יום שבת, 26 בינואר 2013

"כמו בבחירות, אבל להפך"




במקום לחפש את מגרעותיו של הזולת ואת נקודות התורפה שלו, לחפש את צדדיו החיוביים ואת נקודות האור שלו

מערכת הבחירות כבר מאחורינו. יש השמחים על תוצאותיה ויש המצטערים.  יש מנצחים ויש מובסים.  אבל טוב שהמלחמה הזאת כבר נסתיימה, ואיתה ההתקפות האישיות, ההשמצות וחיפוש המגרעות שבזולת.

עכשיו נסתיימה תקופת הסיסמאות ומתחילה ההתמודדות האמיתית עם האתגרים העומדים לפנינו, והם גדולים ומורכבים.  אנו מוקפים אויבים החושבים ומדברים על השמדתנו (היוֹ-לא-תהיה).  בלב ארצנו קמה ישות עוינת, השואפת לרשת את הארץ ולבוא במקומנו, ולצערנו היא מתקדמת אט-אט לעבר יעדיה המסוכנים.

בתוך העם נוצר שסע עמוק.  במקום להתאחד נוכח הסכנות, במקום לעמוד איתנים ומלוכדים על שמירת הנכסים החיוניים לנו כל-כך, אנו עסוקים במאבקים פנימיים, המחלישים מאוד את יכולת עמידתנו.  הקיטוב הפנימי קורע את החברה לגזרים, ואנו יודעים היטב מה קרה במהלך ההיסטוריה לעמים שהתפוררו מבפנים.

ריפוי פצעי העם
עכשיו צריך לעשות היפוך-כיוון.  להשתמש בדיוק באותה טכניקה ששימשה את המפלגות במערכת הבחירות, אבל בכיוון ההפוך.  במקום לחפש את מגרעותיו של הזולת ואת נקודות התורפה שלו, לחפש את צדדיו החיוביים ואת נקודות האור שלו.

באותו להט שבו עסקו המפלגות במתקפות הדדיות הן נדרשות עכשיו לחפש את הדרך המאחדת ולהדגיש את המכנה המשותף.  זו השעה לדחוק את הקיצונים ומלבי השנאה למקומם הראוי, בשולי החברה, ואילו הכוחות שטובת העם לנגד עיניהם צריכים לחתור לקירוב הלבבות ולריפוי פצעי העם.

אנו רוצים להאמין כי גם המפלגות שבחרו לנהל מסע תעמולה של שיסוי ציבור אחד כנגד רעהו יבינו כי מערכת הבחירות נסתיימה, וכעת המבחן האמיתי הוא בחיפוש פתרונות אמיתיים ולא בהפרחת סיסמאות.  כעת צריכה להיפתח הידברות אמיתית בין חלקי הציבור, מתוך כבוד הדדי והבנת צרכיו, ערכיו, מצוקותיו וחרדותיו של כל אחד ואחד מהצדדים.

כבר הוכח כי כאשר הייתה כוונה כנה לחפש פתרונות, הם נמצאו.  כשהיה רצון להבין את הזולת, צמחה הבנה הדדית נפלאה.  עימותים וכיפופי-ידיים לא יביאו שום תועלת.  הם רק יגביהו את חומות העוינות והשנאה ויגרמו להתקפדות של כל צד בתוך עצמו.

הגלגל מסתובב
הזהות היהודית יקרה לרובו הגדול של העם.  גם צורכי הביטחון והכלכלה מובנים לכול.  השאלה כיצד לשלב את הצרכים ואת הערכים צריכה להידון ברצינות, בלי תופי מלחמה ובלי לפזול כל הזמן לעבר הרווח הפוליטי.  עד הבחירות הבאות יש זמן רב, ועכשיו צריך לפעול בענייניות ומתוך שאיפה להושיט יד איש אל רעהו.

נבחרי הציבור שמייצגים את שומרי התורה והמצוות לגוניהם צריכים לשלב ידיים ולפעול כגוש אחד.  לפעמים נדמה למישהו שבנקודת-זמן כלשהי הוא יכול להרוויח משהו אם יתבדל מאֶחיו, אבל לבסוף הוא ישלם את המחיר.  הגלגל מסתובב, ויבוא רגע שבו יזדקק לעזרת חבריו.  כבר ראינו את כל זה בשנים האחרונות.

ממשלה חדשה ונבחרי ציבור חדשים מביאים עמם תקווה לדבר-מה חדש וטוב יותר.  הבה נתפלל לבורא-העולם כי ישלח ברכה במעשי ידיהם, לטובת כולנו ולטובת עם-ישראל כולו.

למה "ג"?



סתם סיקרן אותי, אז חיפשתי, יגעתי, ומצאתי את פתק המפלגה, באתר הספריה הלאומית: 1951 – הבחירות לכנסת השנייה.


"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה; הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים" (מסכת אבות, פרק א', משנה ב'(

לקריאה נוספת:
-         הבחירות לכנסת השנייה (וויקיפדיה)
-         תוצאות הבחירות לכנסת השניה (אתר הכנסת)

מצוקת חניה בקרית אונו ובקריה האקדמית



ביום חמישי אחה"צ, 24 לינואר, הגעתי לראשונה לקריה האקדמית אונו, בקרית אונו, לפגישה.  כתובת הבניין, אליו הייתי אמור להגיע: נהר הירדן 2.

הגעתי ברכב, מרחוב שלמה המלך, דרך נחל גמלא לרחוב נהר הירדן.  השעה הייתה 1640.   ברחוב נהר הירדן היו מספר רב של מקומות חנייה פנויים, אולם החניה בתשלום, ע"פ המדרכות צבועות בכחול-לבן.  אין לי טלפון נייד, וחיפשתי, ללא הצלחה, מכשיר לרכישת כרטיס חנייה.  החניון היחיד שראיתי כניסה אליו, היה ליד הכניסה לכיכר ברחוב צה"ל... אולם החניון היה מלא.

השעה כבר 1645, ואני לא רואה פתרון למצוקת החנייה האישית שלי.  נהגת אדיבה, לפניה אני שופך את מצוקתי, מציעה לי את הטלפון הנייד שלה, כדי שאתקשר לגברת עמה אני אמור להיפגש ב- 1700, להודיע שאולי אאחר.

גם רחוב צה"ל וגם ברחובות המסתעפים ממנו, אפילו המרוחקים במידה סבירה מנהר הירדן 2, המדרכות הצבועות בכחול-לבן, והחנייה בתשלום עד 1900.  היו המון מקומות חנייה פנויים... אך לא היה בנמצא מכשיר לרכישת כרטיס חנייה או פתרון חוקי אחר (עוד 10 דקות אני אמור להימצא בפגישה).

נסעתי הלוך ושוב, באזור לא מוכר, כשמועד הפגישה שלי קרב ובא, וביאוש גובר לא מצאתי אף שלט ידידותי שיורה היכן יש מכשיר לרכישת כרטיס חנייה, כדי לחנות באופן חוקי או שילוט כלשהו היכן נמצא חניון ציבורי קרוב.  מרחוב נהר הירדן ראיתי חניונים, אך לא את הכניסה אליהם.  נהג אחד, שאליו פניתי אמר שהוא לא מהאזור והוא לא מכיר... והשני אמר, סע ישר ושמאלה ועוד פעם שמאלה, שם יש חניון... ואני רואה שהנסיעה הזו, אולי מרחיקה אותי מהכתובת, ואינני יודע מה מצפה לי מעבר לכביש באיזור הלא מוכר והלא משולט כלל, כולל מחסור בשילוט שיורה היכן הכניסה לבניין ברחוב נהר הירדן 2, שאיננה נראית בחזית הבניין הפונה לרחוב נהר הירדן.

עד אותו יום חמישי... "החזקתי" מקרית אונו, בעיקר מהגישה הירוקה והידידותית שלהם (שלא קיימת במקום מגוריי), בהצבת מיכלי איסוף יעודיים ופינות מיחזור צבעוניות, ברחבי העיר.

תחושת חוסר האונים הייתה מעיקה, מלחיצה ומייאשת.
האם אנשים שאין להם טלפון סלולארי, לא רשאים לחנות בקרית אונו?

אני קורא לראש העיר קרית אונו והאחראים על תשתיות התנועה, כולל הנהלת הקריה האקדמית, לצאת לשטח... לבחון את המצב... ולהקל על ציבור הנהגים והמבקרים... ולא לגרום להם עוגמות נפש מיותרות.

אני קורא לראש עיריית קרית אונו, האחראים על תשתיות התנועה, ולהנהלת הקריה האקדמית, להגדיל את מגרשי החנייה חינם, לציבור הסטודנטים ולמבקרים באזור... ולהציב שילוט ראוי וברור, שיכוון את הנהגים לחניונים השונים.  נכון, האזור בו שוכנת הקריה האקדמית עדיין הולך ומתפתח... אבל ניתן לבצע מה שאני מציע כבר עכשיו... ולשפר בהמשך במידת הצורך.

אני קורא לראש עיריית קרית אונו והאחראים על תשתיות התנועה, להציב מדחנים לרכישת כרטיס חנייה ו/או כלי ידידותי אחר... פלוס שילוט ברור וידידותי, שאולי גם יאפשר רכישת כרטיס חנייה בכרטיסי אשראי.

בדיעבד, ולצורך כתיבת מאמר ביקורת זה, עיינתי במפות ובתרשימים באתר הקריה האקדמית "דרכי גישה והגעה"... וגם שם, נכון להיום, מפת החניונים לא מעודכנת ולא ברורה, כשאדם שלא מכיר את המקום מגיע לשטח.

אני בדר"כ מסתדר עם כיוונים ומפות, בלי GPS  ובלי טלפון נייד... ולכן, ביתר שאת, חוסר האונים היה גדול יותר.

בעניין יצירת קשר עם הגורמים המעורבים, כנ"ל...
לצערי לא מצאתי כתובת אימייל, לא בעמוד "צור קשר" באתר עיריית קרית אונו, ולא בעמוד בעמוד "צור קשר" באתר האקדמיה.  שלחתי לשניהם, קישור לרשומה זו... והזמנתי אותם לרשום תגובות ו/או ליצור עמי קשר באימייל.
נראה מה ילד יום.

מתי לאחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?



לפני שבועיים... בפעם הראשונה בחיי, עבדתי כקופאי בסופרמרקט.
שלוש וחצי שעות, בליווי קופאית וותיקה, מול ציבור לקוחות.
טבילת אש של ממש, כבר מהרגע הראשון.

מפאת חוסר זמן לא אפרט, לצערי, כל מה שרציתי לפרט על חוויותיי.

היה בהחלט חדש ומעניין.
ברוך ה'.