להלן מכתב שנשלח, במהלך חודש יוני 2016, ל- מָרָא דְאַתְרָא... ולקראת פרסומו, נערך מחדש; חלקו צונזר,
וחלק אחר נתווסף לו.
שלום לכבוד הרב,
... בחודשים האחרונים "מכהן" כנציג וועד הבית.
לא שלא הייתי מעורב קודם בניסיונות שיפור איכות חיים
ותיקון עולם, וענייני ציבור... -- אבל כעת זה "רשמי".
... נראה שאנשים במדינת ישראל מקפידים יותר על עניינים
של "בין אדם למקום" (הקפדה על מקווה ותפילה, חיצוניות וכד')... ועל עניינים
של "בין אדם לעצמו" (שיעורים ולימוד תורה). אולם, הם פחות רגישים (בלשון המעטה) כלפי
מצוקות האחר, והדאגה לזכויות האחר. חסרות אמפטיה
וסובלנות (למרות כל החסד שנעשה כאן)...
חשבתי לבקש מהרב, אולי לדבר יותר בשיעורים ושיחות (וגם
להפיץ בין רבנים נוספים, בשכונה ובכלל) העלאת מודעות ויותר שיעורים, עם דגש על
"בין אדם לחברו", יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואהבת לרעך כמוך,
וכד'... תוך מתן דוגמאות ספציפיות מחיי היומיום שלנו (כפי שאביא, על קצה המזלג,
להלן). נראה שאנשים פשוט לא יודעים איך יהודים צריכים להתנהג (או, לא
להתנהג). נראה שאנשים שכחו מזמן מה המשמעות המעשית-היומיומית-החברתית
של מצוות "בין אדם לחברו".
אני מדבר בעיקר בשני תחומים:
1. יחסי שכנים, תפקידם ואחריותם של וועד הבית והשכנים
(איש כלפי רעהו).
2. יחסי עובד-מעביד / זכויות וחובות. להתייחס בכבוד , לא להתעמר, לא להלין שכר שכיר.
השכנים (כולם "דתיים" למיניהם), פשוט לא
מבינים את משמעות "נציגות הבית המשותף". אין לאנשים מושג
ב- "הלכות שכנים ומינהל תקין בבית המשותף". יותר מידיי
אנשים כלל לא מבינים את גודל החשיבות בתחזוקה שוטפת של תשתיות הבניין... וחובת
ההגנה על זכויות הפרט וטובתם של כלל השכנים; הנה כמה דוגמאות:
-
לא יתכן שרוב השכנים יסרבו לתקן בעיה מורכבת במערכת
הביוב (כי זה יקר), וכתוצאה מכך יפגע רכושם של שכנים אחרים מעליית מי ביוב, לתוך דירתם.
זאת ועוד... לאחר האירוע המצער, נמצאו
גם שכנים "רציניים, אחראים וותיקים" שבחרו, באופן תמוה ביותר, לא ליידע
את השכן הניזוק, שיש לנו "ביטוח צד ג'", שנועד בדיוק למקרים מסוג
זה... ולא נתנו לו הפרטים בכדי שיפוצה כדין וכראוי.
-
לא יתכן ששכנים יזלזלו באיכות החיים ["החיים",
תרתי משמע] (מילא של עצמם, אבל במיוחד לא כשזה פוגע באדם אחר)... ויביעו חוסר דאגה
מזעזע לניקיון הבניין וסביבתו; בבניין שלהם, ולשכנים בבניינים סמוכים.
-
זלזול ואי-שמירה על "לא תסיג גבול רעך".
יהודים באים לתפילה חונים בחניות פרטיות (בטאבו) של דיירי הבניין; לית דין
ולית דיין.
-
את הדירות שלהם "הם" משפצים ממסד ועד טפחות,
והבית מנצנץ; אך מחוץ לדלת, בחדר המדרגות, בחצר המשותפת וברחוב הציבורי -- המצב
כאילו לא נוגע להם; חניה על המדרכה, נסיעה
נגד כיוון התנועה תוך סיכון ממשי להולכי רגל, השלכת פסולת...
יחסי עובד-מעביד... הלנת שכר...
בעיות ותופעות קשות של זלזול בעובדים, התעמרות, הרמות
קול, יחס משפיל, ניצול. כשהמנהל עושה את
זה... זה גורם באופן "טבעי" למצוקה ומתח גם בין העובדים עצמם (שמבינים
שרק קירבה למנהל, תיטיב להם – וכל הקודם "זוכה"). המנהל מגיע
לתפילות, הולך לשיעורים... אבל "בין אדם לחברו" – לא בעדיפות עליונה!
... ושלא לדבר על שכר הוגן.
אני עובד כעת במקום עבודה חמישי (ב- 5 וחצי השנים
האחרונות). כולם היו מקומות לא קלים; רובם עבור יהודים שאינם שומרי תורה
ומצוות (כל מקום על היתרונות והחסרונות שבהם).
כעת אני רואה, שגם אצל ה- "דתיים", המצב דומה; מין עניין
תרבותי-ישראלי כזה ומגיפה הפוגעת בשכל היהודי ומעוורת גם עיניהם של "הטובים
ביותר", כולל אלו שאמורים לדעת "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד,
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת..."
(מיכה ו ח)
אוטוטו, חודש תמוז... וימי בין המצרים, אשר בסופם –
פעמיים – נחרב בית מקדשנו, לא מעט "בזכות" אי ההקפדה על "בין אדם
לחברו" כנ"ל; וכידוע... דור שלא
נבנה בית המקדש בימיו -- כאילו נחרב בימיו.
איך מחדירים לאנשים את מוסר ההשכל הנכון והמדוייק?
איך גורמים ליהודים להבין שמה שהם עושים הוא אנטי-יהודי,
אנטי-שמי... ולגרום להם להפנים ולרצות לתקן?
ע"פ רוב אנשים פועלים בשוגג ומחוסר מודעות בכדי
להבין עד כמה שמעשיהם חמורים. יש גם אנשים שעושים "דווקא" ומזיקים
בדעה "צלולה", אך הם, ב"ה, מיעוט!
אני רוצה להאמין שברגע שנעלה מודעות... יהיה אפשר לתקן;
או להתחיל לתקן. רק אז נוכל להראות לאבינו
שבשמים שאנחנו מבינים את אחריותנו... ובע"ה "הוא" יסייע עוד בידינו
להתחזק ולהשתפר.
אני מדבר עם לא מעט אנשים – 99% אומרים שאני צודק,
ונאנחים. אך גם "הם" שקועים ב-
"הרגלים מגונים" ובחוסר מוטיבציה (ויש לא מעט סיבות לעכבות)... עד שמודים,
שכמעט אין סיכוי לְתַקֵּן אֵת אָשֵׁר
שִׁחַתְנוּ.
אני "נורא" מוטרד.
מה עושים?
אולי תחילתו של פתרון, להעלאת המודעות לנושא... נעוצה
בתקווה שבכל שיעור ושיחה שיתנו רבנים, מחנכים, מורי-ההוראה וכד', בכל נושא
שיהיה... ישובצו דוגמאות מחיי החברה היומיומיים – החיים העכשוויים-האמיתיים. יש לשלב מושגים (ומשמעותם המעשית) כמו
"וועד הבית", מרחב משותף, זכויות האחר, שמירה על רכוש האחר, יהי כבוד
חברך חביב עליך כשלך... ו- "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
מתחילת השנה נהרגו בדרכים כ- 160 בני אדם.
הגורם מס' 1 לתאונות (בין נהגים ובין הולכי רגל) – חוסר
תשומת לב לנעשה בדרך, והסחת דעת.
רבים האנשים שלא באמת יודעים מה זה אומר להיות בן-תורה,
המחוייב לתורה ומצוות. אנשים לא יודעים בכלל
מה זה אומר "להיות יהודי" (ע"פ המסורת, התרבות, התכונות), ואיך "עלינו"
לחשוב ולדבר. אם ה- "דתיים" לא
יודעים (לא משנה מה צבע הכיפה וגודלה)... איך נבקש זאת מיהודים שאינם מצהירים
בגלוי (בחיצוניותם) על מידת מחויבותם לדבר ה'?
אני מדבר עם אנשים "דתיים"... ורובם – כמה
שהם לומדים יותר – במקום להשכיל יותר, ולהתנהג בצורה "יהודית" יותר...
נראה שהמסרים האמיתיים פשוט כבר לא נקלטים... או נקלטים ברמה של תיאוריה... ורק
במקרים נדירים, מצליחים האנשים לחבר מה שלמדו – וליישם, בעולם המעשה.
זה פשוט מדהים (ועצוב) לראות.
ברדיוס רחב מביתנו, ובעצם כמעט בכל השכונה, יש "אין-סוף"
שיעורים הניתנים ע"י רבנים ואנשים משכילים וטובים; האם יש בידי הרבנים
הראשיים (כל אחד בתחום אחריותו) לבקש מורי ההוראה לתבל את שיעוריהם ולנסות להחדיר
קצת יותר אהבת ישראל ואהבת האדם ללומדים? איכשהו לנער את היהודים מתרדמתם
-- לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת... ולדרוש (כציווי הנביא) הַחֵרְשִׁים
שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת?!
ללמד את הציבור שהחמאס, אירן, חיזבאללה, וה- BSD... הם לא
אויבי ישראל, יותר מאשר אנחנו מעצמנו. כנראה
שלא בכדי, ולא ב- "מקרה", הקטעים שכ"כ מדברים אליי... נמצאים בהפטרת
פרשת בר המצווה שלי (ישעיהו מב-מג):
"מִי
נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא ה', זוּ חָטָאנוּ לוֹ
וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ!"
ידיעה.
אמונה. הבנה.
האם אין תקנה להחדיר בעם את ההכרה "לְמַעַן
תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא; לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל
וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. אָנֹכִי אָנֹכִי ה' וְאֵין מִבַּלְעָדַי
מוֹשִׁיעַ"?
אני לא אופטימי.
אני חושב שהמצב הוא חסר-תקנה... אבל יחד עם זאת, אסור להתייאש מהרחמים. כל שאני מנסה לעשות, זה לצמצם נזקים. לא יכול (אולי לצערי) לשבת בחיבוק ידיים.
יש יהודים ש- "מאמינים" ומעודדים את המדינה
וצבא ההגנה למדינה, לפתח ולרכוש עוד ועוד טכנולוגיות ונשק. הם חיים תחת האשליה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי
אֶת הַחַיִל הַזֶּה"
(דברים ח)... ושוכחים את הפסוק הקריטי "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז).
הנביא, בשם ה', מתאמץ להחדיר בנו את ההכרה; אפילו מתחנן
שנפנים: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי"!...
"אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ
לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם... ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה
וְיַאְדִּיר".
בינינו, אנחנו לא מסתדרים, לצערי... איך (ומתי) נהיה
אור לגויים? מה התכנית למימוש החזון?
איך מביאים את הנושא הבסיסי הזה לבתי הספר ולמוסדות החינוך? איך נגדל פה דור שחייו יהיו (באמת) מבוססים על
אהבת חינם ודאגה לפרט ומצוקתו (לא רק כשהאדם על ערש דווי)?
אם אנשים לא יודעים איך לתקן (או, לא יכולים)... עליהם
לעמוד, לכל הפחות, כמגן אנושי לכל המתגייסים לדבר ה' והרוצים בטובת העם... ויעמדו
חוצץ, באופן אקטיבי, כנגד המעכבים, המכשילים והמתנגדים. לא יתכן שיהיו בני-אדם, שישבו על הגדר... לא
יעשו מאומה... ויחלקו ביקורת לעוסקים במלאכת הקודש.
רוב סימני השאלה שלי, הם רטוריים... (אני מרים ידיים
לצדדים במצוקה גדולה וחוסר אונים). הלוואי
שתמצא דרך להפיץ ברבים את תורת ה' (עד כמה שזה נשמע מוזר?!), ולהביא ליותר אחדות, שלום
ואהבה, בעם ישראל בפרט, ובעולם בכלל.
בכל מקרה, תודה על ההקשבה ותודה מראש,
ממני – המצפה לישועה,
רגע לפני פרסום המאמר, דיברתי עם יהודי חשוב, מכר וותיק
– מחנך יקר... ששמע את מצוקתי, ואמר שעל חוסר המודעות הערכי-חברתי וחוסר שיתוף הפעולה (בדומה לאופן בו
אני חש, כיום), וכפי שאני מצפה שיקרה... כתב הרמח"ל, לפני יותר מ- 270 שנה, בהקדמה לספר "מסילת ישרים" (שהודפס לראשונה ב- 1740). הנה
קטעים נבחרים, וְאִידָךְ
- זִיל גְמוֹר:
אָמַר הַמְחַבֵּר, הַחִבּוּר הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּיו לְלַמֵּד לִבְנֵי
הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֶלָּא לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר,
וּמְפֻרְסָם אֶצְלָם פִּרְסוּם גָּדוֹל. כִּי
לֹא תִמְצָא בְּרֹב דְּבָרַי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁרֹב בְּנֵי הָאָדָם יוֹדְעִים אוֹתָם...
אֶלָּא שֶׁכְּפִי רֹב פִּרְסוּמָם וּכְנֶגֶד מַה שֶּׁאֲמִתָּם גְּלוּיָה לַכֹּל, כָּךְ
הַהֶעְלֵם מֵהֶם מָצוּי מְאֹד וְהַשִּׁכְחָה רַבָּה... וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין
דְּבָרִים אֵלֶּה עִקָּרִים אֶצְלָם, כִּי אִם תִּשְׁאַל לָהֶם, כָּל אֶחָד יֹאמַר
שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל, וְשֶׁלֹּא יְדֻמֶּה חָכָם שֶׁיִּהְיֶה חָכָם
בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא יִתְבָּרְרוּ אֶצְלוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ מַה שֶּׁלֹּא יַרְבּוּ לְעַיֵּן עָלָיו
הוּא מִפְּנֵי רֹב פִּרְסוּם הַדְּבָרִים וּפְשִׁיטוּתָם אֶצְלָם, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה
לָהֶם צֹרֶךְ לְהוֹצִיא בְּעִיּוּנָם זְמַן רָב. וְלֹא יִשָּׁאֵר לִמּוּד
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּקְרִיאַת הַסְּפָרִים מִזֶּה הַמִּין, כִּי אִם אֵצֶל
אוֹתָם שֶׁאֵין שִׂכְלָם כָּל כָּךְ דַּק... וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קְבוּעִים בְּלֵב
כָּל הָאָדָם הַיָּשָׁר הַתְחָלוֹתָיו וִיסוֹדוֹתָיו, אִם לֹא יַעֲסֹק בָּהֶם — יִרְאֶה
פְרָטָיו וְלֹא יַכִּירֵם, יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם וְלֹא יַרְגִּישׁ בָּם...
מַה נַּעֲנֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה אִם הִתְרַשַּׁלְנוּ מִן הָעִיּוּן
הַזֶּה, וְהִנַּחְנוּ דָבָר שֶׁהוּא כָּל כָּךְ מֻטָּל עָלֵינוּ, שֶׁהוּא עִקַּר מָה
ה' אֱלֹקֵינוּ שׁוֹאֵל מֵעִמָּנוּ. הֲיִתָּכֵן
שֶׁיִּיגַע וְיַעֲמֹל שִׂכְלֵנוּ בַּחֲקִירוֹת אֲשֶׁר לֹא נִתְחַיַּבְנוּ בָּם, בְּפִלְפּוּלִים
אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא לָנוּ שׁוּם פְּרִי מֵהֶם, וְדִינִים אֲשֶׁר אֵינָם שַׁיָּכִים לָנוּ,
וּמַה שֶּׁחַיָּבִים אָנוּ לְבוֹרְאֵנוּ חוֹבָה רַבָּה, נַעַזְבֵהוּ לַהֶרְגֵּל וְנַנִּיחֵהוּ
לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה? אִם לֹא נִסְתַּכַּלְנוּ וְלֹא עִיַּנְנוּ מַה הִיא
הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית, וּמָה עֲנָפֶיהָ, אֵיךְ נִקְנֶה אוֹתָהּ, וְאֵיךְ נִמָּלֵט
מִן הַהֶבֶל הָעוֹלָמִי הַמְשַׁכֵּחַ אוֹתָהּ מִלִּבֵּנוּ? הֲלֹא תִשָּׁכַח וְתֵלֵךְ
אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַעְנוּ חוֹבָתָהּ!
... וְהַמִּדּוֹת כֻּלָּם הַצְּרִיכוֹת כְּמוֹ כֵן תִּקּוּן וְהַיְשָׁרָה,
מִי יְיַשְּׁרֵם וּמִי יְתַקְּנֵם, אִם לֹא נָשִׂים לֵב עֲלֵיהֶם וְלֹא נְדַקְדֵּק
בַּדָּבָר דִּקְדּוּק גָּדוֹל? הֲלֹא אִם עִיַּנְנוּ עַל הַדָּבָר עִיּוּן אֲמִתִּי,
הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתּוֹ וּמֵיטִיבִים לְעַצְמֵנוּ וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ
לַאֲחֵרִים וּמֵיטִיבִים לָהֶם גַּם כֵּן!
(אנחה)
