמה לתלונתי, ואמרה שהנושא יטופל... נציגת השירות בקופה... עיגלה את סך הקניה, כלפי מטה, לפני שראתה את אמצעי התשלום.


לקריאה נוספת:

יום שלישי, 1 בינואר 2013

מדינת ישראל 2013




ראו תגובה 32, ותגובה 57 להלן:
הוא לא התעשר מעוף בשקל - הוא התעשר מהעובדה שהוא משלם לעובדים שלו שכר רעב.

כשאחוז נכבד מאוד מהרווחים הולך לכיס שלך ושל אישתך, נשאר ממש מעט כסף בשביל לשלם משכורות, לאלו שבאמת עובדים קשה - לקופאיות, למסדרים על המדפים, לאורזים, למנקים ולמנהלי המחסן.

ככה נעשה רווח בימינו - בעל העסק מכניס את הטלפיים שלו לקופה של החברה, ואחרי שהוא גמר להאביס את עצמו, בממון כל כך גדול, עד שאפילו נכדיו לא ידעו מחסור, הוא מואיל בטובו לשלם משכורות בזיוניות לעובדים האחרים. חפשו ברשת איך רמי לוי הגיב לצו ההרחבה להסכם הקיבוצי של עובדי תעשיית המזון, שהיה משפר במקצת (לא בהרבה חלילה) את המשכורות והתנאים שלהם.

אין מה להלל את זה. זו לא התעשרות, זה פאודליזם בכסות החוק.

אחריי לבסטיליה
מקסימיליאן רובספייר

אזרחי ישראל ומנהיגיה צריכים להתבייש נוכח העובדה שקשישים רבים בישראל נאלצים בחורף 2013 לבחור בין חימום לבין מזון ותרופות", אמר נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין. "קצבאות הזקנה והשלמת ההכנסה מספיקות בקושי לכיסוי מחצית מצורכיהם הבסיסיים של הקשישים, בעוד יוקר המחיה הולך ועולה", הזהיר.