ראש השנה תשע"ט. אני קורא ב- "ספר המועדים: פרשת מועדי
ישראל. ערכם, גילוייהם והשפעתם בחיי עם
ישראל ובספרותו, מימי קדם ועד היום הזה"; כרך א': ראש השנה ויום הכפורים
(הדפסה י"א, תשל"ז 1977). החומר
הספרותי אֻסַף על ידי ד"ר י"ל ברוך.
הוצאת אגודת עונג שבת (אהל שם) בתל אביב ע"י דביר. נדפס בדפוס "גוטנברג", צ. כספּ ובניו
בע"מ, ת"א. ספר המועדים כולל 8
כרכים, אותם ערך גם ד"ר יום-טוב לוינסקי.
בעמוד 215-216, סיפור מעניין מאת ש.י.
עגנון: "כל נדרי" בעיר מערי אשכנז (ראו להלן, בסוף החקירה והחוויה, הקטע
המדובר). בסיום הסיפור, נרשם כאילו הסיפור
נלקח מ- "אלו ואלו"?!
התחלתי לחפש את המקור, בכדי להוסיף מידע
וקישורים, כרגיל. את הסיפור המלא מצאתי, בעזרת אנשי מקצוע, בקובץ הסיפורים "ספר המעשים", המופיע בספר "סמוך ונראה" (עמוד 112-113), הוצאת שוקן – תשנ"ח 1998. מצאתי שהסיפור ב-
"ספר המועדים" (בהעתקה קצת לא מדוייקת) הוא רק חלק מפרק ז בסיפורו
של עגנון: "פי שנים". מוזר
שהמלקט/העורך מצא לנכון להשמיט את הפסקה הראשונה של הפרק, ואת שתי השורות האחרונות; ומעניין גם שם הסיפור, שכנראה "הומצא" אך ורק למהדורת "ספר המועדים"?!
להלן הקטע "המקורי", שקראתי ב- "ספר
המועדים":
"כל נדרי"
בעיר מערי אשכנז / ש. י. עגנון
איני זוכר
כיצד נתגלגלתי לאותה עיר מערי אשכנז, אבל זוכר אני, שערב יום הכפורים היה. נכנסתי לבית-כנסת אחד להתפלל מנחה ולומר
קדיש. ראיתי, שגוללים ספר תורה לקריאה של
יום הכפורים ושגוללים את הספר מהופך, הכתב למטה והקלף למעלה. נצטערתי מפני שנוהגים בזיון בתורה ושתקתי מפני
שהייתי אורח. לאחר שסיימתי את תפילתי
הלכתי לאכול סעודה המפסקת. שכחתי לעלות על
הקרון והלכתי ברגל. ומאחר שהדרך ארוכה
ואני הייתי עיף הגיעה בינתים עת לחזור לבית-הכנסת. אבל מאחר שבאתי נכנסתי לחדרי. בחדר היתה דלוקה עששית קטנה. ידעה בעלת-הבית, שיום גדול של יהודים מחר
והדייר שלה הוא יהודי היטיבה עמי והדליקה לי.
וקדירה של חרס העמידה אצל עששית, שאם ארצה אכסה בה את האור שלא יבטיל אותי
משנתי. אדוונטית זקנה זו, שכל הימים היא
קוראת בכתבי הקודש, פעמים שהיא נותנת דעתה על אומה זו, שדברו בה נביאים.
עמדתי באמצע
החדר ושאלתי את עצמי מה מבקש אני, לסעוד סעודה המפסקת. אבל לא מצאתי בחדרי דבר של מאכל, ולאכול מפתן
בערב יום הכפורים לא רציתי. נטלתי את
המחזור ונעלי הלבד והלכתי לי.
על האצטבה
שלפני הבית ישבו להם כמה גויים ומקטרות קצרות של חמר בפיהם, ותינוק עמד שם ובידו פרוסה
מרוחה. סיבב עצמו על עקביו וניגן זמר של
יהודים. ושחק הוא וכל שכניו כדרך הגויים
ששוחקים עלינו. או אפשר שחקו להם סתם.
באתי
לבית-הכנסת והראיתי לשמש כתב, ששכרתי לי מקום. הכניסני והושיבני במקומי. בית-הכנסת היה מלא אנשים של צורה ומנורות הרבה
האירו וכמין כמיהה וצפיה היתה שם. נתעטף
אחד בטליתו ובירך בקול רם, כדי לזכות את חבריו בעניית אמן. אחריו נתעטף שני וכן שלישי וכן כל הצבור, חוץ
מזקן אחד שלא נתעטף. אמר לי זקן אני
ומיתתי קרובה והריני משמר את טליתי כדי שיקברוני בה.
החזן ירד
לפני התיבה וקהל משוררים סייעו אותו. קולם
נאה ולבושם נאה ופניהם כשנים של שובע, כבני אדם שאין חסרים כלום ובאים לבית-הכנסת
לעשות נחת-רוח ליוצרם. עד שהם מתפללים
נתעקרה אנחה מלבו של חזן ונתאנח הוא וקהל משורריו ועמהם רוב הצבור.
לאחר כל
נדרי עלה רב הכנסת ודרש על קדושת היום ועל תיקון הנפש ועל ישראל, שפיזרן
הקדוש-ברוך-הוא בין האומות כדי שיהיו אור לגויים. אחר הדרשה עמדו והתפללו ערבית. תוך כדי תפילתם נגרעה קומתם ועמדו קטנים
ונמוכים, כאבא ושאר כל אנשי בית-הכנסת שלנו בלילי יום הכפורים. וקרוב בעיני שאף הוא הקדוש-ברוך-הוא יתברך הרכין
עצמו, כביכול, לשמוע תפילתם, כאב שמרכין עצמו כלפי בנו קטן.
(״אלו ואלו״)
לקריאה נוספת:
