יום ראשון, 12 לפברואר 2023... כ- 29 שעות אחרי שקראנו בבית הכנסת את פרשת "יתרו", ו- "עשרת הדברות", בהם: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"... ערכה נגדי ההנהלה (שלשה מנהלים אנשי חינוך) את השימוע שהוביל לפיטוריי. שימוע שהיה כל כולו שקר.
29 שעות קודם לכן, כאילו שלח להם הקב"ה
גלגל הצלה, לפני שיפלו בעצת יצרם הרע... כדי שאולי יעיינו בדברי התורה, יתעשתו
ויחזרו בהם... אבל נראה שיצר הרע ניצח.
רש"ר הירש אומר (ראו להלן), שלא רק שהעידו
שקר... אלא "הם גופם שקר".
מצער מאוד שהאיסור לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט... והציווי בְּצֶדֶק
תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ... לא עמדו לנגד עיניהם... כשארבו לי בסגנון "כיפה
אדומה" (תרגיל הונאה)... ופגעו בי.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. תרגום אונקלוס: לָא
תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִין. רש"י: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט –
מְלַמֵּד שֶׁהַדַּיָּן הַמְּקַלְקֵל אֶת הַדִּין קָרוּי עַוָּל, שָׂנְאוּי
וּמְשֻׁקָּץ, חֵרֶם וְתוֹעֵבָה. שֶׁהָעַוָּל
קָרוּי תּוֹעֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תּוֹעֲבַת ה'" וְגוֹמֵר
"כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל".
מעניין על מה חושבים "הדיינים"
כשהם אומרים ב- "תחנון": אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ
דֹּפִי... זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר...
כותב רש"ר הירש, בפרשת יתרו (שמות
כ יג), כאילו במיוחד למקרה שלי: "עדים שהוכחשו – עדותם שקר, עדים שהוזמו
– הם גופם שקר. שניהם מכלל
"עד שקר" הם": התורה מבדילה בין עדים שהוכחשו לבין
עדים שהוזמו. ההכחשה היא בעדות עצמה:
העדים ראו את הדבר שהם מעידים עליו, אך עדותם אינה מתאימה לאמת; ואילו ההזמה היא
על גוף העדים: העדים כלל לא ראו את הדבר מראשיתו עד סופו ולא יכלו אפוא להגיד עדות
כלל ועיקר... וכדי שיהא בכתוב גם "אזהרה לעדים זוממין" (מכות ד
ע"ב), לכן לא נאמר: "לא תענה ברעך דבר שקר", כי אם "עד
שקר" – לא רק דבר העדות שקר הוא, אלא גם גוף העדים. בדברים ה, יז מבאר הכתוב את "עד שקר"
על-ידי הביטוי "עד שוא", המטעים במיוחד את הסוג האחד של עדי שקר שהם
גופם שקר, דהיינו עדים זוממים. עדותם של
עדים זוממים היא כשלעצמה עדות "שוא", ואפילו דבר עדותם אמת, הרי לא הם
יכולים להעיד עליו, שכן לא ראוהו. מכאן גם
אזהרה כללית למי שבא להעיד על דבר שאמיתתו מוכחת בעיניו על-ידי ראיות לכאורה, או
על-ידי מסירת דברים מהימנה מפיהם של אחרים וכיוצא באלה; לא ימסור אדם עדות אלא על
דבר שנודע לו מראייה או משמיעה שלו עצמו. אין
אדם נעשה ל"עד" אלא על-ידי ראיית עצמו ושמיעת עצמו, ורק אם תפש דבר
בעיניו ובאוזניו, ישווה לו תכונה של התמדה ("עד" קרוב ל"עוד"
– ראה פי' בראשית כא, ל), כדי שלא ימוש מתודעתו.
"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס... מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק..." (פרשת משפטים, שמות כג א, ז). תרגום אונקלוס: "לָא תְקַבֵּיל שֵׁימַע דִּשְׁקַר לָא תְשַׁוֵּי יְדָךְ עִם חַיָּיבָא לְמִהְוֵי לֵיהּ סָהִיד שַׁקָּר". רש"י: "כְּתַרְגּוּמוֹ". ספורנו: "מדבר שקר תרחק. מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (אבות א, ט)".
פרשת שופטים (דברים יט, טז-כא): "כִּֽי־יָק֥וּם
עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה: וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים
אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י ה' לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים
אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב
וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ
כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים
יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע
הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ: וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן
בְּעַיִ֙ן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל".
רש"ר הירש: "עד-חמס הוא עד
שהתורה נתנה לו כושר משפטי להעיד, ואילו הוא ניצל אותו לרעה כדי לעשות חמס לרעהו".
רש"ר הירש, פרשת ראה (דברים יג ו): כי דבר סרה. "סור" מציין גם את הסטייה מן החובה וגם את ההסתלקות מן המציאות...; "סרה" כשם עצם מבטא אפוא גם בגידה מוסרית, סטייה מן הדרך הישרה...; כמושא של אמירה הוא מציין שהדברים שנאמרו הם רחוקים מן המציאות בתכלית הריחוק והם משוללים כל יסוד. כך ביחס לעד זומם: "כי-יקום עד-חמס באיש לענות בו סרה" (להלן יט, טז), ועל פי האמור במסכת מכות ה ע"א לשון זו מבטאת שהעדות היא בלתי-מוצדקת לחלוטין, שהרי העדים לא היו במקום המאורע: "שתסרה גופה של עדות". ולא עוד, אלא צורת "תסרה" מורה, כנראה, על שורש "סרה", "סרא": להיות רקוב...
להצלחת המוסד החינוכי הזה ומנהליו יש מחיר גבוה
מאוד בנפש ובבריאות העובדים!
ראו דוגמא ראשונה, לרוע, לשקרים, ולרקבון המוסרי.
לקריאה נוספת: עובד מחפש משמעות / הרב יובל שרלו
