מתוך ספרו של פינחס שיפמן (בן-סירה) (1873־1945) "כתבים נבחרים. תרבות וחנוך. כרך שני: פרקי חנוך". הוצאת "מפיץ הספר" אגודה שיתופית בע"מ, תל אביב. קנין יוסף שמעוני. 1938.
מתוך הפרק
"בַּעֲיַית הַחִנּוּך בָּאָרֶץ" (עמודים 31-35):
ג
וָחַי בָּהֶם
"... שיטת החנוך הנהוגה בבתי הספר בארץ, הנכונה כשהיא לעצמה,
עדיין אינה ערובה שהתגשמותה בחיים הביאה פרי טוב.
וחי בהם. חייב אדם לחיות
בתורה שהוא לומד.
ואין חניכינו חיים בתורה הניתנת להם.
הם בקיאים בתורה זו, יודעים אותה על פה; בפיהם יכבדוה – ולבם רחוק ממנה. למוד התורה והנביאים והכתובים תופס מקום חשוב
בבית הספר. התלמידים בקיאים
בתנ"ך, אבל אין דברי התורה והנביאים משמשים להם מקור חיים. אין הם מודרכים על פי תורה זו, כי אינם מאמינים
בערכה ובקדושתה הנצחית. אלה הם רק דברי
ספרות יפים ואף נהדרים, שהדור המחונך מוכרח על ידי פקודה מגבוה לדעת אותם, אבל
אינו מתרגל כלל וכלל לחיות בהם ומהם; אין דברי התורה והנביאים משפיעים בהרבה על
הנהגת החיים, על הרגשת החיים והבנתם. שני
עולמות כאן: עולם החיים ועולם הספרות. עולם
התופס את האדם בכל נימי נפשו, ועולם המרפרף ונוגע בזכרון. הדברים מונחים כבקופסה שאין פותחים אותה אלא
בשעת רצון מיוחדת. הזכרון של דברי
התנ"ך הוא זכרון דברים סבילי, שאינו מקושר עם מרכזי ההתעוררות והרצון לפעולה.
בדורות הקדמונים קיימו בחנוך את מצות "וחי בהם". הם למדו רק את הענינים שהיה בהם משום חיות
וחיים. מששה סדרי משנה, – יש גמרא רק על
שלשה סדרים בשלימותם – על הענינים הנהוגים בחיים: מועד, נזיקין, נשים; ואילו
בסדרים שהלכותיהם קשורות בארץ ובמקדש, כגון זרעים, קדשים וטהרות, נשאר ברובם הגדול
התלמוד בלי השקלא וטריא. כי אלו הן דברים
שבחיים הממשיים לא היה להם שורש החיות; רק יחידים היו לומדים את הענינים המכונים
בשם הלכתא למשיחא. לא רק האינסטינקט הבריא
הראה להם את דרך הבירור הזה, אלא גם ההכרח וההבנה הפדגוגית השרשית הדריכה אותם
בדרך הנכונה לבחור בעניני למוד כאלה, שהחנוך יכול לראות בהם גם במעשה וגם בנשמת
חייו, וחי בהם, בתוך דברי התורה, חיים מלאים ושלמים. וכך היה נהוג בישיבות ואף בחדרים. ואולי מטעם זה היו ממעטים ללמוד את דברי
הנביאים. נעלים הם הדברים ורחוקים מאד מן
המציאות הכעורה וקשה לחיות לפיהם. המציאות
החיצונית והפנימית היתה רחוקה מדרישות הנבואה על בשורת הצדק והמשפט והחסד
והרחמים...
בדורות המאוחרים, שינו את הסדר.
את הלכות התלמוד הוציאו מן החנוך, ובמקומו שמו את המקרא. אולם כאן נתגלה הקרע הגדול שבין דרישות הנבואה
ובין החיים החילוניים; וחיי המציאות לא עלו בקדושתם על ידי למוד הנביאים, אלא
שהנבואה ירדה מקדושתה... וגם באו ימים, שדברי התורה ומשפטיה הברורים נשארו רק
עניני למוד ולא עניני חיים. בלמוד זה לא
נתקיימה המצוה הגדולה "וחי בהם".
וזוהי הרעה הגדולה ביותר בחנוך – למוד שאין בו משום חיים והתגשמות, או לכל
הפחות שאיפת רצון להתגשמות – יותר משהוא מועיל הוא מזיק, כי מרגילים את הדור הצעיר
לפלג את חייו – לדרישות נעלות מופשטות שאין להם שום ערך בחיים ושאין לחיות בהם,
ולדרישות יצרים כבירים, שיש בהם משום סערות חיים בולעות ומטרידות.
ואולי זהו הקרע שבלב, הגדול ביותר שהחנוך בארץ יוצר בדרך התגשמות
שיטתו.
ד
מַעֲיָן
הַמִּתְגַּבֵּר
... תורת חיים, תורה שחיים בה, פועלת מדעת ושלא מדעת על כל עצם תכנם
של החיים... "וחי בהם" זהו כלל:
לעשות אותם. לדעת אותם ולהרגישם --
פרטים. ואם אין "וחי בהם", – אם
אין חיים בתורה – הרי כל פרט אינו עולה לכלל; המצוה המעשית אין בה לחלוחית חיים;
הדעת היא רק דעת מופשטת שאין לה שרשים עמוקים בחיי הנפש. ואף ההרגשה אינה עמוקה.
ואף בבתי הספר הדתיים אין "וחי בהם". אין לימוד התורה והנבואה מקור לחיי הנשמה, אינו
מרוה הויה עליונה את קרקע החיים, אלא חיי חולין לחוד וחיי קודש לחוד; מחיצה
ביניהם. ...אין האחדות החיונית של כל
מדורי הנפש. אין רוח אחת חודרת את כולם;
ואין נשמה אחת מחיה את כולם.
טעות גדולה טעו דורות המשכילים הראשונים שדחו את למוד המשנה והגמרא
מפני למוד הנביאים. הם חשבו, שפרק בישעיהו
או בתהלים קל יותר לתפיסת הנער מאשר דף גמרא בבבא קמא או בבבא מציעא. ולא היא.
"שנים אוחזים בטלית" – ענין חילוני פשוט, ששכלו של נער בן עשר או
שתים עשרה תופס אותו מפני המוחשיות שבו; וגם הויכוח, המשא ומתן התלמודי, אינו עולה
על תפיסת הנער.
אולם התביעות המוסריות העליונות של ישעיה, דרישות הצדק והרחמים, דרישת
המשפט העולמי והשלום העולמי, הן רחוקות מרחק תהומי מנפש הנוער בימינו. מה לו לנוער תביעות ערטילאיות אלה, שאין בהם
אחיזה במציאות? אין אלו אלא דברי נבואה, שחדלו להיות אף שיחה נאה. אלה הן תביעות "דלית בהן
ממשותא". אין הנוער מאמין בצורך של
התביעות ובאפשרות קיומם.
אדרבה: קשה למוד הנביאים, קשה עד למאד. כי אין מצע נפשי לזה כלל. נתאכזבו ונתייאשו מכל התקוות לעתיד.
והדברים הנשגבים של נביאינו נעשים פחותי ערך לחיי החולין המקיפים את
הדור והשולטים בו. קדושת העתיד, רוממות
הרצוי, ערכי השאיפות הנעלות – אינם אלא "דברי בטלה" של תקופות חיים פרימיטיביות,
תמימות, שלא הבחינו בין האמת הגדולה של המציאות החילונית הממשית השליטה ובין
צעצועי דמיון מופרז.
ולא רק שאין הדברים הנבואיים מתקבלים על הלב ועל הדעת, אלא שמעוררים התנגדות
רבה.
כשאין אמונה וקדושה ואין "וחי בהם", נעשים דברי התורה
והנבואה לטורח, הנסבלים מפני ההכרח; ומוסחים לגמרי מן הלב ומורחקים מכל גבולות
החיים ברגע הראשון כשמשתחררים מן הדבורים האלה.
כשם שחייב אדם לחיות בתורה שהוא לומדה, כך אסור ללמד תורה כשאין בה
משום חיות.
"גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה". ומה ערכה של תורה, שאינה נותנת חיים
לעושיה?
התסיסה החנוכית שנתעוררה כעת צריכה
להיות מכוונת, ראשית כל, כלפי שכלולה של השיטה החנוכית הקיימת, להחיותה, להשלימה
ולהתאימה אל הצו –
וחי בהם!
