בקיץ 2005 גיליתי שלעובדה שאני יהודי
יש משמעות גדולה מאוד, שלא באה לידי ביטוי בשגרת היומיום שלי... וכבר 19 שנה שאני
חי ע"פ הרעיון הזה... והולך ומתחזק ומעצב את מחשבותיו ומעשיי בדרך הזו. עד אז התנהגתי ודיברתי כמו "דתי", כמו
לאומי, כמו ציוני, כמו ישראלי... ושאר תארים השוליים ליהדות, המסיחים את הדעת
משביל הזהב הנכון ליהודים.
כ- 15 שנים לאחר מכן קיבלתי חיזוק משמואל עמנואל (1927-2016), ניצול ברגן-בלזן וממייסדי קיבוץ "שעלבים". איש יקר.
איש אשכולות... שלאחר פטירתו הוציאו ילדיו את הספר: "שמחתי בישועתך:
דברי תורה והגות לפי סדר פרשיות השבוע" המבוסס על ניסיון חייו העשיר למען
הקהילה והציבור. שמואל ניסח את הדברים
היטב:
"קיומנו
בארץ מותנה בקיום התורה והמצוות, בכל תחומי החיים. החיים של כל אדם, ובמיוחד של כל יהודי, מתנהלים
בשני מישורים: המישור המעשי (הפעולות) והמישור המחשבתי והרגשי. ישנם הרבה יהודים שמשתדלים שכל הפעולות והמעשים
שלהם יהיו על פי ההלכה, אבל המחשבות והרגשות שלהם אינם תמיד ניזונים מהתורה, ואינם
מעוצבים על ידי התורה, אלא על ידי כל מיני דברים זרים כמו העיתונות והתקשורת...
ודברים נוספים שרחוקים מיהדות ואמונה. יהודים אלה מקיימים את מצוות התורה, אבל אינם
'חיים ביהדות'. אינם חיים ביידישקייט.
חיים ביהדות פירושו: שכל המחשבות והחוויות של האדם נמצאות בתוך מעגל התורה והאמונה. מעלה זו, של לחיות ביהדות, מתגלית אצל האדם
במיוחד בתנאים של צרה ומצוקה, ולא רק במצוות שבין אדם למקום, אלא גם, ובמיוחד,
במצוות שבין אדם לחברו.
הרעיון הזה מזכיר את הפסוק "בְּכָל
דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג ו)
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן
אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה'
אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ
וּבֵרַכְךָ..." (דברים ז יב-יג). רש"י:
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" מדבר על הַמִּצְווֹת קַלּוֹת, שֶׁאָדָם
דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו.
בהקדמה לספרו "מסילת ישרים",
כותב רמח"ל:
"הַחִבּוּר
הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּיו לְלַמֵּד לִבְנֵי הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֶלָּא
לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר, וּמְפֻרְסָם אֶצְלָם פִּרְסוּם
גָּדוֹל... אֶלָּא שֶׁכְּפִי רֹב פִּרְסוּמָם... כָּךְ הַהֶעְלֵם מֵהֶם מָצוּי
מְאֹד וְהַשִּׁכְחָה רַבָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קְבוּעִים בְּלֵב כָּל
הָאָדָם הַיָּשָׁר הַתְחָלוֹתָיו וִיסוֹדוֹתָיו, אִם לֹא יַעֲסֹק... – יַעֲבֹר
עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַרְגִּישׁ בָּם; ... וְהַמִּדּוֹת... מִי יְיַשְּׁרֵם וּמִי יְתַקְּנֵם,
אִם לֹא נָשִׂים לֵב עֲלֵיהֶם וְלֹא נְדַקְדֵּק בַּדָּבָר דִּקְדּוּק גָּדוֹל. הֲלֹא אִם עִיַּנְנוּ עַל הַדָּבָר עִיּוּן אֲמִתִּי,
הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתּוֹ וּמֵיטִיבִים לְעַצְמֵנוּ וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ
לַאֲחֵרִים וּמֵיטִיבִים לָהֶם גַּם כֵּן!".
אומר הרמח"ל, שהדברים הכי פשוטים...
והלכאורה הכי מובנים מאליהם... הם הכי מאתגרים ועשייתם בכלל לא מובנת מאליה. קשה לשנות הרגלים... לאמץ רעיונות חדשים-ישנים...
לשנות גישה... ולצעוד במסלול חדש בחיים.
קשה אבל אפשרי. אני מעיד על כך.
"בעזרת ה' יחד ננצח". על
יתרון האחדות, חסרון חוסר האחדות, וכיצד ראוי שנתנהל... כותב
ה"כלי יקר" באריכות חריגה ובאופן נוקב בפרושו לפסוק (פרשת נח, בראשית יא
א, ו): "וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים... וַיֹּ֣אמֶר
ה' הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם... וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר
מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת". מומלץ מאוד לעיין שם. כדי להוציא לפועל מהלכים גדולים ובעיתות צרה...
להתאחד סביב אתגרים פרטיים ולאומיים... אנחנו חייבים לחיות יחד, באהבה ובשלום
בחיי השגרה, ביומיום.
"כי מציון תצא תורה...".
אם היא לא תצא ממחנה שומרי התורה והמצוות (המתיימרים לדעת לכאורה את רצון ה')... מאיפה
היא תצא? גורל עם ישראל בידינו. אהבת העם והארץ איננה רק "התיישבות"
ושירות צבאי, אלא גם מעורבות בהגנת הסביבה, במניעת תקלות
בריאות, זכויות אדם וזכויות עובדים... כמו שהתורה מצווה ומורה, על האחרונים, גם בפרשת
"בהר".
ב- "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" אנחנו
אומרים 3 פעמים ביום: "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ
תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ... וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ". הגויים לא יכירו, לא ידעו, ולא יעשו... אם
אנחנו לא נהיה שגרירים טובים של הקב"ה... ונראה להם "אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ
יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם" (משנה אבות ב א).
הגענו לצערי למצב... שלמרות כל התורה ויחסי
הציבור שאנחנו עושים לה... חזון השלום, זכויות עובדים, יחסי עובד-מעביד, זכויות
אדם ואזרח, ויחסי שכנים.... כאילו לא שייכים לציבור "הדתי"... ותחומים
נרחבים במצוות "בין אדם לחברו"... כאילו נהיו "מילה גסה"... למרות
שהם לב לבה של שגרת היומיום שלנו, והוראות התורה.
דוגמא 1: אנשים רוכשים דירה בבניין משותף (רובנו)...
אבל כל המשא והמתן מתבצע ע"י שני אנשים פרטיים (המוכר והקונה) בלי להתייחס לשותפות
ולשותפים. ברוב חוזי-המכר חסר פרק מיוחד שיפרט
את מהות השותפות שהאדם אוטוטו נכנס אליה, עם השכנים – שותפיו לעתיד. רוב הציבור כלל לא מודע לחובותיו וזכויותיו
כשותף ברכוש המשותף וכיצד עליו לפעול או אסור לו לפעול – ע"פ התורה
וע"פ החוק. אנשים מתייחסים ליחסי
שכנים כמו "לקונה" משפטית, כאילו זו איזושהי נישה שאיש הישר בעיניו
יעשה, ולתורה אין חלק בזה.
דוגמא 2: יחסי עובד-מעביד. הרב יובל שרלו פרסם מאמר מצויין שנקרא "עובד מחפש משמעות":
בפרשת
השבוע, פרשת "בהר" מופיעים כמה מהציוויים הקשורים ביחס לעבדים. אחד
מהציוויים הללו הוא "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה מג). שואל הרמב"ם: "ואיזו היא
עבודת פרך?", ועונה: א) "זו עבודה שאין לה קצבה (לדוגמא: עובד
שאינו יודע מה קו הסיום, ומה הסטנדרט שעליו לעמוד בו). ב) ועבודה שאינו צריך לה
אלא שתהיה מחשבתו להעבידו ובלבד שלא יבטל".
בני אדם
מוכנים לעשות דברים רבים כדי להתפרנס, אולם קיים בהם צורך נפשי שהדברים יהיו בעלי
משמעות ושמאמציהם לא יהיו לריק. לא ניתן
לצאת מנקודת הנחה לפיה מכיוון שמשלמים לעובד הרי שניתן לתבוע ממנו לעשות כל דבר. שעות העבודה אמנם שייכות למעביד, אולם לא מעבר
לכך.
על המעביד
להתחשב במה שטבוע בכל אדם מעצם בריאתו בצלם אלקים, ובצרכיו האישיים
והמשפחתיים. מעבר לכך, על המעביד להתחשב
ברצון של העובד לכך שהפעולה תהיה משמעותית ושלעבודה שבה הוא משקיע את מרצו וזמנו
תהיה תועלת אמיתית. רגישות זו היא חלק
מהאזהרות של התורה ביחסי עובד ומעביד, והיא נמדדת לא רק לאור קריטריונים פיזיים,
אלא גם לאור אלה הפסיכולוגיים.
עובדות
אלה, המהוות כיום בסיס לכל תיאוריות הניהול הקלאסיות... היו ברורות לחז"ל כבר
לפני אלפי שנים. ברם, חשובה מכך היא נקודת
המוצא המורה לנו לא להחניק את הרגישות הפשוטה ואת יחסי האנוש שבין בני אדם.
את המאמר גיליתי כשהתכוננתי לשימוע
הפיטורין בשנה שעברה. הרב שרלו ממש תיאר
את מה שעברתי במקום העבודה ההוא. שבע וחצי
שנים סבלתי מהתעמרות מצד המנהלים. אנשים
"דתיים". אנשי חינוך המתהדרים,
השכם והערב, בלימוד התורה. לא רק אני
נפגעתי. יש הרבה נפגעים.
אדם ש- "חי ביהדות" לא מתעמר ולא
פוגע בחבר שלו, בעובד שלו, בשכן שלו!
מאז 2015 נעשו ניסיונות לחוקק חוק למניעת
התעמרות בעובדים. סקרים מראים ש- 1
מכל 3 עובדים (בממוצע) סובלים מהתעמרות. "השפעתה
של העסקה פוגענית על העובד עלולה להיות הרסנית ביותר, היא עלולה לפגוע בבריאותו
הנפשית ואף בבריאותו הפיזית" (מדברי ההסבר להצעת החוק).
לצערנו, לא חסרים לנו אתגרי בריאות שמקורם לא
ידוע, אבל התעמרות היא מסוג הדברים הידועים, ואנחנו (כחברה) לא מודעים
לזה מספיק... ולא עושים מספיק, כדי לצמצם את התופעה השלילית הזו. חייבים לחשוב יותר על הדברים, להפנים,
להעלות מודעות, לצמצם את הפגיעות הללו... ונהיה כולנו בריאים וטובים יותר... ונמצא
חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג ד)
עוד בפרשת בהר (ויקרא כה יז) כתוב: "וְלֹ֤א
תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה'
אֱלֹהֵיכֶֽם". רש"ר הירש (1808-1888),
אומר:
כל המצער
את חבירו בדברים עובר בלאו זה... המאנה – מנצל את חולשת חבירו, את רגישותו הנפשית,
לרעתו. אזהרה זו פונה אל כל בני החברה
הלאומית: אל יונו איש את עמיתו... והרי זו המסקנה הישירה... ביחס לחיים
המשותפים של הבריות בארץ. הברכה
תלויה בכך שאין אחד מאנה ומצער את חבירו; שאין אחד מנצל את המעמד שזכה בו כדי לקפח
את חבירו; כי אין הברכה שורה, אלא אם כן אמת כל האמיתות מתגשמת בחיי כל אדם
וכל העם – "כי אני ה' אלהיכם".
ב- "מסילת ישרים" כתוב על מידת הזהירות... שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו
ודרכיו, הטובים הם אם לא... ולא יילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה".
בפרשה נקרא עוד מעט: "אִם
בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם...
וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וָאֶשְׁבֹּר
מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".
המשוואה פשוטה: אם נלך בדרך התורה – יהיה לנו טוב. אם נעשה "מה שבא לנו", לא יהיה טוב. ה' רוצה שנבחר בטוב ובישר, למען נחיה בשלום
ובבטחון... ונזכה לכל הברכות בחיי היומיום שלנו. כדי לחיות בדרך הנכונה – חייבים "לחיות
ביהדות". לחשוב כמו יהודי, לדבר
כמו יהודי, ולפעול רק כמו שיהודי אמור, ע"פ התורה, להתנהג ולהתנהל! רבים מהדברים פשוטים מאוד... אבל צריך להכיר באתגר,
ולפעול בדרך ממוקדת ונכונה. חינוך להרגלים
טובים, זה תהליך ארוך, אני עובד על זה כבר 19 שנה. חייבים להתחיל היום!
עניין אחר הקשור לשלום ולענייני דיומא: במוצאי השבת הבאה, ב- "קידוש הלבנה",
נאמר ע"פ הנוסח המסורתי, לשלשה יהודים לידינו, שלוש פעמים לסירוגין: "שָׁלוֹם
עֲלֵיכֶם". המענה, אמור להיות, בכל
פעם: "עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם". לא השלום!. עליו השלום (ע"ה), לא
עלינו... אומרים על נפטר L
בברכת החודש, נאמר בהמשך התפילה את הביטוי
החשוב חֲבֵרִים כׇּל יִשְׂרָאֵל. יהי
רצון שנלטש את תודעתנו בדברים החשובים הללו... והקב"ה יסייע לנו בהשתדלותנו...
כמו שנאמר: "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח
לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם". שובו
אליי, ואשובה אליכם. יהי רצון שנמצָא חֵן
וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקים וְאָדָם... ונזכה יחד לחיים טובים בארצנו, בשלום
ובבטחון. חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק. שבת שלום ובשורות טובות.
