מורות וצוותי חינוך יקרים!
מתנצלת מראש, הפוסט הזה הוא מזעזע. וזאת מטרתו, לזעזע.
בשבוע שעבר קמתי מ- "שבעה",
בה התאבלנו על בני בכורי.
בני היקר החליט לשים קץ לסבלו, שבוע
אחרי שמלאו לו עשרים. האוצר היקר שלי עבר
התעללות, מילולית בעיקר (אך גם פיסית), מכמה בני כיתתו במשך תקופה ארוכה כשהיה
בכתה ז, ושמר זאת בבטנו במשך כשש שנים. כשנודע
לנו המידע המזעזע הזה, ניסינו לתת לו טיפולים שונים, טיפולים שניסו לתקן את נפשו
הפגועה ואת הכאבים הפיסיים שהופיעו בעקבות כך, אך הצלקת כנראה כבר היתה עמוקה מדי
ובלתי ניתנת לריפוי.
הכאב הוא גדול ובלתי נתפס, ועל אף שאנו
בני המשפחה עדיין לא מעכלים את האבדן הגדול, בחרתי לכתוב כאן את סיפורו, כדי
להעביר את המסר החשוב שגם בני ז"ל, כשנה לפני מותו, העלה במייל שכתב לעצמו, ובכך
השאיר לנו בעצם צוואה: אל תתעלמו מהילדים השקטים בעלי הציונים הטובים. אל תתעלמו מהצקות או חרמות כיתתיות גם אם הם
נראות לכם לא בהיקף כ"כ חמור – כי יש ילדים בעלי נפש רגישה שחווים דברים
בעוצמות גבוהות יותר מאחרים. אל תחששו
למעמדכם כמורים, או לשמו הטוב של המוסד החינוכי.
דאגו לשתף את ההורים במקרים כאלה, כי לא בטוח בכלל שהם מודעים למצב. על אף מספר הילדים הגדול בכתה היו ערניים. העלו את הנושא במפגשים פרטניים ושאלו את
התלמידים על חבריהם – האם הם חושבים שיש ילד בכתה שמתקשה חברתית או עובר הצקות מצד
ילדים אחרים. אל תחכו לגילוי חרם בכתה
בשביל להעלות נושאים אלו, גם אם צריך להספיק את החומר באנגלית ובחשבון. מתחננת אליכם – עזרו לי למנוע את המקרים
המזעזעים הבאים!!!! ולהציל חיים של ילדים אחרים.
אנא העבירו מסר זה לכל צוות חינוכי או
מורה שאתם מכירים.
עזרו לי להפיץ את צוואתו של בני, שהיה
כולו לב-טהור.
בתודה, יפעת
לקריאה נוספת:
