בעקבות מפגש מעניין שהיה לי בחג השבועות (ה'תשפ"ו), נודע לי על יומנה של סבתא בטי שנכתב בהולנד 1941-1943. שלשה ימים לאחר החג, ביום שלישי י סיון, 26
למאי 2026, קיבלתי עותק פיזי של היומן מידי נכדהּ – יהודי בן 83, בירושלים.
בשבת פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ", יד סיון, 30 למאי, שבוע לאחר חג השבועות, קראתי בעיון את היומן. "כל מילה", ראו שם בהקדמה בעמוד 17, "נכתבה
בדרך ספרותית מעניינת. כל יחידה בו היא מעין
מכתב המוקדש לבִּתה פרידה, שבאותה עת היתה בארץ".
ביום שישי, ערב שבת פרשת "שְׁלַח", כ סיון, 5 ליוני 1942, כותבת סבתא בטי:
"לרוב
האדם מאושר בלי לדעת זאת, והוא מכיר באושרו רק כאשר הוא חדל להיות מאושר. כך, ילדתי, אני מרגישה...".
באותה שבת, "בְּהַעֲלֹתְךָ", כאן בארץ... גם עיינתי, כרגיל, בפירוש רש"ר הירש (1808-1888) לפרשה. על המילים "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם" (במדבר י י) מסביר רש"ר הירש את הֲלֹךְ-הַרוּח (תחושה או אווירה כללית, מצב תודעתי, State of mind) היהודי:
"שמחה" איננה
דוקא אותו מצב רוח מרומם שנגרם על ידי סיבה מיוחדת, אלא היא כוללת גם את הרגשת טוּב
הלב, את החדוה הפנימית של הנפש שהיתה ראויה למלא את ישותנו תמיד. דבר זה מוכח מפסוקים רבים... – כל יום רגיל,
שלא הועב על ידי צרה מיוחדת, ראוי להיקרא יום שמחה".
פסוק י מסתיים שם במילים:
"...
וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
יהי זכרה של סבתא בטי (1876-1943) – ברוך. הי"ד. תנצב"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה