חברובסק ו- בירוביג'ן, קורדובה ו- בוברויסק

פגשתי השבוע שני אנשים שהם, או אבותיהם, נולדו במקומות מעניינים... וכך למדתי עוד כמה דברים חדשים.

1.

הבחורה נולדה בעיר חברובסק (מפה), עיר הנמצאת במזרח הרחוק הרוסי.  חברובסק נמצאת כ- 185 ק"מ ממזרח-דרום-מזרח לעיר בירוביג'ן - בירת המחוז היהודי האוטונומי, שהוקם בשנת 1934 כתוצאה ממדיניות הלאומיות של סטלין.  השפה הרשמית באזור הייתה יידיש.

הסיפור על האוטונומיה היהודית הזו, הזכיר לי את מרדכי מנואל נח (1785-1851) וחלומו להקמת "אררט" - מדינת מקלט לעם היהודי, בארה"ב (כבר ב- 1825).

התכנית של מרדכי מנואל נח לא יצאה לפועל... ו- "שנים לאחר מכן הגיע נח למסקנה שתחיית היהודים אפשרית רק בארץ ישראל וקרא למעצמות המערב, תחילה צרפת ואנגליה ולאחר מכן אמריקה, לסייע ליהודים.  ב-1837, עשרות שנים לפני הרצל, כתב:

"היהודים צריכים לעשות משהו עבור עצמם... סוריה [הכוונה לארץ ישראל] תחזור ליהודים בדרך של רכישה... בחסותן של צרפת ובריטניה... אכלוסה של סוריה מחדש... [הוא] מעשי והגיוני".

על מרדכי מנואל נח קראתי לראשונה, לפני כ- 4 שנים, בספר "אוצר זיכרונותיי" מאת יהודה דוד אייזנשטיין (1854-1956).

2.

האיש לא היה נראה ישראלי, אך לא היה בדיבורו משהו שעלול להסגיר מבטא זר.  שאלתי היכן נולד... והוא אמר ב- קורדובה, ארגנטינה.  האיש כבר 50 שנה בארץ.  המשכתי ושאלתי, מהיכן משפחתו, לפני הגיעם לארגנטינה... והוא ציין שמצד אמו, סבו וסבתו נולדו(?) בבילורוסיה, בעיר בשם בוברויסק... ושם משפחתם היה Efron.  קורדובה ממוקמת כ- 300 ק"מ מערבית למקום בשם Moisés Ville, שנוסד ב- 1889 ע"י יהודים שהגיעו לארגנטינה מרוסיה.  הבארון משה מוריס הירש היה פטרון המושבה החלקאית הזו, שהייתה ראשונה מסוגה בדרום אמריקה.  האיש סיפר לי שסבה של אמו, היה רב במקום, והיה אחראי על המקווה.

בשנת 1897 נערך מפקד אוכלוסין כללי ברוסיה.  לפי מפקד זה, אחוז היהודים ב- בוברויסק עמד על כ-71% מתושבי המקום... ובתחילת המאה ה-20 הייתה בוברויסק עיר בת כ- 35 אלף נפש, גם כן, בעלת רוב יהודי.

האיש אמר שבבית הקברות כנרת, קבורים אנשים ילידי בוברויסק.

אני הצלחתי לאתר רק את ברל כצנלסון.

הנה רשימת אנשים נוספים, שהצלחתי לאתר, שנולדו או גדלו ב- בוברויסק:

חיים יהודה לייב ליטווין, יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, אליעזר שיין, מנחם שמי, אב"א אחימאיר, קדיש לוז, יצחק ניסנבוים, מיכאל דשא, יצחק טבנקין, אליהו דובקין, דוד שמעוני, ברוך מרדכי אטינגר, מנחם ברבש.

מעניין, ב"ה.

(במאמר מוטמעים ציטוטים, וכמובן קישורים, מוויקיפדיה.  עדכון אחרון: 3 לאפריל 2019)

גם אתכם מטרידים בטלפון, כלמיני שירותי טלמרקטינג?

פעם קוראים למטריד הסדרתי-התורן "המרכז לטיפול בהפרעות קשב וריכוז בשיטה הטבעית", ופעם זה מועמד לבחירות כלשהן.  פעם זו בקשת תרומה, ופעם זה סקר ממוחשב.

ההטרדה הזו... בלשמוע צלצול... להפסיק את העיסוקים... להגיע לטלפון... ולשמוע ההודעות המעצבנות הללו... פשוט עולה על העצבים.

בארה"ב, לדוגמא... יש מערכת ממשלתית, שמטרת להגן על הציבור מפני מטרידים, הנקראת  National Do Not Call Registry

תכניות דומות יש גם ב: קנדה, אוסטרליה, אנגליה, ניו-זילנד, ואפילו ב- הודו.

המערכת בארה"ב קיימת כבר משנת 2003-2004... מתי, לעזאזל, תהיה מערכת כזו במדינת ישראל?

דיי להפקרות – קדימה פיקוד ואחריות

ראוי להיתלות בכל בית

עונת אסיפות ההורים פה.  ישובים על הכיסאות הקטנים, מאזינים למורה, אנחנו שוכחים לפעמים שלגדל ילד זה אומר לראות את גדולתו.  לגדל אותו במילים, במבט.  אי־מייל שקיבלתי מרוני גור, מורה מחיפה, ראוי להיתלות בכל בית: "אחרי עוד יום הורים, בתור מורה.  אני לא מצליחה להירדם.  נדהמתי לראות הורים שבמקום לתמוך בילדים שלהם הם לא מפסיקים לבקר אותם, להלחיץ אותם ולהפחית בערכם.  כל זה מולי, המורה.  אני מוצאת את עצמי משכנעת את ההורים עד כמה הילדים שלהם מקסימים, חכמים, משתדלים.   והם עונים לי, מול הילד: את צריכה לראות איך הוא מתנהג בבית.  אני פוגשת ילדים וילדות מתוקים ומעולים אבל חסרי ביטחון בצורה משוועת.  בתור מורה אני עסוקה בלחבק, לעודד, לתת להם את הכוח והאומץ להיות מי שהם, ולפעמים לנסות להתגבר על נזקי ההורים.  הורים, אם אתם לא תעריכו את הילדים שלכם, מי יעשה את זה?"

מוסף "ישראל השבוע", 20.12.2013, עמוד 18

״מישהו שומע אותי?״ / אמילי עמרוסי

(פסקה אחרונה)

מתיחה קלה ומוסר השכל

http://upload-community.kipa.co.il/129201341752.jpg

שתי מצוות בערב אחד, ובהשגחה פרטית

בשבת חנוכה היינו במלון בירושלים... ובבית הכנסת ראיתי סידור ובו הקדשה אישית של הורים לבנם, מ- ל"ג בעומר ה'תש"ע.

הקיצר, הצלחנו לאתר את המשפחה, בעיר גדולה במרכז הארץ.

מה שהיה מפליא בעיניי, הוא שביום ראשון, תכננתי ממילא להגיע לאותה עיר (שנדיר שאני בכלל מגיע אליה), לניחום אבלים של חבר וותיק של הוריי;  אמו נפטרה בגיל 103, בשיבה טובה.

בבדיקת הכתובות ומסלול הנסיעה... התברר, ששתי הכתובות נמצאות פחות מ- 2 ק"מ אחת מהשניה... ודיי בכיוון שלי (לא, לדוגמא, זו במערב העיר וזו במזרחה, וכד').

ממש מעניין.

אז בערב אחד, תוך שעה, בורא עולם זיכה אותי לקיים מצוות "השבת האבדה" + "ניחום אבלים".

ברוך ה'.